צדק פואטי

גיב אנד טייק, אני כבר עשרים שנה לא חי בארץ. חוץ מהשפה, די נפרדתי. אני מתגעגע לחברים, חומוס, משפחה. אני […]

גיב אנד טייק, אני כבר עשרים שנה לא חי בארץ. חוץ מהשפה, די נפרדתי. אני מתגעגע לחברים, חומוס, משפחה. אני מתגעגע לחום אנושי, בעיקר אחרי שלושה חודשים בברלין שלא ראינו קרן מזורגגת אחת מגיחה מהעננים. אבל אחרי שבועיים בארץ, אני מרגיש איך החום שורף אותי ואני שורף עוד מאתיים אירו כדי לברוח שבוע יותר מוקדם.

דרכינו לא נפגשות. מה לי ולאולמרטיזם? פרידמניזם? לאלימות ולהתלהמות הטלוויזיונית? לנצחון המכריע של הכוח והצעקה על מערכת החינוך? מה לי ולבית"ר, הקבוצה שהכי אהבתי? מה ביני ובין הבהמיות הפרשנית של שלמה שרף? השחצנות הערסית של שחר פאר? הגזענות של פיני גרשון? על מכבי אני בכלל לא מדבר–מדובר בשני קווים מקבילים.

אז איך זה שכבר שעתיים אני מרענן את הדף עם התוצאה של המשחק של הראל לוי?

ואיך זה  שפתאום התרוממתי, לתדהמתן של בנות ביתי, והתחלתי לרקוד "אל אל ישראל"?