מדיטריניאן בלוז

                  שעה לתוך המשחק, אחרי שעברנו ליציע המקורה באמצע ולמעלה מהשורה הראשונה, […]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שעה לתוך המשחק, אחרי שעברנו ליציע המקורה באמצע ולמעלה מהשורה הראשונה, שם ראינו את המשחק תחת גשם ומנקודת הראות של שלט פרסומת, הסתכלתי על ערן. מאיה ודנה ניסו לחקות את הקפיצות של אלפי האוהדים מהבלוק של השרופים מאחרי השער.

ערן, כמה שהוא שנה מעליי, ככה הוא מלא בתמימות. הוא חייך אלי בחזרה. אין משהו שרחוק יותר מתמימות מאשר הקנאה. ושעה לתוך המשחק קינאתי בו.

BELONGING

 

***

ונזכרתי איך קינאתי, לפני עשור וחצי, בשאול ביבי כשהלכנו ביחד לראות את בני יהודה בטדי. זה היה במהלך מה שהתברר כסיבוב הפרידה שלי מהארץ. אני זוכר הרבה דברים מהסיבוב הזה. אני זוכר את הסלון ברחוב לונץ ואת בן, שכבר אז אף אחד לא כתב על מוזיקה כמוהו, עוזר לי לארוז דיסקים, רק מה שממש חייב, כמו דוליטל של הפיקסיז, ואני זוכר שהוא שאל ואמרתי לו שבמקום שבו עשרות אלפים הולכים לחגוג את העובדה שברק החליף את ביבי, זה לא מקום שאני רוצה לחיות בו.

בכל מקרה, אני זוכר איך קינאתי בשאול. חלק מהמסע פרידה היה גם להיפרד מהקבוצה שלי, אז הלכתי לשבת עם ביבי והאוהדים של בני יהודה, ואני זוכר מאוד בהיר איך הגרון שלי נחנק מהעידוד שלהם, ואיך לא יכולתי לעצור את הדמעות מהאופטימיות שלהם בכל פעם שהכדור עבר את החצי.

אבל אלו רק נקודות ופסיקים. קינאתי בהם ובו בגלל שהיתה להם תחושה של שייכות. אחרי המשחק הלכתי הביתה והוצאתי מהמזוודה את אחד הדיסקים שבן אמר שחובה לארוז ושמעתי שוב את "האו סון איז נאו".

***

וככה קינאתי בערן. כי הוא לקח החלטה והבין שאי אפשר ללכת קדימה וכל הזמן להסתכל לאחור. שחייבים להתאקלם, להשתייך, לדבר את השפה, לחיות את היום יום. ללכת לכדורגל עם חברים גרמניים ולאמץ את הקבוצה המקומית. אחרי הגולים הוא ממש קפץ ושמח, והחברים שלו עם המנויים הסתובבו אליו והניפו לעברו אגרוף מנצח. ואני, באמת ניסיתי לקפוץ, אבל לא יוצא לי.

בדרך חזרה, הפלקטים גילו לי שיש פה בחירות בחודש הבא. בחדשות כתוב שקרי כועס על ההתנחלויות ושהאסירים תכף ישוחררו, ושבית"ר ממשיכה להתפרק.

***

לא יוצא לי. לא מתחבר לקארי וורסט. אנשים שמתחברים לקרי וורסט הם אנשים שמתייחסים לאוכל כמו שרכב מתייחס לדלק. אז פתחתי לי אי של חומוס, ואנשים מהנהנים אלי בחיוך ברחוב, ואני מהנהן בחזרה. אפילו לימדתי את עצמי לחייך. ככה, בכוח. כן, כן, שקשוקה אני עונה. ומחייך. החיוך הוא שמן העיסוי של המסג' שאני עושה לעצב שלי.

ולקח לי קצת זמן גם להבין שכשאני מבשל אז מיכל אף פעם לא מתה.

***

הגעתי לרגע שבו אני לא יכול לשקר לעצמי. בטח שלא לעשות הנחות. בלילה, כשכולם הולכים לישון, אני שוב חודר אל תוך העצמי, מפרק את מסכי החיוכים. אני יהודי, אבל דבר אין ביני לבין היהודים פה. אני יצור חדש שהולך ומתרבה כאן בברלין יום אחרי יום. היהודי הפוסט הישראלי. הישראלי שבחר בחיי הגלות, אבל הוא כבר מוטען בישראליות והוא לא יודע בדיוק מה לעשות עם זה. לשחרר? לאמץ? והוא מתגעגע. סססאמקק איך הוא מתגעגע. כמו שמתגעגעים לאישה שאתה לא יכול ואסור לך לחיות איתה.

