גמביט ג'ינובלי והגנת מילר

                1. לא ראינו סדרה כזאת. ראינו טובות ממנה, איכותיות יותר, מותחות יותר. […]

 

 

 

 

 

 

 

 

1. לא ראינו סדרה כזאת. ראינו טובות ממנה, איכותיות יותר, מותחות יותר. אבל לא כזאת. מה בעצם אנחנו רואים? אנחנו רואים קרב מוחות שלקוח מלוחות השחמט ברמות הכי עליונות. זה מקריב פרש, ההוא מזיז רגלי.

MIASA

2. אבל הסדרה הזו מוזרה בגלל שכל ההתאמות נערכות ממשחק למשחק. המשחקים עצמם, עד המשחק החמישי, די הוכרעו במט סנדלרים.

3. המשחק החמישי דרש התאמות. ככה הוא היה קריטי. פופוביץ' החליט על פתיחת גמביט ג'ינובלי. מיאמי החזירה בהגנת מילר. מיאמי נקלעה לפיגור בעמדות, אבל חזרה למשחק בכלל שהכלים שלה טובים יותר.

4. ספולסטרה לא הפסיד את המשחק החמישי בגלל ההחלטה המוזרה והעיקשת על מילר. הוא הפסיד אותו בגלל שאין לו, לפחות בשלב הזה של הקריירה, את הטאץ' של פופוביץ' למשחק, לאנשים שמשחקים את הכדורסל. פופוביץ' היה חייב להמר על ג'ינובלי. הוא היה הג'וקר היחיד שלא הגיע עד עכשיו לסדרה, אולי גם בגלל שאף אחד לא שלף אותו מחפיסת הקלפים. ספולסטרה טרם הפנים שהמנהיג האמיתי של מיאמי בסדרה (ובעצם מאז משחקי ההכרעה נגד אינדיאנה) הוא ווייד ולא ג'יימס. המשחק החמישי עלה למיאמי בחוסר ההפנמה הזה. הריצה האחרונה של סן אנטוניו התרחשה כשווייד ירד לנוח.

5. המשחק של ג'ינובלי מאשש את המקום של דאנקן ברשימת הגדולים. ג'ורדן הכריח את אלו ששיחקו לידו להיות טובים, קובי ניסה, להברון הופך אותם לטובים יותר. דאנקן נותן להם את הבמה להיות טובים.

6. כל קבוצה היתה יכולה להחתים את דני גרין. רק סן אנטוניו מימשה את האפשרות הזו. טאץ'.

7. וכן, בסוף יזכרו לו ממשחק חמש את עבירת התוקף הדבילית שלו.

בעד מי דייויד?
למה יהיה בלוג חי למשחק מספר שבע?

תגובות

  • גיל

    מה שעוד יזכר מהסדרה הזו הן ריצות מטורפות של שתי הקבוצות היה כבר 35-5 של מיאמי אתמול היה 19-1 של הספרס ו9-0 של מיאמי ועוד.

    למיאמי יש יותר כישרון מרוכז, אבל הכישרון של הספרס מתפזר על יותר מדי שחקנים ככה שקשה לשבור אותם, וברגע שמיאמי מפגינה חולשה כלשהיא (שפופוביץ' ממהר לזהות) הם מנצלים אותה.

    ודאנקן בסדרה שנחשבת שקטה עדיין נותן ממוצע של דאבל דאבל ואתמול היה עם 17 ו10 ו70% מהשדה.

  • איש הפח

    לאט לאט מתחיל להתברר שההיררכיה במיאמי לא השתנתה. לברון הגיע למיאמי כשהיא היתה הקבוצה של דוויין ווייד, ועדיין זאת הקבוצה של וויד כשלברון שחקן מסייע.

  • איציק

    מתברר שלברון הוא מלך שחור. ראשית, תמיד מבצע מהלך של מגיב ללבן, ושנית, משחק צנוע בצעדים קטנים, לא מתפרץ מקצה לקצה. תמיד חשוב, אבל ההרגשה שצריך להגן עליו, במקום שיהיה להיפך. אם לא יהיה שינוי, מקסימום תוך שני משחקים הוא יכנע.

