נבחרת הריאליטי

[youtube UHGDV2nuF7g] ארצות הברית זכתה באליפות העולם בכדורסל, בין היתר, על ידי אימוץ שיטת משחק לא אמריקאית. וקווין דוראנט

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

1. מה עשה צ'אונסי בילאפס בסגל של נבחרת ארה"ב לאליפות העולם? אולי הוא היה חונך לדרק רוז וראסל ווסטברוק, אולי הוא בא כדי להוסיף לנבחרת הזאת מימד של קשיחות בטורניר בינלאומי בטורקיה. אולי הוא בא כדי ללמד הגנה. אני חושב שבילאפס הוזמן לנבחרת הזו כאנטי-תיזה לדור החלש ביותר של הכדורסל האמריקאי בזירה הבינלאומית. בילאפס הוא ההפך הגמור ממארברי ואייברסון בהרבה קטגוריות כאדם, כשחקן כדורסל וכחבר לקבוצה, אבל השוני הבולט ביותר שלו הוא שבילאפס הביא לאמנות את כדורסל ה"אני עושה רק מה שאני יודע".

2. חשבתי לפני הטורניר שששבסקי והועדה המארגנת הזמינו קבוצת חימום ללונדון 2012, סגל של שחקנים שעדיין זקוקים למחנך ומורה דרך כמו ששבסקי. אבל כשנבחרת ארה"ב עולה לגמר אליפות העולם עם איגודאולה בחמישיה, המסר הוא ברור. איגודאולה לא נכנס לשלושים השחקנים הכי טובים בליגה היום. הוא פתח בנבחרת כי הוא עשה קריירה מ"לא להתעסק במה שאני לא יודע".

3. בסוג כזה של כדורסל, אין היום שחקן בעולם שמצחצח את נעליו של קווין דוראנט. אולי בכל סוג של כדורסל.

29 Comments

גיל 12 בספטמבר 2010

אתה עושה לדוראנט עוול, מה שהוא וכל החברה סביבו משחקים זה פשוט לא אותו משחק.

martzianno 12 בספטמבר 2010

בכל סוג של כדורסל. ללא ספק.
זה לגבי דוראנט. שלא נראה לי שיש סוג של כדורסל שהוא לא יודע.
מדהים, מדהים, מדהים.
(מה שמפחיד: הוא עוד יהיה הרבה יותר טוב).

איגואדלה הפתיע אותי לחלוטין. בליגה הוא דווקא נוטה לעיתים להפציץ משלוש. בטורניר הזה הוא פשוט בא לעבוד, בעיקר בהגנה. אי-אפשר לספור כמה התקפות של הליטאים בחצי הגמר, נעצרו באיש הזה.
בכלל, כל אחד בנבחרת ידע את מקומו.
אבל מה שהיה הכי בולט זו העליונות הפיזית המוחלטת – הכדורסל האירופאי עדיין נראה כמו סלואו-מושן ליד האמריקני.
היה נדמה שהפער מצטמצם גם בתחום הזה.
הוא לא.

גיל 12 בספטמבר 2010

ועדיין, למרות הכל הסםפסקאים ניצחו בעיקר כי יש להם עומק אינסופי על הספסל. יריבות בכירות הם לא דרסו והיו צריכים להתאמץ כדי לנצח. הם סוף סוף למדו להביא קלעי שלוש ובזה אין להם מתחרים.

דבר אחד מעניין שאפשר ללמוד מהאליפות ומכדורסל אירופאי זה עד כמה המשחקים בנבא ארוכים. כבר שכחתי כמה פסקי הזמן קצרים באירופה ואיך כל פאול או חילוף לא לוקח חמש דקות.

TD 12 בספטמבר 2010

עוד לא יבש הדיו על הקעקוע של לברון "chosen 1" ודוראנט גורם לו להיראות כמו yesterday's news. דוראנט ממש לא היה צריך את זה על הראש שלו אבל הוא הגיע, הוא קלע, הוא משך את הקבוצה אחריו והוא סיפק את הסחורה.
מה שכן, לבחור יש עוד עבודה – הוא סיים אחרי קירק פני ברשימת הקלעים בטורניר :)

זיו 12 בספטמבר 2010

2 שאלות:
איך נבחרות הקבוצות שישחקו באליפות העולם?
למה ארה"ב לא מביאה את כוכבי הנ.ב.א?