זאת אומרת, להיות שייך למקום שאתה לא חלק ממנו.

**

ביציאה אני אומר אומר למאיה שחייבים לעצור רגע לקנות נענע. על הדוכן יש נענע מטורקיה, שתיים באירו וחצי. משמאלה יש את הנענע של ערבה. שניים וחצי אירו לבנדה. אני חושב בגרמנית שזה רק לשים בתה ומי בכלל ישים לב. וכמו תמיד, אני אף פעם לא מהסס כשהיד שלי מגיחה אל הדוכן.

גם אני, סנדלר
פחד ורגשות אשם בברלין

תגובות

  • עופר פרוסנר

    אתה עושה לי דמעות אברהמי. וההפסקות הארוכות האלה בין פוסט לפוסט...

  • Talo

    אני רואה אותו פה בהמוניו את היהודי הפוסט ישראלי (נפלא!) מעביר את הדואליות הזאת גם לדורות הבאים.
    ובכל זאת- אל תקנא בערן.
    היה שווה לחכות
    מתגעגע

    • IDO

      כל מהגר ומהגר עושה את זה ...

  • בני תבורי

    מסובך לך אברהמי, מסובך.

  • מתי

    הגלות היא האדישות לקבוצת הכדורגל הקרובה לביתך.
    נהנתי מאוד.
    דרך אגב לאן שאול ביבי נעלם? איזה טריו כותבים קטלני יש לבני יהודה:ביבי-בוסי-נוריאל. הפועל ת״א עם כל העיגולדים שלה מהתקשורת לא מגיעה אליהם לקרסוליים אם הטופ שהיא יכולה לייצר זה בן ורוזן.

    • עדי אבני

      נוריאל בית״רי אבל

    • מנחם לס

      הגלות היא אדישות לקבוצות? אני מבטיח לך שאין הרבה ישראלים שאוהדים את מכבי או הפועל יותר משאני אוהד את מיאמי היט (בדרך לאליפות שלישית, והפעם עם הטנק גרג אודן, ושימותו הקנאים), הניו יורק יאנקיס, הניו יורק ג'איינטס, האיילנדרס בהוקי קרח, או פן סטייט בפוטבול מכללות. ושכחתי כל נבחרת ארה"ב בכל ספורט שהוא, ובעיקר כדורסל.

      • בלינדר

        Mel, do you like movies about gladiators

  • תומר חרוב

    טקסט נהדר כרגיל ואם כבר קנאה, אני הכי אוהב את הכותבים שאני מקנא בהם.
    אבל זה לא יצור חדש אלא מחודש, היהודי התלוש הפציע בספרות העברית בתחילת המאה העשרים. ברקוביץ, גנסין וברדיצ'בסקי, כולם כתבו על תחושות דומות תחת השפעת המעבר מהעיירה היהודית לערים הגדולות. התלישות הזו היא אקט מכונן של האתוס היהודי ולא פעם נטבע המונח תלושים בארצנו אבל היא באמת קצת נזנחה עד השנים האחרונות.
    ויש אנשים שמרגישים לא שייכים בכל מקום, הרבה פעמים אני מרגיש ככה ולפעמים גם חושב שזו פתולוגיה כדי לא להתחייב או לא להיפגע או וואט אבר.
    בכל מקרה, טקסט נהדר שגרם לי לתהות קצת בבוקר.

  • גיל

    אברהמי, צריך לדעת לשחרר את העבר. Let it go. אני יודע שקל לומר וקשה לעשות אבל באמת שצריך לחיות ובעיקר להנות מהרגע. במקום שלשלאות העבר צריך לחשוב על כמה המורכבות האנושית שלך וההיסטוריה הפרטית יכולים להעשיר את ההווה. אני חושב שחלק מהבעייה זה ביקורים תכופים לארץ שהם מאוד מהנים, אבל יכולים גם לדכא בזמן ואחרי הביקור. יש מעין ניסיון להחזיק במקל בשתי קצותיו ולהמשיך להיות ישראלים בכל מקום. אז נכון שכאשר עוברים למדינה חדשה אף פעם לא תהיה כמו מי שנולד בה, אבל אפשר להיות גם מהגרים שמחים במה שיש להם.

    • ירוק

      אחת התגובות המעניינות שלך, גיל.