  • מאנו טיים

    אתה טועה טעות מרה בסעיף 5- מייקל הוציא מהשחקנים סביבו הרבה יותר ממה שהם שווים כל אחד בתור אינדיבידואל, בנוסף גיבש אותם סביבו וסביב המטרה, והצעיד אותם בגאון לתחושת הגאווה שמגיעה לו, ולהם איתו. קובי אכן מנסה עד היום להיות לייק מייק, ודאנקן נותן את הבמה. אבל להגיד שלברון הופך את אלה שלידו לגדולים יותר?
    להזכירך מה ריי אלן היה שווה ליד פירס וגארנט? מה וייד היה שווה לפני שלברון גזל מנו את המפתחות? מה בוש עשה מבחינת כל ההרתעה שלו לפני שלברון קרא לו לדגל? כבר שכחת איך לברון התייצב בראש הנבחרות הכושלות של ארהב? והיה צריך את דוראנט וקובי שיחלצו אותו מההשפלה העצומה שהוא גרם לחבורת הכוכבם שסביבו?
    אתה ממש טועה. לברון גיימס לא הופך שחקנים לידו לטובים יותר, הוא הופך אותם ל"שחקו בדרך שלי, או שלא תשחקו בכלל" והדרך שלו, לפעמים גורמת להם להועיל לו, ולפעמים להעלם איתו, אבל בטח שלא למצות מעצמם יותר. לא היית יותר טועה בקשר למשפט אחד מעולם.

    • מתן גילור

      כשאתה כותב: " כבר שכחת איך לברון התייצב בראש הנבחרות הכושלות של ארהב? והיה צריך את דוראנט וקובי שיחלצו אותו מההשפלה העצומה שהוא גרם לחבורת הכוכבם שסביבו?"
      האם אתה מתכוון שהם שבקו חיים בגמר והוא נדרש (והצליח בגדול!!!) לנצח את הרבע הרביעי לבדו?
      אני ממליץ לך על צפייה חוזרת בדקות האחרונות של הגמר, בכדי להיזכר מי הציל את מי.

      • אריק

        לחלוטין צודק. יש גבול לעיוות מציאות. לברון היה המבוגר האחראי שבקלות הביא לחברים מדליה שהם היו עשויים עוד לזרוק לפח בלעדיו.

        • austaldo

          קצת סדר:

          אתונה 2004 - לברון היה שחקן צעיר ולא משמעותי שהדושבג המגעיל שניהל את הנבחרת בכלל לא ספר. אגב, אותו דושבג לא ספר אף אחד וזילזל בכל הטורניר והוא האחראי הבלעדי לביזיון הכי גדול של איזשהי ניבחרת אמריקאית אי פעם. 2 הצדיקים היחידים שהתייחסו ברצינות, כיבדו את המעמד וניסו לעשות משהו היו טים דאנקן ואלן אייברסון. בלעדיהם ארה"ב לא היתה זוכה אפילו בארד.

          בייג'ינג 2008 - המנהיג של ניבחרת ארה"ב רצינית ונחושה למחוק את החרפה מלפני 4 שנים היה קובי בראיינט. יחד עם זאת לברון היה שותף מלא לזכייה בזהב ובהחלט היה מהשחקנים הבולטים. אגב, קובי גם הנהיג טרנד חדש - הוא ביחד עם עוד כמה שחקנים ישבו ביציע ועודדו ספורטאים אמריקאים שהתחרו בבריכה, באולם ההתעמלות ובאירועים נוספים.

          לונדון 2012 - לברון ג'יימס הוביל את הניבחרת הזו והיה השחקן המצטיין שלה. בלונדון דוראנט היה רק מיספר 2. לברון גם המשיך את המינהג מבייג'ינג לבוא לתחרויות ולעודד ספורטאים אמריקאים.

          [ אני לא שייך למחנה אוהדי לברון ובטח שלא לאוהדי קובי בראיינט - זה מה שהיה ]

