הבנת את זה, פייטון? (סיכום שבוע שלישי באן.אף.אל)

[youtube zfZx4ynazpI] למה אנחנו אוהבים פוטבול? כי אין לנו מושג מה באמת קורה שם

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

1. הסטטיסטיקה הקבוצתית תהרוס לפייטון מאנינג את כל מה שהסטטיסטיקה האישית תבנה עבור הקייס שלו כקוורטרבק הטוב בהיסטוריה. ושתיהן לא תספרנה את הסיפורים הקטנים, הפכים שמהם בנוי הסיפור הגדול. כשבלייר ווייט, הרסיבר מספר חמש של אינדיאנפוליס, פנה למאנינג והציע לו מהלך של מסירה, מאנינג היה יכול לנפנף אותו. מי הווייט הזה חושב שהוא? הרי יש רק מישהו אחד שמחליט על מהלכי התקפה באינדיאנפוליס. מאנינג קרא את מהלך ההתקפה, נתן למגן של ווייט לנסות לגנוב, נתן לווייט לרוץ עוד צעד לכיוון פס האורך, ומסר לו לטאצ'דאון. בדיוק כמו שוויייט ביקש. יש הרבה דרכים להיות גאון.

2. אני זוכר את הרגע שהתאהבתי בפוטבול. ישבתי בנמל תעופה בשיקגו ובטלוויזיה הראו את ג'ון אלווי במאנדיי נייט פוטבול. דנבר היתה בפיגור של שתי נקודות, ואלווי קיבל את הכדור על קו ה-15 יארד שלו. היה לו פסק זמן אחד ופחות משלוש דקות לסיום. מערכות הכריזה קראו למר אברהמי (ב' דגושה ובלי הה', באמריקאית), אחרי הקריאה האחרונה, אבל מר אברהמי לא יכול היה להתנתק מהכסא. משהו בקלוז אפ על העיניים של אלוויי, תנועות הידיים שלו, היכולת הסנטימטרית להשיג עוד דאון ראשון. פספסתי את הטיסה והרווחתי את ההתמכרות לפוטבול.

אני כותב את זה כי ביום ראשון האחרון עברתי חוויה דומה במשחק של סן דייגו נגד סיאטל. המונית כבר חיכתה למטה לאסוף אותו לבן גוריון, אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל. זה קרה אחרי שפיליפ ריברס, הקוורטרבק של סן דייגו, ברח במשך עשר שניות מהשומרים של סיאטל ומצא את אנתוניו גייטס לטאצ'דאון, שנפסל בגלל עבירה. במהלך הבא ריברס מצא, תוך שתי שניות, את גייטס לטאצ'דאון חוקי. וזה חזר על עצמו עם רסיבר אחר של סן דייגו מיד לאחר מכן בנסיון להשיג שתי נקודות (טאצ'דאון לנאנה, פסילה בגלל עבירה, טאצ'דאון לאותו נאנה במהלך לאחר מכן). אם לא הייתי איש משפחה, בטח הייתי מפספס גם את הטיסה הזו. ממכר. שרק לא יאריכו את העונה בעוד שני משחקים.

3. אנתוניו גייטס הוא מפלצת. הוא תופס כדורים שאף אחד לא אמור לתפוס. תסתכלו על התפיסה הזו ותבינו למה גייטס הולך להיות מתמודד לגיטימי בקטגוריית הטייט אנד הטוב בהיסטוריה.

4. פוטבול מנצחים במומנטום, בהגנה, באיבודי הכדור, ובעמדת הפתיחה. פוטבול מנצחים או מפסידים בקבוצות המיוחדות. תשאלו את ליאון וושינגטון, שהשיג שני טאצ'דאונים לסיאטל בהחזרת בעיטות (או דווין הסטר, שחזר להחזיר בעיטות עבור שיקגו) או את סבסטיאן ג'ניקובסקי, בועט הארבעה מיליון דולר בשנה של אוקלנד, שהחמיץ בעיטה מטווס אפסי, החמצה ששדדה מאוקלנד נצחון.

5. יוסטון היא קבוצת פוטבול טובה, אולי אפילו טובה מאוד, אבל היא לא קבוצה שמנצחת משחקי פוטבול רק בעזרת המוניטין שלה.

