יומיים בלי מאיה

"אבל אבא, איפה את?"

**

איך שהיא מודיעה לי שהן נוסעות להורים , לחבל הריין, לכמה ימים, אני בונה מגדלים. לחזור להיות האני שהייתי. לבדוק קצת את האטליז הברלינאי, לעשן בלי החרדות של האחריות. לדפוק את הראש, להשתחרר מכל הכובד הזה. כבד לי, אני בורח כבר שנים מההודאה העצמית הזו. רוצה לבד. קצת.

אני לוקח אותן לשדה, ונפרד בהקלה. לא יכול כבר לסובב את הגב, להפסיק לחנוק את החיוך הגנוז. הביתה. מקלחת שעה. קפה וספר. לשכב עירום על המיטה. עוד מעט לילה. אני לא אצא היום. רק אתפוס עוד כמה דפים מספר שאני קורא כבר שנה, סרט שאני רואה טייק ביי טייק כמעט חודש. אני סוחב עד שלוש-ארבע בבוקר. מחר אפשר להישאר לישון עד אחת עשרה.

בשבע ושלוש דקות, בדיוק השעה שהיא מתעוררת, ומכריזה לעולם כמו תרנגול גאה על קימתה מחדש (א——בא!!), אני כבר על הרגליים.

**

מכל הוידאו והתמונות של גלעד חוזר הביתה, אני תקוע בחיבוק. אחרי ההצגה המבישה של גלעד במדים והפוטו אופ של הפוליטיקאים, בא הרגע של האבא. יש כמה אנשים שראו שם אבא דג קר, חיבוק מהוסס. ראיתי שם רק דמות עם עושר פנימי, שאחרי חמש שנים לא שכח לתת לבן שלו את החלל שלו, לא פלש.

תמיד חשבתי שהדבר הנורא ביותר הוא הורה שקובר את הבן שלו. אני מהרהר אם לדעת שהבן שלך נמצא במקום מסויים ואתה רוצה ולא יכול לתקשר איתו, זה לא גורל אכזרי יותר. פינג פונג של תקווה וייאוש, סופניות והסיכוי לנס.

**

כשמאיה נולדה משהו בי מת, ונולדתי מחדש. וכל הפחדים הישנים נעלמו, לא בגלל שנמצא להם פתרון, אלא רק בגלל שהתחתנת נישואים קתוליים עם החרדה, והחרדה הזו היא חרדה פסיכוטית, שלא שייכת לשום דבר מהמציאות העכשווית, אלא רק בניה של רב קומות חרדתי. מאיה, בת חמש עשרה, במועדון, מישהו מציע לה משהו. כל הזאבים שם בחוץ. אפשר למות מזה.

**

"אבא, איפת את?"

"אתה, מאיה. בנים זה אתה"

"אבל איפה א-תה?"

**

וכשמאיה נולדה, הבנתי שהיא הגשר הפליק-פלאקי ביני לבין הורי, התשובה לשאלות שלי, הזרנוק שממיס את המרדן שבי. ההבנה, לא ההסכמה, המוחלטת למה שעשו, שאמרו, שאסרו. אני זוכר שאחרי שלושה לילות הפנמתי שהיא פה להישאר, לא אורחת ללילה שיום אחד תלך. אני זוכר לה שחבשה את כל פצעי הגירוד הדמיוניים שלי. איך כיסתה במשי את כל המחשבות על העבר.

**

"אבא, איפה את? מתי את בא לדיסלדורף?"

אחרי יומיים. לפני הקפה אני כבר הולך להסניף את הסדינים שלה.

21 Comments

אלעד אחד 22 באוקטובר 2011

יפה, מרגש וכל כך נכון..

בני תבורי 22 באוקטובר 2011

שרק תהיה לי בריא אברהמי.

B. Goren 22 באוקטובר 2011

מה שכתבו אלעד ובני.

הדר 22 באוקטובר 2011

המשמעות של 'להיות אבא'. כתמיד, כתיבה אמיתית ומרגשת.

אילת מהמטבחון 22 באוקטובר 2011

זה כל כך יפה ומרגש. ומעורר הזדהות גם כן.