אלון 13 בספטמבר 2010

ככה זה נראה שהמאמן והמנהל בוחרים את השחקנים שהם רוצים. הכדורסל העולמי חוזר לפרופרציות המתאימות לו.

יונתן ארבל 13 בספטמבר 2010

לגיל,

זה ממש לא רק העומק. כל שחקן בחמישייה האמריקאית יותר כשרוני מהמקביל האירופאי.
אין שום שחקן באירופה שיכול לעצור את דוראנט, ואם הוא היה רוצה היה נגמר גם 50 הפרש. 15-20 זה לא הפער האמיתי.
האמריקאים מפסיקים לשחק כשמגיעים ל 20 .
הפער האמיתי הוא 30-40 . הקבוצות האירופאיות משחקות הכי חזק רק בשביל לרדת מ 20 הפרש ל 10 הפרש.
בעוד האמריקאים מעבירים את הזמן להנאתם.

בסגל כזה שבו ברור מי המוציא העיקרי לפועל, מי העוזרים הראשיים ומי הפועלים השחורים יותר קל לאמריקאים להביא את עצמם לידי ביטוי.
בסגלים אחרים כל אחד מנסה להראות מה הוא שווה וזה מה שהפריע בעיקר לנבחרות שכללו כל מיני כרמלואים ואייברסונים למיניהם.

מה עוד יש להגיד על דוראנט. שחקן מהחלומות וכ"כ צנוע ושקט שזה פשוט נוגד את ההיגיון.
לחלוטין שם את עצמו במדרגת הקובי-לברון-וויד.

מנחם לס 13 בספטמבר 2010

באתר הכדורסל שלי היה לי ויכוח ארוך עם כמה גולשים שהם כנראה יותר צעירים מרוב המגיבים כאן שטענו כבר לפני 2008 שלאמריקאים יהיה קשה בבייג'נג "כי הפער בין האמריקאים לאירופאים מצטצמם בהדרגה". נבאתי אז נצחון ממוצע של 28 הפרש. ניגמר 27.8 הפרש ממוצע.הפעם נבאתי 22 הפרש. אין לי מושג אך נראה לי שהיה הפרש ממוצע של מעט מתחת ל-20.

הפער לא הצטצמם. אילו האמריקאים הופיעו עם לברון, קובי, דוויין ווייד, דוראנט,סטודמאייר, כריס בוש, הואורד דווייט, כריס פאול, ווסטברוק, דייויד לי, דרון ויליאמס, וג'ו ג'ונסון (או איגואדלה, או אחד מהאלה, לא משנה) והיו אומרים להם שהם חייבים לנצח את אליפות העולם בהפרש ממוצע שנבחרת האולימפיאדה ב-1960 או שנבחרת החלום של 1992 השיגו – 42 הפרש – הם בקלות היו עושים זאת, וכלל לא משנה עם פאו גאסול היה משחק או לא.

למה? האתלטיות של האמריקאים, המהירות שלהם, הזריזות, והטבע הכדורסלני הטבוע בדמם (בעיקר בגניבת כדורים) לא קטנו לעומת אלה של האירופאים. היו שנים (עד למעשה 2006) שהאמריקאים לא התייחסו לעסק ברצינות.לא עוד: הם אלופי העולם בלי להפסיד אפילו משחק אחד השנה בכל הטורנירים: גיל 16 ומטה, 17 ומטה, 18 ומטה, ו-19 ומטה.אני מכיר כמה מהילדים הללו ממשחקים שראיתי וההבדל לא רק שלא קטן, אלא הוא אף גדל. יש לי רושם שנכדורסל האטירופאי הגיע לשיא בשנות 2000-2006 ומאז הוא נמצא בירידה. ההילה של הנבא פחתה באירופה, ושחקנים כבר לא הורגים את עצמם לשחק בנבא. אם האמריקאים ימשיכו בשיטה שהחלו, ההפרש הממוצע בינם לשאר העולם יישאר 25 נק'-פלוס בעתיד הנראה לעין.