6. אנדי ריד מודיע שקווין קולב הוא הקוורטרבק הפותח שלו ונותן את המפתחות למייקל ויק. צ'אן גיילי מבטיח לטרנט אדוארדס שהוא הקוורטרבק של באפלו. שבוע לאחר מכן אדוארדס חותם בג'קסונוויל. מייקל סינגלטרי מבטיח לג'ימי ריי, מתאם ההתקפה שלו, שהעבודה שלו מובטחת. יום לאחר מכן ריי הולך ללשכת האבטלה. זו ליגה שאנחנו לא יודעים עליה כלום.

7. שיקגו היא הקבוצה היחידה שלא מנוצחת באן.אף.סי. פיטסבורג וקנזס סיטי הן הקבוצות היחידות באיי.אף.סי בלי הפסד. אנחנו לא יודעים כלום על הליגה הזו.

8. זה עדיין מוקדם מדי להחליט על כך, והסטטיסטיקה האישית שלו לא עוזרת לקייס שלו, אבל ג'וליוס פפרס הוא הסיבה העיקרית ששיקגו עדיין במאזן מושלם.

9. הקבוצה של ביל בליצ'יק מובילה את הליגה בנקודות למשחק, וגם מובילה את הליגה בכמות הנקודות שהיא מאפשרת ליריבות. אנחנו ממש לא יכולים לנבא כלום על הליגה הזו.

10. ואם אנחנו מבולבלים מול מסך הטלוויזיה והמחשב, מה הפלא שהשופט קרל שפרס לא מבין מה הולך סביבו.

אינטגרציה, אינטגרציה. עד שמגיעים לפנדלים
הפרצוף של אירופה

תגובות

  • שמרלינג

    פוסט מעולה!

  • אלון

    18 עברות עשו הפאקרס במשחק נגד הברס. לפחות חצי מהם היו מהפחד מפפרס.

  • אלכס

    פוסט מעולה

  • גיל

    רגע, לפני שאני נופל פה מהכסא, אתה השווית את ריברס לאלווי?

    באמת עוד מוקדם לקבוע משהו לגבי הליגה, אבל מה שכן אפשר לומר שאין ליגה בעולם שיש בה את כמויות הלחץ שיש בפוטבול. זה עובד בכל הרמות, מהבעלים, למאמן, מתאמים, קווטרבק ולאחרון הבועטים. אפשר לראות איך הלחץ משפיע על כולם, ובמידה רבה, הקבוצות הטובות יותר הן אלו שמנתבות את הלחץ הזה לדברים טובים. למשל, הרבה חשבו שאינדי ילחצו אחרי ההפסד במחזור הפתיחה ושני משחקי התפוצצות שמו לזה קץ. אבל הדוגמא הכי טובה היא הסטילרס. הצורה שבה הם התמודדו עם הפציעות של הקווטרבקים לא פחות ממדהימה. זה גם עוזר שיש את פולאמלו שהוא שחקן ההגנה של העונה בינתיים. קבוצות שיש בהן שקט נפשי יודעות לפרק את הלחץ והחלק המנטלי של כל המעורבים קריטי. הג'טס למשל לא יגיעו לכלום כי הם עושים כל כך הרבה שטויות.

  • פאקו

    פוסט מצויין. הקטע עם השופט קורע.
    והאם השורות האחרונות בפוסט אמורות להיות לינקים?

  • סימנטוב

    פוסט מעולה (הוכיח שאני בחבדה טובה כי אני לא יודע כלום על הליגה הזאת...) ראיתי את המשחק של סן דיאגו ובגלל האומץ של ריברס רציתי שינצחו.
    התפיסה שלך גייטס לא הרשימה במבט ראשון אך במבט שני...

  • Avg. Joe

    ההרואין של הספורט.
    התמכרות לספורט (בהנחה שהוא אכן כזה: זאת אומרת, תחרות שמשוחקת ע"י אדם ושניתנת למדידה באופן נייטרלי ואובייקטיבי או כזו המשוחקת תחת סט מוגדר של חוקים יחודיים הנאכפים ע"י שופט) יכולה בקלות להיות מקבילה להתכרות לסמים (חומרים המשנים מצב תודעה).
    כל מי שיודע על מה אני כותב כאן יכול להמשיך...

