מסע הנקמה של אסתר בז'רנו

In כללי

 

 

 

 

 

 

 

 

לא ממש הרגיש פה כמו יום שואה היום.

אולי זה היום הראשון של האביב.

אולי כי הגרמנים מציינים את יום השואה ביום אחר.

כנראה בגלל שלאיפה שאתה לא מתגלגל פה, בכל זמן, זה עדיין זמן שואה.

**

אני מצרף כאן סיפור שכתבתי בזמנו למוסף של עיתון הארץ. אני אוהב את הסיפור הזה כי הוא הראה לי איך אפשר לסחוט את הרוע ועדיין להגיש כוס רעננה של טוב.

**

אסתר בז'רנו נולדה באמצע דצמבר 1924 בחבל הסאאר, על גבול צרפת-גרמניה, כשהעיירות התקשטו בנורות ופעמונים לקראת חג המולד, ובבתים היהודיים דלקו נרות חנוכה. היא נולדה לאב חזן ומנצח על מקהלות, בבית שמוזיקה התנגנה בו תמיד וזמרים פקדו אותו בוקר וערב בכל ימות השבוע כדי לערוך חזרות ולמלא את הבית בשירה.

בז'רנו נולדה כדי לעמוד על במה ולשיר. 85 שנה מאוחר יותר, היא עמדה על הבמה באולם בהמבורג ושרה לפני 300 איש. לשמאלה עמדה בתה עדנה, לפניהם בנה יורם, מאחוריהם ניצב הדי-ג'יי ובחזית רוסי האיטלקי וקותלו הטורקי, צמד הראפרים שמרכיבים את "מיקרופון מאפיה" וביחד הם מנגנים, מתקלטים ושרים את הלא ייאמן: סלט קצוץ של ראפ טורקי-גרמני מתובל בפולקלור ישראלי-יהודי.

ואחרי כמעט שעה, כשצעירים נצמדו לקדמת הבמה, ואנשים בעשור התשיעי לחייהם עמדו על כיסאות ורקדו, התברר שהאלכימיה על הבמה בנתה גשר מוזיקלי מוצק מהחומר הכי מפורר על כדור הארץ: יצר הנקמה.

* * *

בז'רנו, אשה קטנה עם בגדים גדולים ושיער אפור מלא וקצר, גרה בקומה הראשונה בבית בן שלוש קומות בפאתי המבורג, שבו תלויות יותר מדי תמונות או שיש בו מעט מדי קירות, תלוי בנקודת ההשקפה. הנה אסתר בת 13 עם הוריה, על הקיר שמוביל לחדר השינה. לרודולף ומרגריטה לואי היו ארבעה ילדים: גרד, טוסקה, רות ואסתר הקטנה. בגיל שמונה, אסתר כבר ניגנה בפסנתר וחליל, ועל אופניה רכבה לבית הספר הנוצרי בסאארברוקן, בירת חבל הסאאר, שאליה עברה המשפחה כשאסתר היתה בת שנתיים.

רודולף היה חזן, מורה בקהילה היהודית ואחראי על מקהלות נוצריות שהיו מנעימות את הזמן לעובדי הפחם במכרות הרבים באזור, שנשאר אחרי מלחמת העולם הראשונה בשלטון צרפת. ב-1935, שנתיים לאחר שעלו הנאצים לשלטון, הצביעו רוב תושבי החבל במשאל עם בעד איחוד מחדש עם גרמניה. בתוך יום אחד, לילדים של משפחת לואי כבר לא היו חברים נוצרים, לא היה להם בית ספר ללמוד בו, חנויות לקנות בהן, בתי קולנוע או תיאטראות לבקר בהם, אפילו על אופניהם אסור היה להם לרכוב יותר.

"זה היה מוזר. הייתי בת 11, וכלום לא השתנה בי. פתאום ההורים של החברה הכי טובה שלי אומרים עלי שאני יצור איום ונורא ושאסור לבתם להיפגש או לדבר איתי יותר", נזכרת בז'רנו בעברית שוטפת.

רק עוד תקופה קצרה המשיכו זמרים ונגנים למלא את חלל הבית במוזיקה, אבל הביקורים שלהם גוועו ואת מקומם מילאו אזהרות ההורים, שלמשפחה מחכה תקופה קשה. את המוזיקה החליפו ויכוחים בין ההורים. מרגריטה אמרה שאין לילדים עתיד בגרמניה, וצריך לעזוב לאמריקה או לפלשתינה, רודולף טען שאין סיכוי שהמצב הזה יימשך, שהוא היה חייל בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ולכן לא יכול לקרות לו כלום.