      למרות שאני לא בטוח שזה נכון שאי אפשר לתפוס (לנסות לפחות) במקל בשני קצותיו. להמשיך להיות קצת ישראלים (ומשויכים באופן כלשהו לישראל) גם כשאתה כבר ממש לא חלק ממנה, בטח חלק פיזי.

      אגב, זו לא תופעה ייחודית לישראלים לדעתי. אני רואה בארה"ב דרום אמריקאים ואירופאים (וגם אסייתים) שגם הם כבר כביכול "אמריקאים", אבל עדיין מאד מחוברים למדינה שלהם.

      • גיל

        השאלה למה אתה קורא לתפוס את המקל בשתי קצותיו. ישראלים הם עם מיוחד שבאמת רובם מרגישים קשר עמוק לארץ וקשה להם להתחייב במלואם למקום החדש. אני לא חושב שיש עוד יוצאי מדינה ששומרים ככה אמונים למדינת האם, מחפשים מגע עם אנשים מאותו מקום, אוכל, מוצרים ומה לא, במדינה החדשה שלהם. זה נכון שזה קיים גם אצל אחרים אבל אני לא חושב באותה המידה. רוב הישראלים הם ממעמד בינוני פלוס שמאפשר להם לחזור לארץ לעיתים קרובות יחסית, וזה מקשה במידה מסוימת על ההטמעות. הם גם שיפוטיים מאוד ביחס למקום החדש ונותנים להסתכל עליו בעיניים ביקורתיות תוך השוואה מתמדת לישראל. במובן הזה הם באמת מנסים לאחוז את המקל משתי קצותיו.

        • IDO

          טוב יש את הלבנונים שדיי קשורים ללבנון שלהם שעזבו במלחמת האזרחים.
          וגם היוונים והאיטלקים שחיים בקבוצות ויכולים להעביר חיים שלמים בלי לדבר אנגלית וזה באמצע בוסטון או מלבורן.
          גם הסינים ויטנאמים הודים אוזיס קוריאנים ואירים חיים בקבוצות, אפשר להוסיף את הפומיס שחברים רק עם פומיס אחרים.

          אז גיל ידידי אנחנו בחברה טובה.

          • גיל

            שפה זה רק מימד אחד ולא בהכרח הכי חשוב. אני מכיר את אותם איטלקים, סינים, ברזילאים וכו', אבל הם לא מתקרבים לרמת המעורבות של ישראלים בארץ. כמה מהסינים וההודים שאתה מכיר מדברים על פוליטיקה בארץ המוצא שלהם ודנים במי זכה באח הגדול?

          • IDO

            אין לי מושג מי זכה באח הגדול ... ואם היגרת ועדיין אתה עוקב אחרי טלויזיה ישראלית, אתה בבעיה..

            פריד המצרי שמוכר לי פיש אנד צ'יפס דווקא יודע יופי מה הולך בקהיר בימים אלו.

          • גיל

            אז תתפלא כמה אנשים עוקבים באדיקות אחרי השידורים היומיומיים מהארץ. יש אפילו ערוץ ישראלי פופולארי שמאגד את כל התוכניות המרכזיות מהארץ.

            ולא חכמה להתעניין בפוליטיקה כשדברים כל כך דרמטיים מתרחשים. כמה מתעניינים בפוליטיקה היומיומית בימי שלום?

          • IDO

            גיל - כמו שיש ישראלים שירדו ועדיין מחורפנים על ערוץ 2 הישראלי יש אותו דבר יוונים שקמים מוקדם בבוקר בשביל פאוק שלהם או כל דוגמא אחרת.
            אין שום דבר יוצא דופן ב "אנומליה" של הישראלים היורדים.

            אם אפשר לשים את האצבע. המהגרים הישראלים שהכי קשה להם זה אלו שבאו בעקבות פרטנר מקומי. הם מקרי הראש הכי קשים של מהגר שלא שלם אם ההחלטה שלו.

          • גיל

            ההבדל הוא לא שיש ישראלים או יוונים שעושים את זה, אלא שזה תופס לחלק גדול מהישראלים. אני לא נתקלתי כמעט בישראלי שחי בחו"ל ולא מעורב לפרטי פרטים במה שקורה בארץ. רק מעטים כאלו ממדינות אחרות.

