מהגרים ברחובות ברלין

1. לואיג'י, אחד משלושת האחים פנה, בעלי הפיצריה באקרשטראסה שקראו למקום הנהדר שלהם בשם המקורי "פאפא פנה", התחנן אלי שאבוא הערב לראות את המשחק על המסך הענק שמשתלשל מתקרת המסעדה. מאז אותו יום קיץ ברביעי ביולי 2006, כשגרוסו ודל-פיירו הגדירו מחדש את הקלישאה של ליניקר (כדורגל משחקים 120 דקות וממש בסוף הגרמנים מפסידים), אני הקמע שלהם. "בוא", הוא אמר לי כשרכנתי מעל פיצת "דיאבלו" אלוהית. "אנחנו צריכים רק תיקו. אנחנו יודעים לעשות תיקו".

2. האחים פנה פתחו את המסעדה שלהם לפני יותר מעשור. מדובר בסיפור הצלחה מסחרר שהוביל לפתיחת שתי מסעדות נוספות באותו רחוב. כדרכם של מהגרים, מצליחים או לא, הם תמיד עומדים עם לפחות רגל אחת בחוץ, נאחזים בקלישאות, מעטרים את העבר ואת הארץ הישנה בעיטורים לא-לה. ספורט מהבחינה הזאת הוא מתת אל. הוא מאפשר לך להתבדל בכבוד. ללילה אחד, לטורניר שלם (זוכרים את הטורקים באליפות אירופה האחרונה?), אתה יכול להיות בעד ואנטי. למתג את עצמך כאיטלקי בין כל הסועדים הגרמנים, לשחרר את שסתום האיפוק, לעלות על השולחנות ולרקוד, לאחוז לשני האחים שלך בידיים, להיות ילד בנאפולי שוב.

3. הבעיה עם הבדלנות שמגודרת בתקופת זמן, היא מעצם הגדרתה. קונצרטינת הזמן מאפשרת לך לחיות לילה אחד או טורניר שלם תוך הדחקה או חוסר ידיעה של הקונטקסט שבתוכו ומסביבו משוחק המשחק. מה שנשאר זה להיתלות בקלישאות, בזכרונות עבר שכבר לא יחזור (אפילו לא עבור ילדיך–הם הרי כבר לובשים חולצות של באלאק). כשהאיטלקים צריכים תיקו, הם יוציאו תיקו. רק שאם האחים פנה היו לשים פחות בצק, בטח היו יודעים שהקלישאה הזו רוססה כבר. אם היו קוראים את הקורירה דלה-סרה, היו יודעים שאפילו נאפולי חוררה את בופון. אולי יש גרמנים בניכר שהיו יכולים לספר להם.

4. ברביעי ביולי 2006, הלך ידיד לראות את משחק חצי הגמר בין איטליה לגרמניה בבאר גרמני באיסט וילג'. אחרי תשעים דקות הוא סימס לי: "הגרמנים פה בטוחים שזה גמור, שגרמניה יודעת שהיא צריכה להגיע לפנדלים, ואם גרמניה צריכה פנדלים היא תגיע לפנדלים".

5. אני חושב שחוץ מסוג של קמע, האחים פנה מזמינים אותי לאירועי ספורט גרמניים-איטלקיים גם בתור כוח תגבור. ברור שאני לא גרמני, ואפילו ברור שאני קצת ים תיכוני, ולכן גם ברור להם שאני בצד שלהם, שאני אקפוץ בגול הנכון. ככה זה עם מהגרים, לא? עכשיו לך תסביר, קודם לעצמך ואחר כך למרעיך המהגרים, שאתה דווקא בעד הגרמנים, שבכדורגל האיטלקי יש פחות שמחת חיים מליביה סופראנו, שהערך של אחוות המהגרים אינו חשוב יותר מהאמת הספורטיבית שלך. בשתיים-אחת, דקה שמונים שילמתי ויצאתי לאוויר הברלינאי הנפלא והגשום.

6. מי היה מאמין שבשבע הדקות האחרונות באיירן תדפוק עוד שתי חתיכות בארון הקלישאות האיטלקי? בדיוק מי שהיה מאמין, שבדיוק באותן דקות, מייקל אואן ישלים שלישיה עבור מנצ'סטר יונייטד.

הפייבוריטית שלי
הודעה חשובה