ב-1936 התחילה המשפחה להתפרק. רודולף קיבל עבודה כחזן בעיר אולם. האחים המבוגרים, טוסקה וגרד, נשלחו לחו"ל. היא לפלשתינה, הוא לאמריקה. רות עזבה למחנה הכשרה ציוני לקראת הצטרפות לקיבוץ. בריאותה של מרגריטה הלכה והידרדרה, אבל רודולף המשיך לארח זמרים ונגנים ואסתר המשיכה לנגן. בליל הבדולח, 9 בנובמבר 1938, נלקח רודולף למאסר בכלא ליהודים, נקודת מעבר בדרך למחנה הריכוז דכאו. אלא שאחרי שלושה ימים חזר הביתה. לאשתו ולבתו סיפר, שזקנה יהודייה מתה באולם, וכיוון שהרב חלה, הוא שוחרר כדי לקבור אותה. אסתר פיקפקה בהומניות הנאצית וגילתה את האמת על אביה, זה שטרח על קבלת שבת וחגים וחינוך יהודי: הוא נולד לאבא יהודי ואמא נוצרייה, שהסכימו ביניהם שבנותיהם יהיו נוצריות והבנים יהודים. במסמכים הגרמניים, רודולף נוצרי. הוא ניצל מדכאו.

ב-40' עזבה גם אסתר את הבית, ואחרי כמה ימים בבית ספר לעלייה בברלין, עברה למחנה הכשרה לחיים בקיבוץ. מרגריטה ורודולף עברו לברסלאו (היום העיר ורוצלאב בפולין). בתחילת 41', סגרו הנאצים את מחנות ההכשרה והתלמידים נשלחו למחנות עבודה. אסתר נשלחה למחנה העבודה נולנדורף ליד ברלין, שם עבדה בחנות פרחים מקומית. האחות רות הצליחה לברוח להולנד והצטרפה למחנה הכשרה שם.

בנובמבר 41', כינסו חיילי אס-אס כאלף מתושביה היהודים של ברסלאו והסביבה. לרודולף הם הציעו לעזוב את אשתו ולהישאר בגרמניה, הוא הרי נוצרי, אך רודולף בחר באהבה. לאחר מסע בן שבוע, אלף היהודים הגיעו ב-25 בנובמבר לקובנה בליטא. הם הורדו מהמשאיות, הנאצים פקדו עליהם לחפור בורות, והוציאו אותם להורג. את כל זאת שמעה אסתר כשהגיעה לישראל, מאנשים שהכירו את המשפחה.

רות התחתנה בהולנד הכבושה עם צעיר יהודי מהונגריה, וכעבור שלושה שבועות, הם ברחו לבזל. המשטרה השווייצרית החליטה להחזיר את הזוג היהודי לגרמניה. הגורל שציפה לזוג היה ברור לשווייצרים, אך הם העדיפו לא להסתבך עם הנאצים. בנקודת הגבול, הועברו רות ובעלה לחיילים הגרמנים, שירו בהם למוות.

בסוף 41', הגיעו שני חיילי אס-אס לחנות הפרחים בנולנדורף ולקחו את אסתר לברלסאו. הם העלו אותה לדירת הוריה ופקדו עליה לקחת את רכושה, בלי תמונות. הבית דמם. הוריה לא לקחו עמם דבר. בגיל 17 הבינה אסתר שהיא לבד בעולם. היא הוחזרה למחנה העבודה והמשיכה להביא פרחים לתושבי נולנדורף. חלקם עזרו לה מעט באוכל וכסף, הרוב בז לנערה עם הטלאי צהוב. כמו במחנה ההכשרה, גם במחנה העבודה אסתר המשיכה למלא את דממת הכאב בשיר בלב.

* * *

קותלו יורטסבן נולד לפני 36 שנה בקלן, לשם היגר אביו מאנטוליה ב-67', בחיפושיו אחר עבודה ועתיד טוב יותר למשפחה שלו. הוא מצא אותם במפעל של פורד ואשתו הצטרפה אליו אחרי שנתיים. כשקותלו היה בן שנה, הוא הוטס מיד לשנתיים לטורקיה, כי סבתא שלו לא הסכימה בשום פנים ואופן שהוא ואחיו הגדול יגדלו כל כך רחוק ממנה.