          • מאנו טיים

            אני מאוד מצטער, חכמי חלם שמעליי, אבל אני סבור שראיתי לא פחות מכם את נבחרות ארהב השונות, ולהגיד שב2004 וב2006 באליפות העולם לברון לא היה בעל המפתחות בנבחרת זה פשוט בדיחה.
            להגיד שב2012 הוא "הציל" אותם זה לא פחות מבדר.
            הנבחרת שגובשה ב2008 אחרי הבדיחה שהיא הייתה תחתהנהגת ה"מלך" שיחקה בשיטה הפוכה למה שהוא משחק בקבוצות שלו, בה הוא לא האחראי לכל מהלך על המגרש, לא הסקורר (אלא וייד היה, וגם הMVP) ורק בגלל שהוא עבר מ"מלך" לאחרון השחקנים, הם הצליחו להפוך שוב למפלצת שהיא נבחרת ארהב. וכן, הסיבה לשינוי לא הייתה איזו התבגרות של לברון, אלא הנוכחות של קובי. ויותר מאוחר של דוראנט. כמובן שהנבחרת שהגיעה לרמת מאסטר ב2012 הייתה גם ש לברון כמו של דוראנט וקובי, אבל גם של כרמלו, ואחרים, אז להגיד שהוא היה השחק הכי חשוב שם זאת בדיחה עצובה.

            לא מעניין אותי השותפות שלו בקבוצות טובות, כשהוא המוביל, והדרך היא שלו, השחקנים שלידו פחות טובים, וזאת הטענה שלי. אתם לא קרובים ללענות לה, דרך כלמיני קלישאות ומנירות של "לברון שותף מלא" ו"לברון טוב", אף אחד לא מתווכח עם היכולות שלו, רק עם המנהיגות והגדולה, והיכולת להשפיע על אלו שסביבו ביחס למייקל, מג'יק, וגדולים אחרים. הוא ל מתקרב לרמתם באספקט הזה, וכנראה שגם בהרבה אחרים.
            אבל כן, הוא טוב.. הוא מרשים, הוא דומיננטי, בלה בלה בלה.. למה להפוך אותו ליותר מזה.. הוא שחקן טוב, אולי מחוץ למשבצת המנהיג והוינר, הוא אפילו אחד ההכי טובים בכל הזמנים (מבחינת יכולות ופוטנציאל). אבל הוא לא וינר. הוא לא רוצח של המשחק. הוא לא מנהיג אידיאלי. לא אחד הגדולים.

  • Yavor

    מבחינתי הנעלם (והמאכזב) עד כה בסדרה הוא דווקא דאנקן.
    האיש מגיע על כתפי מקום-7-ביעילות-העונה, בדיוק אחרי מנוחה ארוכה וטובה, כשבצד השני קבוצה סחוטה עם קו קדמי מצחיק שערוותו נחשפה בגמר המזרח.
    אבל טימי, במקום להרביץ סדרה של 13-25, מוצא את עצמו יותר מדי פעמים בורח מהכדור ומתאהב ב"עמדת-בוש" בטופ אוף דה קי, במקום להתלכלך תחת הסל ולעשות שמות בקו הקדמי של מיאמי, ועל הדרך להצדיק את היותו ה-4 הגדול בכל הזמנים. הוא חייב לדרוש את הכדור למטה, ולהתעקש על כך למרות שמיאמי עושים עבודה נהדרת במניעת המסירה. זה היתרון הכי גדול שלהם שעוד לא נוצל. זה הסיכוי שלהם.

    יש עוד משחק אחד, או שניים. אני מצפה מטימי להופיע סוף סוף בגדול, כמו שמאנו זרח במשחק 5. אין סיבה שלא נראה את זה ממנו.

    • גיל

      הוא מאכזב רק אם אתה מצפה ממנו לסטנדרטים של 2003. הוא עושה את שלו וכשמשאירים אותו אחד על אחד עם גבוה הוא לרוב עושה עליו סל. הרבה פעמים מנסים לשלוח אליו דאבל טים ואז הוא מוסר או שפשוט לא משחקים רק עליו כחלק מהגיוון של המשחק. סדרה של ממוצע של דאבל דאבל לא יכולה להיות מאכזבת. דאנקן לא צריך לדרוש שום דבר כי המשחק לא חייב להיות סביבו. אל תשכח גם שהרבה מההתקפות הם משחק מעבר ולא התקפה מסודרת של 24 שניות כך שזה פחות מתאים למה שאתה מתאר.

      • איציק

        אני די מסכים, אבל סדרת דאבל-דאבל יכולה להיות מאכזבת, ראה את לברון. זו לא רק שאלה של סטטיסטיקה, כי אם כל מה שמעבר; זה עיניין של ציפיות ויכולות; זה עיניין של איזו קבוצה יש לך ביד; זה עיניין שלפעמים הסטטיסטיקה מתבצעת בגארבג' טיים. במקרה של דאנקן מספרת מספיק ביחס לדרישות, הציפיות ומה שהוא עושה מעבר לסטטיסטיקה, אך צריך להזהר ולהסתמך עליה כמדד מוחלט.