    הפוטבול שמשוחק ב-NFL הוא ההרואין של הספורט, הקפסולה המרוכזת ביותר של ספורט שניתן להשיג.הדבר מתחיל בכך שכל למשחק יש השפעה גדולה מאוד על כל העונה. המספרים של זה מספרים על ערך של 6.25% למשחק בודד מכלל העונה ב-NFL, לעומת 1.21% ב-NBA ,ו-2.64% בלה-ליגה הספרדית או ה-3.33% שיש בלוזוניה וזה עוד לפני הפלייאוף והקיזוז).
    אם נמשיך בקו הזה ונבדוק שבפוטבול יש לקבוצה במשחק כ-60 מהלכים(PLAYS)בממוצע, הרי שנקבל שלכל מהלך יש אפקט הגדול מ-0.1% (אלפית למתקשים)על כל העונה. בפועל הדבר מתרגם למה שנקרא בעברית INTENSITY (עצימות אולי...).
    והנה מהלך אחרי מהלך הולך החול ואוזל בשעון העונה כולה ואתה ההצופה יושב ומקבל בהתפרצות אחת את כל העוצמה, את כל הכישרון הגופני (היה מעניין להרכיב נבחרת אולימפית שתייצג את הליגה), את כל שעות האימון הטכני,הטקטי והפיזי וכמובן את כל המנגנון המכיל,מאכיל ומשלם לשחקנים.
    ןכעת 2nd down & 7

  • BENGAL

    באמת הקטע עם השופט גרם לי לצחוק ובעיקר השדר שאמר: "Who said referees take themselves too seriously".

    במשחק בין סיאטל לסן דייגו זה מה שגרם לך להישאר, אבל מה שגרם לי להישאר, שלא כהרגלי, ער בשעות האלה (כן, אני יודע, לא אופייני לאוהד פוטבול מושבע), היה הקלמונס הזה מהגנת סיאטל, הבן אדם פשוט מכונה, כל פעם שסן דייגו התחילה סוג של מומנטום, או שהוא הגיע אל ריברס, או שהוא גרם לאיבוד יארדים.

    ומה תגידו על הבנגאלס שלי? 1-2 זה ממש לא רע, ואולי עכשיו כשיש לנו 2 משחקים קלים נגיע ל- 1-4 ואז כל משחק חוץ ממשחקים בבית נגד בפאלו, קליבלנד ומיאמי הם משחקים בהם אנו באים כאנדרדוגים.

    והכי חשוב, מה עם קולט מקקוי? למה, ישמור השם, מעדיפים על פניו את סנקה וואלאס ו-ג'ייק דלהום? (עם דגש על האינטרספשן במילה דלהום).

    • אברהמי

      בנגל, קולט מקוי הוא רוקי. דלהום יזרוק 60 אינטרספשנס והוא לא יקבל הזדמנות

      • BENGAL

        ומה ג'ימי קלאוסן? וסאם בראדפורד?
        ומה היו מתיו סטאפורד, ג'ו פלאקו, מאט ריאן, מארק סאנצ'ז?

        והדוגמא הכי דומה, ג'וש פרימן?

        • אברהמי

          בנגל, קלאוסן זו ברירת מחדל, ברדפורד הוא בחירה מספר אחת בדראפט. כל השמות האחרים שהזכרת הם בחירות גבוהות בדראפט. פרימן הוא דוגמא מעניינת, אבל אני חושב שהמאמן שלו פחות מקובע ממנצ'יני והולמגרן

          • BENGAL

            אתה יכול להוסיף לרשימה גם את קייל אורטון, גרוסמן נפצע והרוקי נשלח מיד למגרש.

            אני חושב שעם איך שהבראונס נראים, הם יכולים להרשות לעצמם לתת לרוקי להוביל את ההתקפה שלהם, זה לא שיש להם מה להפסיד, רק להרוויח, כי כשרונות כמו מקקוי אין הרבה ב-NFL, ובטח שלא אצל הבראונס.

            תנו לרוקי לשחק, ללמוד את המשחק דרך משחקים נגד ריי לואיס, ואולי עוד יצא מזה איזה סיפור על קוורטרבק אחד שיכול להציל את כל העיר קליבלנד.

Comments are closed.