אחר כך חזר לקלן, לשכונת מהגרים, עובדים קשי יום שהיו הדלק של הנס הכלכלי הגרמני. הוא זוכר ילדות קצת מבולבלת. הבית היה טורקי וההורים הבטיחו שאחרי כל שלב בחיים – גן, יסודי, תיכון – חוזרים לטורקיה. המטבח, המנהגים, השפה, היו טורקיים. אך כשקותלו היה יוצא החוצה, הוא הפך לגרמני. באחת החופשות שלו בטורקיה הוא התלונן באוזני נהג האוטובוס על שאיחר ברבע שעה. הנהג מדד את היקף הצוואר של קותלו וביקש ממנו להזכיר לו אם הם קבעו פגישה לשעה מסוימת.

בגיל 16 אירעו שני אירועים משמעותיים בחייו. הוא קיבל במשרד הפנים הגרמני אישור על שהות קבע במדינה. הפקיד החתים את הניירת, השהה אותה באוויר בינו לבין קותלו, והזכיר לו: אם פעם אחת תתנהג לא בסדר, נשלח אותך הביתה. קותלו רצה להגיד לו שהוא נולד בקלן, שגרמניה היא הבית שלו, אבל הוא הבין שזה לא משנה.

אחרי שקותלו קיבל את התזכורת על מעמדו, הוא הלך עם חברים למקלט שהיה גם הדיסקוטק השכונתי. חבר שלף שני דיסקים שהגיעו מאמריקה עם מוזיקה חדשנית: שחורים ששרו-דיברו על החיים המחורבנים שלהם. קותלו נשבה. עם הראפ הוא לא היה צריך להיות טורקי או גרמני, מוסלמי או נוצרי. הוא היה צריך רק להוציא את כל הזרות שלו, את אי-השייכות, לדף. אבא שלו לא היה צריך להשקיע כסף בכלי נגינה. הראפ הפך את החיים של קותלו למסלול דו-כיווני: הוא ספג את הגזענות והשנאה והוציא את כל העצבים שלו על העט. הוא התחבר לרוסריו פנינו (רוסי) האיטלקי, חבר מהגן ובית הספר, וביחד עם עוד ארבעה חברים הם הקימו את מיקרופון מאפיה.

באותה השנה, יצאה הכיתה של קותלו לסיור במחנות ריכוז נאציים. המגע האנושי עם הרוע המוחלט הוביל את קותלו למסקנה: התוצאות של השנאה לזרים שונות, אבל השורשים הם אותם שורשים. הוא החליט לקחת את המוזיקה שלו, ולהפוך לגנן שיעקור את שורשי השנאה. ממילא גננות היא עבודה לזרים.

* * *

בראשית 43', אחרי שנתיים בחנות הפרחים, הגיעו חיילי אס-אס למחנה העבודה והכריזו על סגירתו. באותו יום פונו האסירים היהודים לנקודת איסוף בגרוסה המבורגר שטראסה בברלין, ואחרי כמה ימים הם הועמסו לרכבת בהמות, מאה איש בקרון, בדרך ליעד לא ידוע. הם ישבו על הרצפה, עשו את צרכיהם בדלי וכשהרכבת היתה נעצרת לשעות ארוכות על המסילה, הם היו דופקים על הדלתות ומבקשים מהנאצים רק קצת אוויר. זקנים וחולים מתו לידה, ואסתר לואי חיפשה רק זיכרונות מתוקים כדי לשמור על השפיות. וזיכרונות היו רק שירים.

אחרי שלושה ימים, הגיעה הרכבת לתחנה הסופית. אושוויץ. חיילים בלבוש אזרחי הצביעו על משאיות, והורו לכל מי שלא יכול ללכת למחנה בכוחות עצמו – זקנים, חולים, נשים בהריון – לעלות על המשאיות שיסיעו אותם למחנה. לאסירים היו תקוות שהגיעו למקום שיש בו קצת הומניות והתחשבות, אולם במחנה עצמו סיפרו להם ותיקי המחנה על המשרפות.

יום אחרי שהגיעה לאושוויץ, אחרי ששערה גולח וקיבלה מדים ומספר, שובצה אסתר לעבודה. היא גררה אבנים ענקיות מצד אחד של השדה לצד שני. למחרת היא החזירה את האבנים למקומן. עבודה שכל מטרתה לשבור את העובד. בתחילה אסתר שרה, אבל אחרי ארבעה שבועות נגמרו לה התווים.

בלילה שבו אסתר החליטה שהיא לא קמה יותר לעבודה, שהיא מעדיפה למות ולא להרים עוד אבן אחת, נכנסה לבקתת הנשים אסירה פוליטית פולנייה בשם צ'ייקובסקה, ושאלה את האסירות אם יש מישהי שיודעת לנגן. אסתר קפצה מהדרגש ואמרה שהיא יודעת לנגן בפסנתר. אושוויץ היתה מלאה בכלי נגינה שהיהודים בתמימותם סחבו עמם, אולם פסנתר לא היה אחד מהם. באלתור של רגע אמרה אסתר שהיא יודעת גם לנגן באקורדיון.