מנחם לס 13 בספטמבר 2010

ושכחתי לציין שלו שיחקו לפי חוקי נבא (וזה מתקדם לכך) עם שעון 24, 48 דקות משחק, איסור שמירה אזורית ללא הגבלות הנבא, וקשת 3 נורמלית – ההפרש היה גם מעל 50.

גיל 13 בספטמבר 2010

אבל זו הנקודה המרכזית. הם צריכים להסתגל לאירופה וזה לא פשוט כמו שהוכיחו המשחקים האולימפיים ב2004 שדאנקן נשבע שאחריהם הוא לא ישחק יותר בנבחרת בגלל השריקות נגדו שהוא לא היה רגיל להם.

גיל 13 בספטמבר 2010

יונתן ומנחם, ראינו מה האמריקאים שווים ב2004 כשהם הביאו את דאנקן ואייברסון בשיאם והציבו נבחרת חזקה. לא מספיק להביא את הכוכבים הגדולים אלא גם צריך ללמד אותם לשחק ביחד ובעיקר את המשחק האירופאי. האולימפיאדה האחרונה רק מחזקת את זה. ספרד נתנה פייט קשה לאמריקאים שנדרשו לכל מאמץ אפשרי כדי לנצח אותם. בלי כמה קליעות קלאץ' של קובי ועם קצת יותר ספסל לספרדים אני לא בטוח שהם היו מנצחים. נגמרו הימים שהאמריקאים מנצחים בהליכה וההפרש הממוצע לא מספר את הסיפור כי חלק גדול הושג נגד איראן, תוניסיה ואנגולה. נגד ברזיל הם בקושי ניצחו ב2 הפרש ונגד רוסיה וליטא הם הזיעו בחלקים גדולים של המשחק. תורכיה הגיעה יותר רחוק מהיכולת האמיתית שלה בעיקר בגלל הקהל כך שלא הייתי בונה על הגמר. אין ספק שהם פייבוריטים בכל משחק אבל קל לא יהיה להם אף פעם נגד נבחרות טובות ואני גם חושב שהם גם יפסידו פה ושם.

לוינטל 13 בספטמבר 2010

האמת היא שזה די מיותר לקיים אליפות עולם בענף שבשליטה מוחלטת של אמריקה. למה שלא יעשו גם אליפות עולם בפוטבול?
ובכל מקרה, דוראנט עצום. זן נדיר

מנחם לס 13 בספטמבר 2010

כמה שדוראנט היה נפלא, בנבא הוא לא פנוי עד כדי כך לשלשות, והכניסה שלו לסל טובה, אבל לא מצויינת. בס"ה הכללי, לברון הוא הגדול מכולם בהווה, לדעתי.

אריאל 13 בספטמבר 2010

יש אליפות עולם בבייסבול. והאמריקאים מפסידים בה באופן קבוע..
המצחיק הוא שיש גם ענף אולימפי של סופטבול נשים, שזה בכלל ספורט שלא משוחק מחוץ לאמריקה ברמה מקצוענית, ואיכשהו האמריקאים הצליחו להתלהב מזה שהנבחרת שלהם ניצחה 80 משחקים רצוף..
מה שכמובן מעלה את השאלה – איך לא עושים אליפות עולם במטקות. גם לנו מגיע משהו, לא?

גיל 13 בספטמבר 2010

האמת היא שבגלל הדומיננטיות של הנשים בסופטבול העיפו את המקצוע הזה מהאולימפיאדה. כמובן שהאמריקאיות הפסידו במשחק האחרון על הזהב.