        • גיל

          מה זה משנה מה מבחינה אישית הוא תורם כל עוד הקבוצה מנצחת?

          • איציק

            כתבת "סדרה של ממוצע של דאבל דאבל לא יכולה להיות מאכזבת." אבל גם ללברון יש דאבל-דאבל והוא מאכזב. ההבדל הגדול הוא בקבוצה מנצחת, בציפיות,מתי ואיך מגיעות הנקודות. אצל לברון הרבה נקודות באו לא במאני ששיפרו לו סטטיסטיקה, יותר מידי פעמים הוא נעלם כשהיה צריך אותו. לכן הדאבל-דאבל שלו מאכזב. אצל דאנקן הוא לא מאכזב מכל הסיבות ההפוכות: סלים חשובים, בדרך-כלל לא נעלם כשצריך אותו.
            למרות הכתוב בפסקה הבאה, כן משנה מבחינת הראיה כלפיו מה הוא תורם. נניח ו-SA תיקח טבעת אבל הממוצע שלו בסדרה 5 נקודות ושלושה ריבאונדים. מבחינה קבוצתית הצלחה, אך לא הינו רואים זאת כהצלחה אישית בסדרה. כך שגם זה חשוב כשמסתכלים עלל שחקן. אם מיאמי יקחו את שני המשחקים הבאים ולברון ימשיך ביכולת עד עכשיו הרי עדין נומר שהיתה לו סדרה מאכזבת, למרות ששיחק בקבוצה אלופה.

        • גיל

          אתה לא רואה את ההבדל בין השניים? לברון הוא הקלע המוביל של מיאמי והשחקן הכי טוב שלה בקבוצה עם היררכייה ברורה. הספרס מפזרים את הנקודות שלהם ובמשחק הקודם חמישה שחקנים היו בדאבל פיגרס. מבחינתם לא משנה מי קולע יותר או פחות אלא שהקבוצה תנצח ולמרות זאת הוא עושה דאבל דאבל שזה מרשים למדי.

          • איציק

            גיל,
            הרי התחלתי מזה שאני מסכים איתך, פשוט האמירה לגבי דאבל-דאבל נכתבה כהצהרתית שלאו דוקא מכוונת לדאנקן ספציפית. לכן ציינתי שבמקרה של דאנקן זה נכון, אך כהצהרה כוללת היא מסכונת. אני מבין שהתגובה היתה בנושא דאנקן, ושמתי מספר דגשים מעל המשפט שלך שלא יובן שזה נכון אבסולוטית כי אם בקונטקסט לדאנקן בלבד, וכל מקרה צריך לידון לגופו.

    • רועיש

      אתה שוכח שמדובר בשחקן בן 37!!

    • אלעד

      סאן אנטוניו זאת לא קבוצת פנטזי, וגם דאנקן מימיו לא היה שחקן פנטזי. אל תשפוט אותו בעיניים שיווקיות שדורשות שורה סטטיסטית מפוארת. הגדולה של דאנקן שהוא ל-א דורש את הכדור למטה (ומעולם לא דרש - גם בימיו הגדולים יותר). והוא ל-א דורש ריספקט או כל שטות אחרת שהכוכבים האחרים מתעסקים איתה. הם עסוקים בלנצח משחקים.

      • איציק

        זו הגדולה שלו, הוא לא דורש, הוא מקבל רספקת בלי לדרוש. מעטים זוכים לזה, והוא כן.

    • תמיר

      לא יודע על מה אתה מדבר. ראיתי לא מעט משחקים שלהם העונה והרושם שקיבלתי הוא שטימי עושה את הנקודות שלו עכשיו בצורה אחרת. הוא הסנטר הכי מהיר בליגה לסיים מתפרצות והוא העביר את המשחק שלו לקליעות מההיי פוסט וחדירות. אני מרגיש שהאפקט הכי גדול שלו בסידרה הזו הוא ההגנה שלו בצבע. עם מעט מאוד שחקנים גבוהים ואתלטים לידו הוא מצליח להוריד משמעותית את האחוזים שבהם מיאמי מסיימים חדירות לסל. המשקל של זה בהצלחה שלהם הסידרה הוא עצום.

