לחזור הביתה. להתחיל להתגעגע

נסעתי עם טל. חבר ילדות. שכן מעומר. בדרך דיברנו על אח אחד שלו, שחזר, והאח השני שנשאר, ועליו שכנראה הולך לשנתיים.

המלח של המלח של הארץ. אנשי צוות אוויר. אחד רופא ואחד ארכיטקט ואחד היי טקיסט. מי שרוצה יכול להתרכז בחוקים המנוולים שמעבירים חזירי השלטון, במתקפה המשולבת נגד מערכת המשפט והתקשורת. מי שרוצה. אני מאמין שהסיפור האמיתי הוא המשפחות הללו ואיך שויתרו, פיזית ואמונתית, על הארץ שלימדו אותם לתת הכל למענה.

ים המלח בנסיגה מתמדת.

**

הרגשנו ממש זקנים בכניסה לאולם. אני הרגשתי שדרך שאר הקהל ניסינו לגעת במשהו שכבר לא יחזור. אני חושב שאחד מהם, אולי 25, תפס מאיתנו מרחק בטחון כששמע שאנחנו מדברים על ברק, נפוליאון, מגלומניה פסיכותית ועדיף שיהיה כבר ביבי.

בבר ממש השתוללנו. מים. עם גזים.

מוזר. להרגיש מיעוט. לנשום שונות.

**

ואז הוא עלה. עם הבלורית הזו. והתחושה הזו שהוא משרה עליך, חוסר ההתנשאות. למרות. שעתיים וחצי של הנאה צרופה. שלו, לפני זו שלנו. עם כל ההפצצות הישנות והחדשות. והעובדה שלמרות שלא נעים לך מהגיל אתה מוצא את עצמך שר איתו ועם חמש מאות ילדים את המילים. וקופץ ב"רחוק רחוק בצפון". ואתה אומר לעצמך: "איזה נסיך".

ומבין, שככה מתנהג נסיך בממלכה שאין בה מלך. נסיך לנצח.

בדרך חזרה, לחצתי באיטיות על הדוושה. להאריך עוד קצת את הרגע. הזרות הכי גדולה שלך כאן היא הבדידות. והבדידות הכי כואבת היא להיות מוקף ואהוב, ולהבין שבכל המעגל הזה סביבך אין חבר אחד שהיית מוכן לשרוף את עצמך למענו.

כמו שאני מוכן לעשות בשביל טל. הוא מבין, זו מחלה שפגעה בו אישית בצורה לא קלה, שהגירה היא דבר נורא. בעיקר אם היא הבחירה הנכונה.

**

וזה אולי השיר שאני הכי אוהב מהנסיך, שיר שאני מזמזם אותו כבר ארבעה ימים, שהנסיך ניגן בג'אם סשן של רבע שעה כדי לסיים את ההופעה, עם המילים הכי דוקרות, דו משמעיות' שאני מכיר מהשירה העברית:

הגיע הזמן לנשום עמוק
הגיע הזמן להתגעגע
הגיע הזמן לנשום עמוק
הגיע הזמן לחזור הביתה
הגיע הזמן רק להיות

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

18 Comments

תומר חרוב 23 בנובמבר 2011

הפוסטים שלך תמיד משאירים אותי חסר מילים. כתיבה פשוט מעולה.

אביעד mets 23 בנובמבר 2011

במיוחד כשקוראים אותם בביקור בארץ לשבועיים.

matipool 23 בנובמבר 2011

כשאני עוצר וחושב רגע ברצינות על העתיד שלנו כאן , אני הופך להיות מאד פסימי . העתיד שלנו כאן הולך ונראה יותר גרוע מיום ליום ( לא רק בגללנו – גם בגלל מה שקורה מסביב ) .
אולי הגיע הזמן להכין איזו דרך מילוט כאופציית גיבוי לכל מקרה שלא יהיה .