מנחם לס 13 בספטמבר 2010

לגיל – האמריקאים ניצחו את הספרדים ב-2008 במשחק הראשון על 32 הפרש או משהו כזה. זה שטויות לומר ש-"הספרדים למדו כיצד לשחק נגד האמריקאים". במשחק הגמר האמריקאים פשוט לא מצאו את הסל. אגב, בנבחרת שבחרתי לאמריקאים שכחתי את כרמלו אנטוני…זה עוד 6-8 נק' הפרש…(בבייג'ינג הוא ודוויין ווייד צויינו במיוחד ע"י ששבסקי). כמובן שהאמריקאים יכולים להפסיד פעם בשלושים משחקים, אבל כפי שכתב לוינטל (אגב, מה שמך הפרטי?), המשחק הוא בשליטה אמריקאית טוטאלית. אולי בשליטה מחלטת יותר משליטת כל אומה אחרת באיזה שהוא משחק קבוצתי, כולל קנדה בהוקי (האמריקאים נותנים להם היום כל מה שהם יכולים לקחת).

תמיר 13 בספטמבר 2010

כולם מציינים את המשחק הזה אבל אני זוכר שקראתי בזמנו כמה פרשנים (אמריקאיים) שטענו שספרד וויתרו על המשחק הזה עוד לפני שהתחיל בשביל לא לחשוף קלפים.

לא יודע אם יש אמת בהשערה הזו אבל העובדה היא שספרד שיחקה אחרת לגמרי במשחק השני מבחינה טקטית.

מנחם לס 13 בספטמבר 2010

גיל, דבר אחרון: לו שיחקו בחוקי נבא, והאמריקאים באים בקבוצה מלאה, אני לא מאמין שהם יפסידו אפילו 1 מ-100. ובקרוב אכתוב באתר שלי על כיתת הסופומורים-ג'וניורים בתיכונים (אלה ששיחקו "גיל 16 ומטה" באליפות העולם). יש שם כמה שחקנים שאלה שמכירים אותם מקרוב, טוענים שהם גזע כזה משובח שעדיין לא נראה בכדורסל. אין מה לעשות. זה מעיין נובע שלא ניגמר.

גיל 13 בספטמבר 2010

עם זה אני מסכים לגמרי. גם ככה שחקני הנבא עליונים פיסית והחוקים בנבא קשוחים יותר מאלו שבאירופה. אין ספק שמשחק אירופאי הוא גורם משווה שפועל לרעת האמריקאים, אבל אני עדיין חושב שקבוצות כמו ספרד או ארגנטינה בשיא הכושר יכולות למתוח אותן. אגב, האמריקאים אלופי העולם בכל הרמות החל מעד גיל 16, משהו חסר תקדים אם אני לא טועה.

moby 13 בספטמבר 2010

גיל יש הבדל בין קבוצות הלאום הספרדים והליטאים משחקים הרבה יותר משחקים ביחד להבדיל מהאמריקאים. תמיד נשארים ביית כמה "יותר מוצלחים" ואין כמעט "קבוצה" תראה את ישראל למשל כמה משחקים משחקים בורשטיין עם גרין וקוז'יקרו? את חושב שהתאום שלהם לא יותר טוב מהתאום בין בילאפס לדוראנט למשל?
ההבדל הוא ברמת הביצוע. ברמה של האילתורים של השחקנים.
בזה אין לאמריקאים מתחרים. לפעמים זה נראה שצריך רק לזרוק את הכדור באויר ומישהו כבר יתפוס אותו ויעשה משהו.
כמובן שכשמחליפים את גרין וקוזיקרו בגאסול ורוביו אז ההבדל ברמת הביצוע מצטמצם ואילתורים כבר לא "עובדים חלק".

גיל 13 בספטמבר 2010

זו בדיוק הנקודה. האמריקאים שיחקו ביהירות בעבר ועכשיו למדו שהם צריכים להתאמן ביחד כנבחרת. ועדיין, ההבדלים בינם לקבוצות הכי בכירות לא מאוד גדולים.

סימנטוב 13 בספטמבר 2010

שמח שקם "יורש" לדנקן על תקן המוכשר והצנוע מקווה שיהיו לו כמה טבעות בעוד כמה שנים.