זופיה צ'ייקובסקה בחנה את אסתר. היא נתנה לה אקורדיון וביקשה שתנגן את השלאגר הגרמני "זי האט גלוק ביי דן פראו בלאמי" (יש לך מזל עם הבחורות, ידידי היפה). למרות שמעולם לא החזיקה אקורדיון ולא היה לה מושג איך להשתמש בכפתורי הבאסים, אסתר הבינה שזה כרטיס השחרור שלה מתאי הגזים. היא עצמה עיניים, וכשפקחה אותן היא התקבלה לתזמורת הנשים של אושוויץ.

42 נשות התזמורת עברו לאגף בעלי התפקידים. הן התאמנו בכל יום, קיבלו תלבושת אחידה – חצאית בכחול כהה, חולצה ומטפחת שיער תכולות – וכשהיו מוכנות, יצאו לנגן. בחלומות הכי שחורים שלה, לא חלמה אסתר לואי שבתוך זמן קצר תתגעגע לגרירת האבנים בשדה.

* * *

ב-1:38, בלילה שבין 28 ל-29 במאי 93', ארבעה פעילים מהימין הקיצוני העלו באש בית דירות מאוכלס במהגרים טורקים בעיר זולינגן. שתי נשים ושלוש ילדות נהרגו. השריפה היתה שיאו של מסע תעמולה שנועד לאחר האיחוד הגרמני, שבו השתתפו גם גורמים ימניים מתונים יותר, להגביל את מספר המהגרים בגרמניה.

המהגרים הטורקים יצאו להפגנות סוערות בערים ברחבי גרמניה. רשתות הטלוויזיה, שחיפשו זווית מקורית לסיקור המחאה, גילו את מיקרופון מאפיה ולא היססו לשדר את הטקסטים הנוקבים שלהם על שנאה וגזענות בגרמניה. אבל כשאבק העימותים התפוגג, וקותלו התקשר לערוצי המוזיקה בניסיון להכניס עוד שירים שלהם לפלייליסט, הוא קיבל תשובה תקיפה ומנומסת: הצופים לא מעוניינים באמירות שלהם. הם מעדיפים שירים יותר אופטימיים שיאדירו את האיחוד.

קותלו לא נכנע. בין 93' ל-2006 הוציאה מיקרופון מאפיה 18 דיסקים. הטקסטים בדיסק האחרון דומים להפליא לאלו מהדיסק הראשון. קותלו סופג וממשיך לשפוך דיו. הוא למד באוניברסיטה והיה מורה בבית ספר לתלמידים טעוני טיפוח. הוא לימד אותם להשתמש בכאב.

כשעצר פעם בסופרמרקט בדרכו הביתה, שני אנשי ביטחון ביקשו ממנו להתלוות אליהם כדי לראות מה יש לו בתיק: מישהו התלונן שהבחור הכהה גונב מצרכים. הוא רצה לצרוח שהוא מרוויח יותר מהם, שיכול להיות שהילד שלהם הוא תלמיד שלו, שהוא רוצה לדעת אם היו בודקים ככה גרמני, אם קותלו היה מתלונן עליו. אבל הוא שתק. אמנם כבר יש לו יבלות על ידיו, אך יש עוד עבודה, וכל אפיזודה כזו הופכת לשיר, להב שיחדד את המכוש שיעקור את השנאה.

* * *

תזמורת הנשים הוצבה בשער המחנה, וניגנה שירי לכת לאסירים בדרכם לעבודה ובשובם ממנה. חלק מהאסירים הביטו בזעם על חברות התזמורת, קיללו אותן על שיתוף הפעולה. אסתר היתה עוצמת את עיניה ומתרכזת בשילוב הבאסים והקלידים. היא רוצה רק לשרוד, לא בשביל החיים שלה, אלא עבור המוות של האחרים. היא תשרוד ותספר את הסיפור שלהם, היא תמשיך בחייה ותשיר לעולם על הגיהנום ששרדה. אך לעולם לא תנגן שוב את השירים האלו, גם לא את השיר שהציל את חייה.

