גמר איזורי (בין גמר ישראלי לגמר עולמי)

1. ניצחנו. כן, ניצחנו. אנחנו מ"המוות לערבים", מהגאיידמקים, מהיציע המזרחי, ממשחק השרוכים, מאוחנה, מברית המדוכאים המדכאים, מאלו שלא פוחדים להגיד ללוזון בדיוק מי הוא. ניצחנו, אנחנו מהמפיות, מרשימות הקניות על כפות הידיים, ניצחנו את מר וולוו. במשחק אחד קובע, בתפאורה מלאה, מול הנשיא עם האמא הערביה. כן, ניצחנו, אלו שקיבלו בילדות את מחלת הבית"ריזם.

2. מו וויליאמס חושב שקליבלנד תנצח את הסדרה ושהיא בכלל הקבוצה הכי טובה בליגה. אין לו ספק בכלל. כנראה שהאגרוף של אנתוני ג'ונסון היה פאול פרוע דרגה 2.

3. מייק בראון ופיל ג'קסון מתלוננים על השיפוט? זה לא צריך להיות הפוך? האם אנחנו באמת מתקדמים לקראת גמר בין אורלנדו לדנבר?

4. לפחות במקרה של ג'קסון אתה יודע שהוא קצת צודק (דנטה ג'ונס הוא שומר מלוכלך) וקצת התחיל במלחמה הפסיכולוגי. זה אומר לי שדנבר הצליחה לערער את הבטחון של הלייקרס. בינתיים, ממשחק למשחק, מחלחלת ההכרה: אולי הלייקרס לא כאלה טובים?

5. גולת הכותרת עבורי אחרי המשחק השלישי בין קליבלנד לאורלנדו היתה התגובה של דווייט הווארד להצלחה המדהימה שלו מקו העונשין. "בכלל לא חשבתי על הזריקות", אמר הווארד, "רק זמזמתי לי שיר ששמעתי בשואו של המחצית". אני חוזר על דברים שכבר כתבתי כאן ולדעתי הם הסיבה להצלחה הגדולה של אורלנדו. השחקנים שלה באים להנות מכדורסל. 

זה מזכיר לי שזהו הסופרמן השני שסטן ון גנדי מאמן. הסופרמן המקורי (שאקיל) התגלה כאדם מלא באגו שרב על תהילה עם הכוכבים ששיחקו לידו ולכלך על כל מאמן שאימן אותו (כולל ג'קסון, פט ריילי ויקיר הבלוג ון גנדי), הסופרמן השני (הווארד) הוא אחד שנתן לגמד (נייט רובינסון) לנצח אותו בתחרות ההטבעות השנה כשהוא משמש כתפאורה למופע הקריפטונייט. תנו להווארד עוד שנתיים עם ון גאנדי והוא יהיה סופרמן, באטמן ופלסטיק מן. 

5. זה חייב להיות שלנו. על כל שבירות הלב מהילדות. על כל הסטיב קופלים, לו מקארים, גארי ביילים, סמי מקלרוי, גורדון מקווין, גורדון סטראכן, ג'ו ג'ורדן, פרנק סטייפלטון, נורמן וויטסייד, הריאן אטקינסונים, טומי דוקרטים, הבריאן רובסונים. 

בפעמיים האחרונות שהשתתפה בגמר, היונייטד לימדה אותנו לחזור לימי הילדות ולבקר במחוזות הטראומה, רק כדי למצוא, בדרך לא דרך, שתמיד יש סוף טוב בסוף. ברצלונה היא חתיכת מכשול, אבל מה היא מול הפרגוסונים?

6. אלו יומיים נהדרים, מקודשים. בית"ר, מנצ'סטר וספורט אמריקאי ביניהם. אני לא מצליח למצוא דרך טובה יותר לתאר את עצמי ואת הויכוח הפנימי, הביו-פולרי, שתמיד מתרחש בתוכי.

שיחת קבוצה. עוד קצת יותר מ-24 שעות
רומא. We'll Never Die

2 Comments

ידידיה דנן 27 במאי 2009

יופי של רשימות פרסי.
שיחקנו יחד כדורסל (הייתי שנה צעיר ממך).
אני עוד זוכר איך שמעון אמסלם התלהב ממך במשחק מול הפועל שער הנגב.
תמשיך לכתוב. מאוד מהנה לקרוא.

zeevny 27 במאי 2009

תודה ידידיה. תמשיך לקרוא.
ובטח שזוכר את הקרבות שלי ושל שושני עם אמסלם ותמיר לביץ במגרש הפתוח של חטיבת הביניים "צבר".

Comments closed