אמיר 13 בספטמבר 2010

לדעתי נבחרות של כוכבים בלבד הם בעיתיות, כי דורכים אחד לשני על הרגלים קצת. וגם שחקן טוב צריך להיכנס לקצב משחק ולדעת שהוא יזרוק כמה התקפות רצוף. זה עוזר להיכנס לפוקוס של משחק בטח בהתקפה וגם למטויבציה בהגנה.
בנבחרות של כוכבים שכל אחד יכול לעשות סל בכל מצב נתון או להגיע לאופציית זריקה, זה מוציא הרבה מהפוקוס והסדר.
וקבוצה אירופאית שמשחקת הגנה מסודרת ומתואמת יכולה לסגור אופציות התקפה במיוחד עם שחקנים משחקים כבודדים ולא כקבוצה, וזאת לדעתי הסיבה שנבחרות קודמות הפסידו לנבחרות ארופאיות.
למעשה הם הפסידו בהתקפה יותר מאשר בהגנה, הם נתקעו עם זריקות רעות, אחוזים נמוכים, זה יצר הרבה סלים קלים בצד שני וגם חוסר מוטבציה בהגנה שלהם שהוביל לזריקות חופשיות בלי לחץ של נבחרות אירפאיות עם קלעים טובים.
הנבחרת הנוכחית באה עם הרירכיה ברורה בהתקפה ושחקנים ידעו מה תפקידם בהתקפה, זה יצר מצב שבו יכלו לנצל את היתרון שיש לשחקנים על השומרים שלהם בלי בעיה.
וגם מנע תיסכול של שחקנים בהתקפה שמוביל לחוסר מטויבציה בהגנה, ואז בהגנה שהם שמרו חזק הם "נעלו" קבוצות, כמו אתמול עם טורקיה.
אני לא מסכים עם מנחם שאם היו באים עם כל הכוכבים הגדולים היו מנצחים ב- 60 הפרש, כן יתכן והיו קולעים 130 נקודות למשחק ולא 80 וקצת אבל גם היו מקבלים איזה 110 120 חזרה.
ומסתכנים בזה שפתאום הייתה באה נבחרת ובאיזה רבע הגנתי טוב הייתה סוגרת להם את הסל ומצליחה לצבור עליהם פער שבלי כדורסל מסודר איאפשר לסגור.
לכן דווקא נבחרת מסודרת עם כוכב גדול (דורנאט) אחד כמה כוכבי משנה(רוז בילופס, אודום, גיי, גורדון), מחליפים שאם צריך הם יכולים להיות הכוכב (גרינגר לדוגמא) ושחקנים עם נכונות להקרבה למען מטרה (לאב, ווסטברוק, צאנדלר, קארי) ולטרום איפה שצריך גם אם הם יכולים יותר בהתקפה (קארי קלע בליגה שנה שעברה במשחק גם מעל 50 נקודות). זה מתכון טוב להצלחה בזירה הבין לאומית.

לגבי דוראנט מה שיפה במשחק שלו ומרשים, בניגוד או בשוני מלברון או קובי למשל. זה דווקא הפשטות של המשחק שלו והזרימה שלו עם המשחק. הסלים שלו באים כחלק מהמלך של המחשק וההתקפה ולרוב מפעולות מאוד פשוטות שלא קשורות ליכות אטלתית חריגה (לברון, וויד, האוורד) או קליעה ממצבים אבסורדים של נפילה אחורה עם שני שומרים (קובי בראיינט).
דוראנט עושה את זה כולכך פשוט – עולה לסל מנצל יתרון גובה וזורק מעל שומר, זורק לפני שהשומר בכלל מוכן שיזרוק, מכדרר ואז עולה פתאום לסל לזריקה פשוטה, זה ניראה כמו אימון אצלו לא כמו משחק אינטנסיבי עם מאמץ. וזה מה שיפה ומיוחד בה והעובדה שהוא עיקבי ומדוייק כי יש לו טכניקה בסיסית מאוד טובה וחזקה רק מעצימה את היעילות של המשחק שלו.
הסלים שהוא עושה דומים לסלים שאנחנו קולעים לפעמים במשחק בשכונה, ההבדל זה שהוא יכול לעשות אותם נגד כל אחד בעולם כולל שומרי הנבא הטובים ביותר, הוא לא תלוי במי ששומר אותו רק בעצמו וזה כבר יותר מזכיר את מייקל גורדון שכמה ומתי שקלע היה תלוי בו ולא במי ששמר עליו או באיך שמסרו לו ומתי ואיפה.