כעבור מספר שבועות הנאצים העבירו את התזמורת למקום חדש: מסילת הברזל הושלמה, והרכבות הגיעו עד תאי הגזים. בכניסתן למחנה, הרכבות האטו את מהירותן, והאנשים בתוכן היו מסוגלים לשמוע את תזמורת הנשים. הם מחאו להן כפיים, הריעו וצעקו קריאות ידידותיות – במקום שבו מנגנים מוזיקה כזאת, שבו אקורדיון נושף בחדווה, לא יכולים לקרות דברים רעים. אסתר בכתה. היא הרגישה קרועה, שהרי שיתפה פעולה עם ההטעיה הנאצית שנועדה למנוע כל מרד אפשרי במארשים של מוות, והמשיכה לנגן, גם בגלל שהנאצים עמדו מאחוריה עם רובים וגם משום שחייבים לשרוד. בלילה, בביתן השינה של התזמורת, המבנה הקרוב ביותר למקלחות הגזים, הן שמעו את הבכי והצעקות האחרונות של אלו שהריעו להן מוקדם יותר.

אולם יצר הנקמה שהציל אותה מייסורי הנפש לא עמד בחולשת הגוף. היא חלתה בטיפוס ונשלחה לבית החולים היהודי, תחנת ביניים לפני תאי הגזים. אלא שארבייטספיהרר מול, הקצין ששיסה את כלביו עד מוות באסירים, לא יכול היה לסבול את המחשבה שהתזמורת תיפגע. הוא דאג להעביר אותה לבית החולים הנוצרי וחייה ניצלו.

אחרי כמה ימים נכנסה לביתן השינה סוהרת שהודיעה שכל מי שיש לה טיפת דם נוצרית חייבת להודיע על כך לרשויות. אסתר הודיעה שהיא רבע נוצרייה וההסכם הג'נטלמני של סבא וסבתא שלה, הסכם שהפך את אביה לחזן ושהביא גם למותו, מעניק לה עכשיו תעודת שחרור מאושוויץ. המסמכים אישרו זאת ודוקטור מנגלה אישר שהיא בריאה מספיק כדי לצאת מהמחנה. בקרב הזה היא ניצחה: היא שמרה על השפיות ועל בריאות מינימלית ואיבדה את אלוהים.

ביולי 43', אחרי שבעה חודשים באושוויץ, הועברה אסתר לואי, אסירה מספר 41948, למחנה הריכוז לנשים בראוונסברוק, בצפון גרמניה. היא הוצבה במפעל של סימנס לייצור מפסקים לצוללות. אחרי חודשים ספורים, המנהלת החליטה שאסתר מספיק מנוסה ואחראית והתחילה לחתום על דיאגרמות העבודה שלה בלי לבדוק אותן. אז אסתר העבירה לה דיאגרמות עם טעויות, ובכל שבוע חזרו אלפי מפסקים פגומים למפעל, וכך לאסתר ולשאר העובדות היתה מספיק עבודה כדי לא להישלח למקום אחר, ותוך כדי כך, הן גם עשו סבוטאז' במכונת המלחמה הנאצית.

* * *

באפריל 45' מחנה העבודה פונה, ויחד עם אלפי אסירים יצאה אסתר לצעדת המוות, בקור העז, עם מעט מדי בגדים, כמעט בלי אוכל. החיילים ירו במי שעצר לרגע בגלל הקור, הרעב או העייפות. במסע פגשה אסתר שבע חברות מהחיים הקודמים והן התחילו לרקום את החלום הישן מההכשרה: לעלות לפלשתינה ולהצטרף לקיבוץ.

בצעדה הן שמעו שני חיילים מדברים על האיסור לירות באסירים, הגיעו למסקנה שהמלחמה הסתיימה והחליטו לברוח. הן ברחו ליער בלילה, עם בגדים שקיבלו מנשים קומוניסטיות שאותם לבשו מתחת מדי האסירים, והמשיכו ללכת. הן פגשו ברוסים, באנגלים ובאמריקאים, הלכו מאות קילומטרים וישנו בשדות. אסתר שלחה מכתב לאחותה טוסקה בשכונת שינקין ברמת גן. הן הגיעו לברגן בלזן ולאסתר היתה תחושה שאחיה התגייס לצבא האמריקאי ונלחם בנאצים. חיילים אנגלים אמרו לה שהפיקוד האמריקאי העליון נמצא בפרנקפורט, היא המשיכה ללכת עוד 400 קילומטרים וגילתה שאחיה אכן לחם בנאצים באיטליה, נפצע מרסיס וחזר לאמריקה. היא שלחה גם לו מכתב.