ערן 22 באוקטובר 2011

"אבא, איפה את?". נשמע לי מוכר, גם כן מהבית…
אם חליתי בילדותי נהגה אמי לומר "הלוואי ויכולתי להעביר את המחלה שלך אליי". "מה את מקשקשת?" נהגתי לענות לה, "בשביל מה לך? לך אין בית ספר".
למעלה משלושים שנה מאוחר יותר, עם ילדה בת שלוש וחצי, אני מתחיל להישמע כמו אמא שלי, ואוטוטו גם הבת שלי תאמר לי "מה את מקשקשת"…

סבבה של יום.

באבא ימים 22 באוקטובר 2011

בול!

ועדיין כישראלי* ואב לשלוש בנות (שלבכורה מביניהן קוראים מאיה) אני מתנחם במחשבה שככל שהדבר נוגע לחרדות, הורות לבנים יכולה להיות גרועה יותר.

עצה מהורה יחסית ותיק – אל תוותר לה על העברית. אתה חייב לתקשר איתה בשפה שבה אתה מרגיש.

* אחרי שבע שנים בארה"ב, כשמדובר בחרדות אני ישראלי גמור.

Amir A 22 באוקטובר 2011

לבאבא בימים – כאבא לשני בנים ובת אחת אני יכול לומר לך שהחרדה לבנות גדולה יותר אצל האבא ואילו החרדה לבנים גדולה יותר אצל האמא. וזה משהו ששמעתי גם מהרבה חברים אחרים שיש להם גם בנים וגם בנות.

וכשהילדים שלי גדלו והגיעו לאזור גיל הטיפשעשרה ציטט לי חבר את המשפט הידוע שהחרדה לבנות גדולה יותר כי אצל בן אתה צריך להיות מודאג בגלל זין אחד ואילו אצל בת אתה צריך להיות מודאג בגלל כל הזיינים שבעולם.

כוכב עליון 22 באוקטובר 2011

צמרמורת…תודה

פרלה 22 באוקטובר 2011

http://www.mako.co.il/news-channel2/NewsFlash/Article-5a76025ef332331017.htm
במדינת תל אביב לא שמעו על הנצחון של אלופת ישראל

גיל 22 באוקטובר 2011

למה אתה מציף בכל מקום? טרול.

באבא ימים 22 באוקטובר 2011

מצטער:

בין האפשרות שהבת שלך תשכב עם איצטדיון שלם ושהבן שלך ישכב מתחת לאדמה אני עדיין בוחר בראשונה.

Amir A 22 באוקטובר 2011

אה, לאופציה הזו התכוונת? טוב, נו.

באבא ימים 23 באוקטובר 2011

בגלל זה הסברתי שהחרדות שלי הן ישראליות לגמרי.

Amir A 23 באוקטובר 2011

כנראה ש-13 שנה בארה"ב הצליחו למחוק ממני את החרדות האלו

מאיר 22 באוקטובר 2011

לעניין ההלבשה של שליט במדים. חייב לומר שמלכתחילה זה נשמע לי מזעזע, אבל דווקא כשראיתי אותו שם עם המדים זה הרגיש נכון.

הגעתי למסקנה שאם גלעד היה סגן בצנחנים, 1.85 מטר של שרירים, אבטיפוס של לוחם – זה היה לי לגמרי טבעי שיהיה במדים, אז רק בגלל שהוא חנון לא???

גיל 22 באוקטובר 2011

אחלה פוסט, ואני עדיין לא עם הבעייה של העברית שהועלתה פה. לפי מה שאני רואה סביבי, אם רק הורה אחד מדבר עברית בארץ זרה, הילד לא לומד יותר מדי עברית בטווח הארוך. כשהוא גודל הוא פשוט מעדיף לדבר בשפה המקומית.

יניר 22 באוקטובר 2011

זאב, אם משעמם לך קצת, קח את עצמך למוזיאון היהודי, יש שם תערוכה מדהימה על גרמניה מנקודת מבט של מהגרים או בני מהגרים , כולל נוכחות ישראלית מצומצמת אך מעולה.
זה ישכיח את הגעגועים לשעה ואולי יותר

אביעד 22 באוקטובר 2011

מנקודת המבט של נשוי טרום ילדים – כתוב נפלא!!!

איתן בקרמן 23 באוקטובר 2011

אברהמי, אמרו לך פעם שאתה כותב יפה מאוד?יש שמועות שגם החומוס שלך בהתאם.

Comments closed