מנחם לס 13 בספטמבר 2010

אמיר!
שמעת על "נבחרת החלום" האמריקאית של 1992? כל אחד סופרסטאר גדול מהשני. כמעט כולם כבר (או יהיו) בהיכל התהילה. ועדיין הם שיחקו את המשחק הקבוצתי הגדול שאי פעם נראה. השילוב של מג'יק עם ג'ורדן , לארי בירד, קרל מלון, ומי שלא יהיה היה מושלם. למעשה הטענה היחידה של המאמן צ'אק דיילי היתה שהם יותר מדי פירגנו אחד לשני, ולא הראו מספיק אינדיבידואלית מה שהם יודעים. בכ"ז ניצחו בהפרש ממוצע של 42. גם בבייג'ינג התשלובת של דוויין, לברון, קובי, כרמלו אנטוני, ומי שלא שיחק, היתה ממש יופי לעיניים הרואות. כולם היו כוכבים ששיחקו למופת כקבוצה.
ועזוב שטויות של "הספרדים לא רצו להראות להם את הכלים". הרי מלבד פאו גאסול אין אף ספרדי שהיה עושה את הנבחרת האמריקאית. פשוט רמה אישית שונה לחלוטין, וההבדל האישי מספיק ל-30 הפרש ב-8 מתוך 10 משחקים.

אמיר 14 בספטמבר 2010

מנחם,
ברור ששמעתי וגם זכיתי לראות אותם משחקים ונוקמים את השפלת 88.
אבל תסכים איתי מגיק בירד פיפן סטוקטון וגם ג'ורדון הם שחקנים מזן אחר. לא כמו אלה של היום.
הם היו קבצותיים גם בקבוצות שלהם כוכבים עם גישה אחרת למשחק, תשוקה אחרת, ערכים אחרים כלפי ייצוג מדינה ואפילו של הליגה או הקבוצה.
הרי ברו לכולם מגיק לא היה הולך לשחק עם בירד כדי לזכות באליפות וגורדון לא היה חובר לאיזה תומס לזכות באליפות.
מבחינת כישרון אפשר להתווכח מי יותר טוב תמיד לא בטוח מה התשובה כאן אני אוהב את וויד מאוד וגם את לברון.
אבל מבחינת יכולת הבנת משחק ולשחק יחד כקבוצה למען מטרה אחת אין מה להשוות בכלל לדעתי.
הם שיחקו כמו תזמרות פלהרמונית הכי מתוזמנת ומדוייקת בעולם וזה נבע מהבנת המשחק שלהם והאופי והתחרותיות הבלתי מתפשרת דבר שהיום לא רואים כולכך כבר.
אני לא מדמיין את כרמלו אנטוני רודף אחרי שחקן ניזלנדי כדי לחטוף לו כדור בחצי.
אבל פיפן וגם לארי בירד לא חשבו לרגע שגם אם הם יכולים לנצח בהליכה זה אומר שהם לא צרכים לנסות לנצח ב 60 הפרש.

דבר נוסף שחשוב לזכור בהשוואה, חוץ מיגוסלביה של אז, שאר הנבחרות לא היו עם שחקנים ברמה שמתקרבת אפילו לנבא
היום לנבחרות יש שחקנים שהם שחקני חמישה ואפילו כוכבים בנבא. אולי הנבא לא זז אחרוה אבל העולם כן השתפר כדורסל היום גלוגבלית יותר פופלרי. שחקנים לא אמריקאים נבחרים במקומות ראשונים בדראפט (מסין איטליה).