האח והאחות ענו לה, והזמינו אותה לבוא אליהם. בספטמבר 45' היא עלתה על אוניית מעפילים ממארסיי והגיעה לעתלית. סוף סוף, הארץ המובטחת, משפחה. בעתלית הוצבה שוב במחנה עם גדרות תיל למשך שבוע, עד שאחותה שיחררה אותה.

אסתר ניסתה להגשים חלום ילדות והגיעה לקיבוץ אפיקים. היא רצתה ללמוד מוזיקה, אבל ראשי הקיבוץ הודיעו לה שהיא חייבת לעבוד שנתיים, ואז הקיבוץ ישקול זאת. אבל עברו יותר מדי שנים בלי מוזיקה, ואסתר ויתרה על הקיבוץ. היא למדה מוזיקה ושירה בתל אביב, הצטרפה ללהקת רון, והתאהבה שם בזמר טנור, צבר ישראלי בשם נסים בז'רנו. הם התחתנו ב-50', כעבור שנה נולדה עדנה, ויורם נולד שנה אחריה. הם עברו מרמת החי"ל בתל אביב לבאר שבע, שם היו לאסתר שבעים תלמידים שאותם לימדה נגינה בחליל. נסים ניסה את מזלו בליטוש יהלומים, הפעלת בולדוזר ונהיגת אוטובוס. אסתר סבלה מבעיות עור והרופאים כמעט ציוו עליה לעזוב את ישראל, כי העור שלה לא מתאים לאקלים. נסים חזר ממבצע קדש ב-56' ואמר לאסתר שהוא לא יכול להמשיך לחיות בישראל, לא מתאימות לו המלחמות האלה.

הם החליטו לעזוב. בגלל השפה ובגלל שהממשלה המקומית הבטיחה לעזור כלכלית, הם בחרו בגרמניה, ואסתר התנתה זאת בכך שיגורו בעיר שמעולם לא חיה בה. הם עברו להמבורג ואסתר בז'רנו מצאה עצמה נעצרת מול כל גרמני מגיל מסוים, ותוהה אם יש לו חלק ברצח של הוריה או אחותה. היא לא האמינה באף אחד, לעדנה היה קשה בבית הספר, יורם הסתגל. הם לא שאלו אותה למה ואיך חזרה.

המשפחה פתחה מכבסה, אבל העבודה בה היתה עמל גדול מדי. נסים ניסה לפתוח עם חבר יהודי מועדון לילה, אבל נאצים מקומיים חוללו במקום שמות והמקום נסגר. בפרוטות האחרונות שלהם, אסתר פתחה בוטיק לבגדים ותכשיטים, נסים למד מכונאות ועבד בחברה אחת עד מותו, לפני עשר שנים.

בסוף שנות השבעים הגיע סיפורה של בז'רנו לארגונים אנטי-פשיסטיים בהמבורג, והם החלו להזמין אותה לכנסים ומצעדים. בסופי שבוע היא הצטרפה לקונצרטים ענקיים של אמנים למען שלום, ואט-אט שבה להתמסר למוזיקה. דווקא בקהילה היהודית נתקלה משפחת בז'רנו בדלת סגורה ואסתר לא הוזמנה להופיע בפניה, כנראה בגלל הדעות השמאלניות של בני הזוג ביחס לישראל. ובתוך הבלבול הזה, מהנידוי היהודי והחיבוק הגרמני, לאסתר בז'רנו היה חזון מאוד ברור לגבי מה היא עומדת לעשות: היא תממש את ההבטחה שלה מהרמפה באושוויץ, ותפתח במסע הנקמה.

ב-91' הקימה בתה עדנה להקה עם נשים אחרות, בשם "קואינסידנס" (צירוף מקרים). לאחר שההרכב התפרק, צירפה אליה עדנה את יורם ואסתר, וביחד הם התחילו להופיע בסופי שבוע בגרמניה ואיטליה. אפילו השווייצרים קיבלו את הבז'רנואים בחום. הם שרו פולקלור יהודי, שירי פרטיזנים ומחתרת, שרים בעברית, ביידיש, בגרמנית ובעוד שש שפות.

* * *

ב-2006, אחרי שהופיע ברדיו בעיבודי ראפ לשירים של גתה ורילקה, קיבל קותלו הצעה מהמקבילה הגרמנית להסתדרות העובדים: להילחם בימין הקיצוני המציף את בתי הספר בדיסקים של מוזיקת שנאה, באמצעות עיבודי ראפ של שירים שכתבו יהודים תחת השלטון הנאצי. קותלו שמח על כך שהממסד אימץ אותו, אך הפרויקט מילא אותו חשש: איך מחברים בין שירים של קורבנות לביט האלים של הראפ? איך לא מעליבים את הקורבנות? והאם הגרמנים בכלל ייתנו לזר כמוהו לעדור בחלקה הנקראת "השואה"?