    • מנחם לס

      "חלק מהבעייה הם ביקורים תכופים בישראל"? אולי גם אתה זקוק לשרינק, כמו אברהמי. אתה גם סותר את עצמך עם הצעתך "ליהנות מהרגע".
      אני מת על שני ביקורי השנתיים בישראל, נהנה מכל רגע, אבל אחרי שלושה שבועות נמאס לי מסביחים, אני מתגעגע לחזור הביתה לגרינוויל, דרום קרולינה, שעבורי הוא המקום הטוב בעולם לגןר בו: שעה ו-45 דק' צפונה מהבת והנכדות באטלנטה (ומאטלנטה ברייבס, פלקונס, והאוקס) ושעה וחצי דרומה מהבן החורג, הנכדים, והנינים בשרלוט, ומהבובקטס (שהעונה יפתיעו הרבה אנשים).

      • גיל

        מנחם, מרוב שאתה מציע לאחרים טיפול, נראה לי שזה רק מכסה על הצורך שלך בשרינק. אבל בלי קשר, ביקורים בארץ זה רק מימד אחד. האובססיביות שלך עם ישראל והמגע היומיומי שלך עם ישראלים ברשת, כולל אפילו פרנסה מכתיבה לישראלים, רק מראה שאתה רחוק מלהיות מנותק.

        • מנחם לס

          מנותק? לגמרי לא. אבל אני אוהב גם את אמריקה (גוד בלס אמריקה!), וגם את ישראל, וישראלים (במיוחד ישראליות)

          • גיל

            מנחם, לך יש פריביליגה שאין לרבים ושאתה מבקר בארץ כל שנה במשך חודש ויותר ועוד פעמיים בשנה. לא פלא שאתה לא מרגיש געגועים למדינה או שהיא לא משפיעה עליך כל כך עמוקות בביקור. היא למעשה המדינה השנייה שאתה חי בה. רוב הישראלים המהגרים לא יכולים להנות מביקורים כאלו כל הזמן.

  • יוני (המקורי, מפעם)

    אני מאמין שעדיף שיהודי וישראלי יגור בישראל, אבל יותר חשוב שתהיה מאושר. הכתיבה שלך מעוררת מחשבה וחשיבה, יותר ממה שהיא מרגשת.

    התחושה של בישול כתרפיה היא מדהימה. עבורי זה ניתוק שרק שחייה משתווה לו. ריכוז במשימה, תהליך מורכב שכולו שלי, סיפוק. ובסוף יוצאת חביתה.

  • red sox

    תצחק, תבכה, תעזוב, תחזור, תבשל, תרקוד, תאהב, תשנא... העיקר שתכתוב פה יותר.
    ברוך שובך הביתה.

  • כוכב עליון

    שתהיה בריא, אתה צריך לשים אזהרה של סכנה לעיניים בוהקות בסוף הפוסט.
    החיוך הוא שמן העיסוי של המסג' שאני עושה לעצב שלי.
    וואו,איזה משפט

  • ירון

    זאב. ריגשת אותי.
    חבל שהפרינט מת. הטקסט הזה ראוי להיות מודפס ...

  • אני בא מקטמון

    להיות שייך למקום שאתה לא חלק ממנו - משפט השנה מבחינתי.

  • פאקו

    פףףף. מה יהיה זאב, הפוסטים שלך תמיד תופסים אותי לא מוכן.

  • נירדו

    אני שמח שה NFL חוזר בקרוב. מהרבה סיבות. אולי בעיקר כי זה
    מעלה את הסיכוי שאברהמי יכתוב פה יותר. תודה על הפוסט זאב. כמו תמיד גורם לי לחשוב וגם להרגיש.

  • אדם בן דוד

    כוסאמאמא שלך. אני בוכה עם דמעות באמצע המשרד. תהיה בריא חביבי.
    כל כך נהנתי לקרוא את הטור של ערן, ועכשיו לקבל את הרשמון הקונדרי הזה. אני פה בארץ, וכל יום חושב על לעזוב. עצוב לי בנשמה כאילו עזבתי והתגעגעתי. הבדידות היא לא לקפוץ בגול של אף קבוצה. אהבתי. תודה.

  • ירוק

    מרגש, אברהמי. למרות שאני גר בחו"ל הרבה פחות שנים ממך, אני לגמרי יכול להבין על מה אתה מדבר.

    תעשה טובה, תכתוב קצת יותר בין חומוס לחומוס..

  • מנחם לס

    אני לא מאמין שאני מגיב לטור של אברהמי (כרגיל, מלא רחמים עצמיים של מהגר הזקוק לשרינק יותר מכל), אבל בכניסה השבועית שלי לכאן פתאום מצאתי את הטור שלו, עם כמה תגובות של מהגרים כמוהו, והרגשתי חובה להגיב.