אז השחקנים שבאו לשחק נגד נבחרת החלום באו עם מצלמות בכיס הם שיחקו מול האלילים שלהם, זאת הייתה הגישה של רובם. מי יעשה פאול חזק על גורדון? איזה שחקן ספרדי שלא מאמין שהוא זוכה לשחק מולו? מי יאבק עם יואינג מתחת לסל וידחוף אותו. מי יציק לבירד וישגע אותו כל המשחק?

גם הנבחרת אז באה עם מטרה ואומה שלמה מאחרויה שדורשת נקמה על ההשפלה מ 88 ושהעולם הראה שאת שחקני הקולג כבר אפשר לנצח בלי הרבה בעיות. אז האמריקאים באו חדורי מטרה להראות שבכדור סל הם עדיין ליגה בפני עצמם.
מוטיבציה אחרת לגמרי שהולידה תחרותיות ורצון לא רק לנצח את היריבות אלה לדרוס אותן.
כזה דבר לא יחזור עוד לעולם גם לא עם נבחרת של
כריס פול וויד בראינט לברון והאוורד דורנאט אנטוני פירס רונדו ווילימס סטודומייר ומי שלא תוסיף.
גם כי הם לא אותם שחקנים וגם כי הכבוד או יותר נכון יראת הכבוד כבר איננה ומה נשאר זה רק היתרון האיכותי נטו
שהתקזז והחוקים השונים שמשוחקים מחוץ לנבא עוד יותר מקטינים אותו ושהעבודה שרוב הנבחרות העולמיות רצות שנים יחד ומתאומות יותר ולרוב גם משחקות יותר עבור הדגל.
אז האמריקאים עדיין הכי טובים אבל בשום מצב לא בהפרשים של 60 ואפילו לא 30 על הנבחרות הרציניות (לא מדבר על אנגולה, ירדן לבנון וכאלה).
שחקנים כמו בירד שלוקחים שנה הפסקה מהקולג כדי לעבוד בזבל (בזבל הכוונה באמת בזבל) לפרנסה כבר אין.
המקבץ הנדיר הזה של 92 לדעתי ישאר אגדה לנצח.
שילוב כישרון ואופי וחוכמת משחק כזה שווה למיס יוניברס שתזכה בפרס נובל לפיזיקה, תעשה שלום עולמי כולל.
ואח"כ תצתלם לפלייבוי כדי לחלוק עם כולם מה יש מתחת לבגדים.ואז אחרי זה פשוט תלך ותקים בית יותמים לילדים חולי איידס באפריקה ותתפעל אותו בעצמה.

אורי 13 בספטמבר 2010

ילדים וסנטרים צריכים להפנים – הכל בסוף פאנדמנטלס. אחת הסיבות שדוראנט כזה גדול היא שהוא קלע של 90 אחוז פחות או יותר מהעונשין. כמובן שכשמוסיפים לזה את הפריקיות הקווין גארנטית שלו והקליעה מבחוץ מקבלים שחקן שאי אפשר לשמור.

צור שפי 13 בספטמבר 2010

לא משעמם להתעסק בספורט בו ברור מהתחלה מי ינצח?

שניר 14 בספטמבר 2010

צור שפי – זה העניין , בגלל חוסר הניסיון של הנבחרת הספציפית הזו , הרבה אנשים (כולל אני , לא כולל מנחם) חשבו שספרד ויוון (אולי ארגנטינה וברזיל ?) יכולות להן.
ולראיה, הברזילאים מתחו אותם והיו מרחק זריקה אחת של ברבוסה לנצח אותם.

בכל מקרה אני חייב לומר שהתאכזבתי ממייק ששבסקי.
ציפיתי מאגדת כדורסל שכמותו , שידוע ביכולת שלו להריץ קבוצה כיחידה מגובשת אחת , שיראה לנו כמה תרגילים מעניינים ,
איזה משהו מארסנל התרגילים שאני מניח שיש לו (אני מודה , לא מת על כדורסל מכללות)

Comments closed