      חוצמזה, הוא לא בעל הבית של הקבוצה הזו וכבר שתי עונות לא עושה את מה שאתה מצפה ממנו. פארקר הוא השחקן שמחליט לאן הקבוצה הולכת ואיך היא נראית על המגרש. דאנקן הוא כרגע שחקן משלים מעולה על המגרש ומנהיג מחוץ למגרש, אבל הוא לא מנהיג על המגרש.

      • עמית

        ראיתי את משחק 5. בכמה מקרים ס"א היו צריכים נקודות לשבור מומנטום. בידוד של דאנקן למטה עשה את העבודה. האיש מקרין שקט ומנהיגות וביחד עם פארקר נותן את הבסיס לקבןצה המצוינת הזאת. מסכים שהיום זה פארקר שנותן את הטון והוא משלים ועדיין התפוקה שלו מדהימה ולא רק לגילו, בכלל

        • גרי

          הוא בן 37.

          עושים עליו דאבל-טים או שמקבלים 2 נק' בטוח.

          מה עוד???

  • אלעד

    בעניין לברון כבר ראינו מספיק בשביל להבין - הוא לא שחקן של מאני טיים. אין בכך כל בושה, רק כדאי שגם ספולסטרה והחברים יבינו את זה אם הם רוצים אליפות. משחק 3 היה משחק לברון קלאסי - במשך 2 רבעים וחצי הוא שרף את המגרש. כשיצא לנוח, במצב מאוזן פחות או יותר, וייד השתלט והיתרון של ההיט גדל לדו ספרתי. במצב הזה לברון חזר, אם פחות לחץ (כי המשחק כבר לא היה צמוד) ועזר לשמר את היתרון. אולי זה לא השחקן ההיסטורי שציפינו ממנו להיות, אבל אם ההיט ישחקו בשיטה הזו במשחקים הקרובים, אין סיבה שלא יזכו.

    • אלעד

      לא משחק 3, משחק 4 כמובן, שההיט ניצחו

  • matipool

    לגבי סעיף 5 - לא כל כך הבנתי . אם ג'ינובילי נתן סוף סוף משחק טוב , אז זה בזכות דאנקן ? ( ללא קשר לכך שהוא באמת שחקן קבוצתי שהופך את האחרים לטובים יותר ) .
    חוץ מזה , לא מופיעים ברשימה בירד ומג'יק . שניים שבאמת עשו את אלו שמסביבם הרבה הרבה יותר טובים .

  • Yavor

    Guys
    I remember Timi is 37, and that he works differently now. BUT
    one of the clearest upsides of SA vs. Miami
    is (theoretically) the post-up game of Duncan. You saw what Indi made under the Heat basket. Timi should be able to do a similar job. And to those saying he does what he needs to get a win: this is demagogia, since he could secure the W's much earlier, and also, maybe avoid the losses.
    And Gil - he's not shooting well this finals. I think we saw a note during game 5 saying this is Duncan's worst performance in terms of percentage throughout the playoffs

    I think he can still do it, and in an AWAY game, he must be more aggressive in order for his team to win

  • Talo

    בהפוך על הפוך ובהתייחס לסעיף 4 דווקא ספולסטרה הוא זה שקונה את עולמו ומתברג לחבורת העילית של המאמנים.
    גם בסדרה הסו וגם מול אינדיאנה הוא הראה הרבה מחשבה, יכולת ניהול משחק ושליטה על הקבוצה שלו.
    עכשיו אתה משווה אותו ובצדק לפופ- לפני שנה שנתיים אף אחד לא ספר אותו.

  • אסף

    עם כל הכבוד לווייד, בפלייאוף העונה הוא יותר ג'ינובילי מפארקר.
    שני המשחקים האחרונים שלו היו אדירים, אבל הם היו היוצאים מן הכלל. בסך הכל, יש לו פלייאוף חלש, במונחים שלו.
    רק מי שהפסיק לראות כדורסל באמצע עונת 2012-2011 וחזר לפני יומיים יכול להגיד שהוא המנהיג של מיאמי.

    לברון לא שחקן של מאני טיים? על סמך מה?
    במשחק הצמוד היחיד בסידרה הזו ( משחק 1 ) הוא היה הוביל את מיאמי בדקות האחרונות, קלע ומסר כל התקפה.
    במשחק 2 כמה דקות טובות שלו בסוף הרבע השלישי הביאו לריצה של מיאמי שגמרה את המשחק, למרות שהיה חלש עד אז.
    במשחק 1 מול אינדיאנה קלע סל ניצחון בהארכה.