    אני אמריקאי כבר 52 שנה, ונהנה מכל רגע כאן. לא התעוררתי אף לילה עם נקיפות מצפון, ולא בכיתי על "מר" גורלי שאני חי כאן אף פעם, אע"פ שבניגוד לאברהמי, מגורי בארה"ב לא היתה בחירה שלי. אני אמריקאי בגלל משחק הגורל כשאשתי הישראלית רינה ז"ל חלתה כאן בסרטן דם כחודש לפני שעמדנו לחזור ארצה ב-1970, וכשניפטרה שנתיים אחרי והתארגנתי לחזרה לישראל עם שתי בנות בנות 3 ו-6, הכרתי את גייל האמריקאית. נישאנו חודשיים אחרי, ואנו נשואים עד היום הזה למרות שהיא אוהדת דפוקה של הלייקרס והמטס. מעולם לא בכיתי על מר גורלי. קבלתי את מה שקרה כי אין ברירה אחרת, והמשכתי הלאה, לרוב באושר רב (ודי בעושר).

    אני אוהב כל דבר אמריקאי, ובעיקר כשהם קורעים את העולם בשחייה, א"ק (בחישוב נקודות 8 למקום ראשון עד 1 למקום שמיני, הם היום ראשונים במוסקבה עם 127 נק' לפני גרמניה עם 70), ומתחילים להשמיע קול רם גם בכדורגל (אתמול גברו על בוסניה בסרייבו 4-3 אחרי שהמארחים כבר הובילו 0-2, וזה ללא שחקני ה-MLS שלהם דמפסי, שהעדיף לוותר על חוזה ענק בטוטנהאם כי, כמוני, כשהוא בחוץ הוא מתגעגע לארה"ב, וחתם בסיאטל שם ישחק משחק ראשון בשבת נגד פורטלנד, וללא לינדון דונובן).

    אז אני מהגר שגאה בארה"ב, אוהד את ארה"ב, מפרגן לארה"ב, ומרגיש אמריקאי לכל דבר. אבל אני עדיין מרגיש גם ישראלי, מסוגל עדיין לכתוב עברית (בעוד שחברים ישראלים שהגיעו הנה כמוני ב-1961 מעדיפים היום לדבר אתי אנגלית כי שכחו חצי מהעבריתשלהם), גאה בישראל, מגיע לשני ביקורים שנתיים לישראל, ונהנה עד הסוף מנכדותי, מהסביח הטוב בארץ בהוד השרון, מחברי, ומחתיכות העבר שלי למרות שהזדקנו כמוני עם הבעיות הרפואיות והכל.

    אני לא כגיל הכותב שלישראלי החי בגולה יותר טוב לא לבקר בישראל. אני מת על ביקורי בארץ, אבל מרגיש טוב לעלות על מטוס הטס חזרה לאטלנטה. ואז אני מת על חיי כאן.

    בקיצור, אברהמי, אני אדם מאושר. הבעייה היחידה היא שמחרתיים אני בן 76, והבולבול הוא כבר לא מה שהיה פעם.

    • Abe

      Doc!
      I am with you. It is not where you live. It is what is in your heart. If you are a happy man, you will be happy even in Bosnia, where we beat them 3-4!

    • אריק

      אכן נהיית אמריקאי - אטום וחסר סובלנות לכל דבר שהוא לא אתה.

      • מנחם לס

        לגבי זה נכון. לגבי האמריקאים - לא. הם הכי סבלנים והכי פחות אטומים, ואם אתה לא מאמין, לך לאייפון, אייפאד, גוגל, או אפל - או לאליפות העולם באק"ק, והאמת תתברר לך מיד.

    • הקורא בפוסטים

      אתה אדם מבוגר והכל..
      אבל מה נסגר איתך?
      התחלת לקבוע לאנשים מי צריך שרינק ומי לא?
      איך להרגיש או לא?
      פעם קודמת שהגלו אותך כאב לי אבל עכשיו אני מתחיל להבין.
      תרגיע ומהר חוצפן.

    • קשקשן בקומקום

      מל אתה מושלם טוב? אתה מבין בכדורסל יותר מכולם ומאושר מכולם ויודע יותר טוב מכולם איך להגר ולא צריך שרינק והכל.
      מה הנקודה שלך בדיוק?
      איך אפילו טקסט כזה מרגש אתה מחרב עם התגובות השחצניות שלך?

