היה פנדל? היה אדום? היתה צ'לסי?

ראיתי את המשחק בסלון על מסך ענק באמצע שכונת מיטה. הייתי עם שלושה גרמנים. למטה, ברחוב, התגודדו עשרות בפאבים שהראו את המשחק בתחנת טלווזייה לא מסחרית (עם לותר מתיאוס הפרשן). לגרמנים יש תכונה מאוד מוזרה לפיה הם תמיד תומכים בגרמנים. גיליתי את זה ביורו 2004, כשהגרמנים, כמעט בלי יוצא מהכלל, נעמדו מאחורי יוון. ככה הם תמיד בעד ריאל השנה (בלם גרמני) וצ'לסי. גם אני הייתי בעד באלאק (תזכורת: "איי זיינד ויט צ'לזי טו וין צ'מפיונז'יפז") בשני תנאים: שהוא יבקיע שער עצמי או שיבקיע שער לטובת צ'לסי ויקבל כרטיס צהוב במהלך חגיגות ההבקעה. אחרי הצהוב של באלאק בדקה ה-94, הייתי מת שצ'לסי ישימו גול. זה היה מגדיר מחדש את הקריירה של באלאק. 

 

במהלך המשחק גם התהפכתי: רציתי שדווקא צ'לסי תנצח. היה עושה לי טוב אם אנחנו היינו מורידים את הוילון על הצעצוע של הביליונר. האמת היא שהסוף הוכיח אחרת: צ'לסי לא גמרה קבוצה שלא הגיעה, עד השער, למצב רציני אחד, בלי שני שחקני הגנה, בלי שחקן ההתקפה המוביל שלה, קבוצה שלא שינתה כלום אחרי 180 דקות של אפס שערים. כדי לפוצץ בלונים, מספיקה סיכה בדמות ברצלונה.

הביוני
למה לא התפעלתי מבארסה

One Comment

kirsten 7 במאי 2009

Way to go…I love your blog!!!!!

Comments closed