לפני שנתיים אמר חבר לקותלו שיש להקה בהמבורג, קואינסידנס, שכדאי לו לבדוק בשביל הפרויקט שלו. החבר קישר אותו ליורם, שאמר לקותלו שהוא חייב לדבר עם אמו. כשקותלו התקשר לאסתר, היא תמהה: מה יש למאפיה לחפש אצל אשה בת 83? קותלו סיפר על עצמו ועל הפרויקט, על העבודה שלו כמורה וכעובד סוציאלי בבית ספר לילדים טעוני טיפוח, בית ספר עם 92% מהגרים. הוא סיפר לה על הכיתה שבה הוא מלמד את ילדי המהגרים לנתב את כל הגזענות והשנאה כלפיהם לכתיבה של שיר, לעוד חרוז, לנקום עם המלה הכתובה באלו שחושבים שהם פחות טובים רק בגלל צבע העור שלהם, או הדת שלהם, או הארץ שבה נולדו הוריהם. אסתר בלעה את הרוק מהתרגשות. הם קבעו להיפגש.

הם נפגשו בהמבורג על קפה ועוגיות. קותלו ציין לעצמו שהוא ממש הזדקן, אם הוא עורך פגישות מוזיקליות על קפה ועוגיות במקום אלכוהול, ואסתר הרשתה לו לבצע עיבודי ראפ לשירים שהיא שרה בהופעות שלה. כעבור מספר חודשים, הם נפגשו באולפן הקלטות וקותלו, בלב רועד, הגיש לאסתר תה ועוגיות והשמיע לה את השירים.

אסתר עצמה את עיניה, קותלו כבש את מבטו ברצפה, כמו אסיר שמחכה להכרעת דינו. כשהרים את הראש, ראה שהלחיים של אסתר מוצפות בדמעות. הוא כבר חשב איך יבקש ממנה סליחה על היומרנות שלו, ועצר את ההקלטה, אך אסתר ביקשה שלא יפסיק, שמעולם אף אחד לא הבין את הכאב שלה, את הזיכרונות, את התפקיד של המוזיקה בחיים שלה, את האמונה שלה, כמו שקותלו הבין אותם בטקסטים שחיבר לשירים שלה. וקותלו אמר לה שהוא מרגיש כאילו שהוא מצא כפפה שאיבד מזמן, וכמה הוא מאושר שהיא עדיין מתאימה לו.

ומאז אין ביניהם כל פער: מוסלמי שמקפיד להתפלל במסגד בכל יום שישי, ויהודייה שאיבדה את האל שלה בארץ נוצרית, שהסיטה את השנאה והגזענות שלה ממנה – אליו. קותלו אמר לעצמו שעכשיו הוא כבר חלק מהסיפור של אושוויץ. אסתר, הבת של החזן הנוצרי של הקהילה היהודית, תלך לבתי ספר, תספר את הסיפור שלה ותרים בשבילו את האבנים הכי כבדות כדי שהוא יכול לנכש עוד שורשים, והוא יישא את המורשת שלה נגד כל הנאצים שונאי הזרים והיהודים בגרמניה. הוא הזמין אותה לבית הספר שבו הוא מלמד, והתלמידים יושבים פעורי עיניים ופה מול הסיפור שלה ואומרים עליה שהיא "קולית", והם מכניסים את עצמם למעגל הזיכרון, לא מתוך תחושת אשמה, אלא מתוך השליחות לא לתת לזה לחזור.

* * *

בשנה האחרונה הוציאו קואינסידנס ומיקרופון מאפיה דיסק אחד, "פר לה ויטה" (לחיים, באיטלקית) וערכו חמישים הופעות בגרמניה. בהתחלה שוכנו בהוסטלים ואסתר, בת 85, ישנה בחדר עם חמש בנות אחרות, בלי שירותים ומקלחת פרטיים. אמרגן אחד שלח אותם להתגורר אצל ידידים שלו, שפתחו את הדלת והסתכלו על קותלו ורוסי בכזה מבט, שאסתר הודיעה שפה הם לא ישנים. אבל עכשיו עוצמתה של התופעה כבר ברורה, והטלפון לא מפסיק לצלצל. הזמנות מגיעות ממקומות רבים בגרמניה, ומפראג, טורונטו, איסטנבול וירושלים. יש גם תוכנית לדיסק שני, וסרט תיעודי של קתרינה אובנס על החיבור בין שני ההרכבים נמצא בשלבים אחרונים של הכנה, שלאחריהם יופץ בבתי ספר בגרמניה.