  • D! בארץ הקודש

    אלו שלוש הדיברות למי שרוצה לגור בחול

    שפה
    חברים מקומיים
    תעסוקה

    לאו דווקא בסדר הזה אבל חובה כולם כדי להפוך, רק קצת, למשהו מהמקום.
    וזה לא תמיד עושה את זה יותר קל אבל....

    תודה על הזווית לערן, החיים הופכים גדולים יותר

  • יואב

    התרגשתי ממש.

  • אלון

    פגשתי השבוע הרבה ישראלים, רובם שנה שנתיים בארה"ב. שמעתי אותם והבנתי כמה אני רחוק מזה. הם מחפשים רק דברים שקשורים לישראלים, לא מכירים אמריקאים ומתגעגעים לכל מני תוכניות בטלויזיה שאפילו לא שמעתי עליהם.
    כל שנה מקטינה את הקשר לארץ ואת רוב העברית אני קורא בדה באזר.

    • מנחם לס

      בארה"ב הדבר שתמיד התרחקתי ממנו היה ישראלים (ועברית). טיווי מישראל? שישלמו לי. אני אוהב ישראלים רק בישראל. בגולה הישראליות שלהם רק מוציאה אותי מדעתי. לכן טוב לי בגרינוויל, דרום קרולינה, עם כל הרד נקס ורק ערבי (נוצרי) משפרעם כאן (בעל מסעדה מזרח תיכונית נפלאה).

  • IDO

    אני עם מנחם. אברהמי מה זה משנה הסביבה והמדינה העיקר שתהיה נאמן לעצמך...

  • אריק

    מעולה!! אתה חייב לכתוב יותר.

  • קשקשן בקומקום

    פוסט מעולה, יש משהו בדואליות הזאת שהוא מאוד קשה. יש איזה "אי אפשר עם ואי אפשר בלי" שמי שגם מספיק זמן בחו"ל חייב להכיר.
    אני רק יכול להעיד שהחזרה לארץ לא מקלה - פתאום אתה מתגעגע לאנונימיות, לזה שלא אכפת לך מי ראש העיר או ראש הממשלה...

    המוזר הוא שרוב היורדים היותר מאושרים שאני מכיר זה כאלה שהחליטו בלב שלום להיות "ישראלים בחו"ל". הם אכן רק רואים האח הגדול והערוץ הישראלי ונפגשים אחד עם השני ונעשים ימניים יותר ויותר ונורא נהנים לספר לכל האירופאיים כמה מוסלמית אירופה תהיה עוד מעט...המשבר היחידי שהם חווים זה כשהם מבינים שהילדים שלהם ישראליים כבר לא יהיו.

    מההתרשמות שלי דווקא לאלה שמנסים להתאקלם יותר קשה (אבל הרבה יותר מעניין ומתגמל...)

  • ניב

    כתיבה מעולה. בתור אחד שמבין את ההרגשה שלא להיות שייך למקום שבו אתה נמצא, ולא משנה אם זה בארץ או בחו"ל אימצתי את הגישה של 'העולם דפוק'. מי קבע שמה שהאדם צריך הוא בית, עבודה תחת אורות ניאון מרצדים מ-9 עד חמש ופנסיה משמימה וארוכה כאורך הגלות? יש אנשים שבנשמתם הם נוודים, זה בסדר, אין מה לפחד מזה ולא צריך לחשוש מה יגידו ההורים המשפחה והשכנים. אפשר לאהוב את ישראל כי זה המקום שבו גדלנו ועברית זו השפה שממנה ינקנו ועדיין להרגיש כמו נטע זר. אז אני כמו צב, עם הבית על הגב, מסתובב לי בעולם ובאמת חופשי ומאושר.

  • yaron

    13 שנה בניו יורק ואפילו יום אחד לא הרגשתי בבית כמו שאני מרגיש בתל אביב ואפילו בחדרה או בחולון... ניסיתי, ורציתי (אוי כמה שרציתי) אבל אין מה לעשות, את ההרגשה הזאת של בית אי אפשר להעביר בלחיצת כפתור, או בטיסה טראנס אטלנטית ומבין השורות של הפוסט שלך אני שומע כמה זה זועק בייחוד מרגע שמביאים ילדים לעולם...

  • ג׳אז

    בן זה בן שלו? איפה היה כותב אז?

  • חיים שדמי

    טקסט מופלא

Comments are closed.