ניינר 23 בנובמבר 2011

אתה צודק בהחלט. פספורט זר הוא דבר הכרחי ביותר בימים אלה, ממש ההבדל בין חיים ומוות. מדינת ישראל חיה על זמן שאול והזמן הזה הולך ואוזל-גם בגללינו וגם בגלל מה שקורה מסביב.

aminoam 23 בנובמבר 2011

גם אני שואל את עצמי לעתים, עתים שנהיות תכופות יותר ויותר לאחרונה, מה בעצם נשאר לי לחפש כאן? לא יכול לחשוב על סיבה הרבה יותר טובה מהאפשרות ללכת לעוד הופעה של ברי ולשמוע אותו נובח את המילים:
אני צומח תחת אש
מדליק סיגריה מקדש
בזרועותייך תחת אש
בלהבות לא מתרגש
אני שוקע תחת אש
כורע ברך, מבקש
שירד כבר גשם

ניינר 23 בנובמבר 2011

"ימים של קיץ או חורף בלי אביב ובלי סתיו
אנ'לא חוזר אלייך זה הסוף זו התחלה
רק מלחמה אם תבוא תחזיר אותנו הביתה
כמו אהוב לאהובה
כמו אחרי המלחמה אם תבוא אם תבוא"

אריאל 23 בנובמבר 2011

ויש הופעות שבהן ברי שר:
"רק מלחמה, אם תבוא – כשתבוא"..

אריאל 23 בנובמבר 2011

ברי הוא מלך אמיתי, מזמן כבר לא נסיך. כל הופעה שלו זה אקסטזה אמיתית, אף פעם אני לא אתעייף ממנו. הפרפורמר הכי גדול בארץ בקלות

אפריים 23 בנובמבר 2011

יפה אמרת.
סיבה מצוינת להיות בארץ בה הוא מופיע גם בימים בהם אין הרבה סיבות אחרות.

חכם בדיעבד 23 בנובמבר 2011

זאב,
כמהגר בעצמי, שכבר ממעט להביט אחורה, אתה מחזיר אותי אל האבל, ואל דקירות הגעגוע. ואז אני נזכר באחי, גם הוא מהגר, אולי אפילו פליט, שאמר לי פעם ביובש:" למה יש להתגעגע, זכינו לימים של חסד, תום ילדות, וצירוף המקרים ההיסטורי שהיה באותה תקופה לא יחזור עוד". אם אתה כותב ספר מכל המחשבות שעוברות לך בראש כמהגר, על המצב שם ומצבך שלך, אני מוכן לקנות אותו מראש.
תודה

אוהד

MOBY 23 בנובמבר 2011

למה יש להתגעגע? אתם רציניים?
לצאת מהבית לקחת את האופניים ולעוף אל השדות.
לקחת את הילדים לחרמון (באמצע השבוע כמובן) ואחרי 7 שעות להיות באוהל באילת.
לעשות מסע חוצה ארץ בשלושה ימים באופניים.
לעלות לירושלים לבקר בשער האריות בכותל בגבעת התחמושת לראות איפה אבא נפצע והדוד נפצע (אני מבני ה"מזל".)
לרדת מההר ולגלוש רוח בחדרהמכמורתהקזינו.
ולאכול לאכול ולאכול גבינות וירקות חומוס פלאפל שווארמה או מעורב.
ולצחוק בעיברית ולשיר בעיברית ולאהוב בעיברית עם המגן דוד והסנדלים (הפעם שורש). ולבקר שם בספרד ואיטליה וגרמניה וארה"ב ולהנות ולשמוח.
ולחזור.

חכם בדיעבד 23 בנובמבר 2011

ממתי געגועים הם משהו שניתן להסביר?. הם חלק מסיפור של הגירה, שיכול להיות מלווה בכל מני הצדקות ראציונאליות, אבל תמיד בהרבה כאב של דואליות. ובחוסר יכולת להכחיש את הרצון להיות שייך לכל מה שאתה מפרט והרבה יותר מזה, ואת הזמזום שלא מאפשר להתמסר.

ענת 23 בנובמבר 2011

לייק ענק ממני

ירון 23 בנובמבר 2011

זה לא עיניין של געגוע, זה עיניין של שייכות. אני, אחרי 13 שנה בניכר, רק כאן באמת מרגיש בבית.

שי 23 בנובמבר 2011

מי שלא רוצה להיות פה – welcome!

אופיר 24 בנובמבר 2011

ynet זה לא כאן, והאנשים שקוראים (וכותבים) כאן הם האנשים שהכי היית רוצה שישארו (אלא אם נשטפת בגל הלאומנות המסוכן המתרגש עלינו), אז אנא ממך – חדל קשקשת.

טימי 23 בנובמבר 2011

יש לך את היכולת הקסומה להחיות את עולמך במילים, ואני כאילו איתך אבל בעצם אני עם עצמי ורק יושב מה פה נשאר ומתי גם אני הולך?. אולי עוד מעט..

ynon 24 בנובמבר 2011

כתוב מעולה!
אברהמי, בגללך אני כבר לא יכול לחכות להופעה של ברי במוצ"ש הקרוב..

Comments closed