ההופעה נמשכת כמעט 65 דקות, בין 12 ל-13 שירים, ביניהם "אוונטי פופולו", "אדמה אדמתי" ו"שיר לשלום". כל השירים מתחילים בראפ של הצמד במלים שהודבקו לשיר המקורי, כשבין לבין מצטרפות עדנה ואסתר לשירה המקורית. את השיר השלישי בהופעה, "קארלי קאיין", מתחילים מיקרופון מאפיה בראפ בגרמנית, שמתחלף בן רגע לראפ בטורקית ואחר כך יש שקט חוץ מהבאס הפועם של יורם בז'רנו, ועדנה קמה ושרה את הפזמון בטורקית. ואתה לא מבין את המלים בדיוק, אבל אתה מרגיש חי ברגע הזה, ורק אחר כך אתה מבין שהפזמון של עדנה, בעיניים עצומות ופרצוף סובל, הוא דלת הכניסה שלך לגשר הכאב ששני ההרכבים הללו בנו.

ישנן דרכים רבות לשאת נקמה. אחד סוטר בפניו של אויבו, והשני תוקע סכין בגב של החבר שלו לשעבר, אחד נכנס לבית קפה כשעל גופו חומר נפץ, ואחר זורק טונה של פצצות. אבל אולי צריך להיות בצד השני, הקורבני, של הרוע המוחלט, כדי להבין מהי הנקמה המושלמת ברוע. אסתר בז'רנו קמה בכל בוקר בביתה הצנוע בפאתי המבורג, ומתחילה להרוס סכרים ולהרים מכסים, לחשוף בורות ולהסיר יריעות, לחלוץ פקקים ולשבור מנעולים. כי אחרי שאתה קורבנו של הרוע המוחלט אתה יודע שהדרך היחידה לעקור את שורשי הרוע היא לשחרר את כל המחסומים והמעצורים של הטוב בעולם ולתת לו להתפשט, להתפלש ולכבוש את הרוע, כמו מנגינה.

20 Comments

Roobie 20 באפריל 2012

וואו. באמת שאין לי מילים.
תודה.

אלטמן 20 באפריל 2012

וואו כפול מלא.
ראיתי כמה קליפים שלהם ביוטיוב.. חתיכת סיפור.
מתוך עשרות כתבות שלך שקראתי ואהבתי , הפסקה האחרונה בטור הזה היא הדבר הכי טוב שכתבת.
תודה.

רפאל 20 באפריל 2012

הייתי פה
והתרגשתי.

מאשקה 20 באפריל 2012

רגשת אותי, דמעותי זלגו מעצמן.
מדהים. תודה

צור שפי 20 באפריל 2012

השגתי את אסתר. הדמעות שלי הגיעו פסקה אחת לפני שלה, כשקותלו המזדקן יושב אתה על קפה ועוגיות. תודה גדולה אברהמי.

סימנטוב 20 באפריל 2012

מדהים ומרגש. את השליש האחרון היה קצת קשה לקרוא מבעד לדמעות ואת הפיסקה האחרונה צרבתי לליבי.
תודה זאב תבורך!!!

פולדש 20 באפריל 2012

מצטרף אל עדן. סיפור מרגש וכתיבה שיוצרת תחושה של קשר עם אסתר וקותלו.

אריאל גרייזס 20 באפריל 2012

פשוט מדהים

דורון (אחר) 20 באפריל 2012

תודה זאב

שחר 20 באפריל 2012

סיפור ענק ומרגש

חיים 20 באפריל 2012

תודה

Ole 20 באפריל 2012

דמעות מתערבבות בין המילים, משמעויות מתהפכות בין קטגוריות זהות ואחרות. ובתוך כל אלו אני מצליח לחשוב רק על מילה אחת – לחיים! – וגם אותה אני קורא במשמעותה המופשטת, שעטיפתה השגרתית אינה ממצה.

גיא - ניו יורק 20 באפריל 2012

WOW
תודה רבה, טקסט מדהים

כסיפוביץ 20 באפריל 2012

מדהים ומרגש
תודה

אורליוס 20 באפריל 2012

וואוו הרבה זמן טקסט לא ריגש אותי ככה

רוני שטנאי 21 באפריל 2012

מרגש ומהמם , תודה.

אפריים 21 באפריל 2012

תודה.

בנימין 2 במאי 2012

השם המקורי שלה היה אסתר לוי ולא לואי כפי שכתבת, הגיע הזמן לתקן את זה

Comments closed