    ובראיה רחבה יותר, מאז 2011, הנה מה שלברון עושה במשחקי הדחה של מיאמי:
    משחק 6 היסטורי מול בוסטון שנה שעברה, משחק 7 טוב מאוד אחרי יומיים.
    השנה: משחק 7 פנטסטי מול אינדיאנה ( מספרים טובים כרגיל, אבל בעיקר שיתק את פול ג'ורג' בתצוגת ההגנה האישית הכי טובה שראיתי השנה )

    אז אני חוזר:
    לברון לא שחקן של מאני טיים? על סמך מה?

    • מתן גילור

      על סמך זה שבאולימפיאדה הוא קלע 5 נקודות רצופות שניצחו את המשחק בדקות האחרונות.
      על סמך זה שבגמר שנה שעברה (משחק 4 אאל"ט הוא קלע 5 נקודות רצופות שניצחו את המשחק בדקות האחרונות על רגל אחת!!!
      אהה, אוי, סליחה...

      האמת, הוא לא "שחקן של מאני טיים" ולא "לא שחקן של מאני טיים".
      הוא שחקן גדול, שלפעמים הולך לו ולפעמים לא. כל ניסיון לקשר את זה לדקות ספציפיות לא ממש מתיישר עם המציאות.

    • גיל

      זו בחירה מאוד סלקטיבית של משחקים. הסתכלת על מדגם מאוד מצומצם של 3 משחקים. משחקי הדחה הם לא היחידים שהם מדד. לאורך הסדרה הזו הוא הרבה פעמים פאסיבי. בוחר את הפעולה הקלה במקום לחדור, ונראה הרבה פעמים כמי שבורח מאחריות (ומהסל). האחוזים שלו בצבע אגב ירדו מ70% בעונה הרגילה ל50% בסדרה הזו. אז בראייה כללית הוא שחקן טוב אבל יש לו עליות וירידות והוא נעלם יותר מדי פעמים לשחקן ברמתו.

      • אסף

        אני חייב להיות סלקטיבי - למיאמי לא היה הרבה מאני טיים בשנתיים האחרונות. בדרך כלל לברון היה מספיק טוב כדי לסגור משחקים ברבע השלישי וסדרות במשחק החמישי. לטעמי, זו יכולת חשובה בהרבה מ"להיות טוב בקלאצ'". להזכירך - ג'ורדן מעולם לא נזקק למשחק 7 בגמר.
        ועדיין, כשעמד למבחן - ואין יותר מאני טיים ממשחק הדחה - לברון תיפקד מצוין.

        מסכים שלברון משחק מתחת לרמתו בסידרה הזו. אבל צריך להיות ברור בענין הזה: המשמעות היא שבדרך כלל הוא הטוב במגרש, אבל רק במעט.

        בכל אופן, המאני טיים של הסידרה מתחיל הלילה.

        • גיל

          אז זהו שבסדרה הזו הוא לא. מיאמי היו פייבוריטים ברורים לזכות בסדרה והוא משחק מתחת לרמה הרגילה שלו. הקרדיט בחלקו מגיע כמובן לספרס אבל זה הזמן של הגדולים ביותר לזרוח והוא לא עושה את זה. ואגב אולי במשחק אחד, השני הוא היה הכי טוב במגרש בסדרה הזו.

          • אסף

            זו קלישאה.
            דאנקן זורח בכל משחק? פארקר? ג'ינובילי? ווייד? ממש לא.
            לברון מתחת לרמתו. ועדיין, בכל משחק, אם הוא וכל שחקן מסן אנטוניו היו מחליפים קבוצות, הספרס היו מנצחים.

          • גיל

            דאנקן בשיאו פרח כל משחק, גם בהפסדים כואבים בפלייאוף. ג'ינובילי ופרקר הם לא מי שהוא משווה עצמו אליהם עם כל הסימפטיה אליהם אלא לגדולים ביותר. מהגדולים ביותר מצפים לתת הכל כל משחק וגם אם מפסידים לרדת עם הסכין בין השיניים. יותר מדי פעמים זה לא קורה איתו וזה מוריד מגדולתו.

Comments are closed.