היום בברלין. שבוע הבא במדים

כבר נסעה היום בבוקר. כבר כשבאה בשבוע שעבר, כשיצאה מאולם המזוודות, נתתי לה חיבוק שהמשכנו אותו קצת יותר מהרגיל. ככה […]

כבר נסעה היום בבוקר. כבר כשבאה בשבוע שעבר, כשיצאה מאולם המזוודות, נתתי לה חיבוק שהמשכנו אותו קצת יותר מהרגיל. ככה אני מחבק כשאני רוצה שהרגע הזה לא יגמר. כי ברגע שאתה מרפה, זה הרגע שבו מתחילה הפרידה.

YA

נסעה היום על הבוקר. השמש בברלין סינוורה ככה שפספסנו את היציאה לנמל תעופה. ורצנו, והמזוודה היתה כבדה מדי, אז ארגנו, ולפני הביקורת דרכונים כבר לא נשאר לי יותר מדי זמן חוץ מעוד פעם לחבק. ואחר כך להסתכל אחריה. נערה מבולבלת. בשבוע הבא כבר תגיע ללשכת הגיוס. בפעם הבאה כשנתראה היא כבר תהיה לגמרי אחרת.

אם יש דברים שאני מצטער עליהם בעזיבה, אז זה אחד מהם. אני מכיר אותה מאז שנולדה. ונטשתי אותה. חשבתי שאפשר להיות דוד בשלט רחוק. שפתאום היא תבוא לביקור של לפני גיוס ואני אוכל לחדור דרך השריונות של מתבגרת ולשכנע אותה שבניגוד למה שהיא חושבת כולנו כאן כדי לעזור לה, רק שאנחנו לא יודעים איך.

אז הסתתרתי מאחורי האמתלה של פוטבול בפלייאוף. ושתקתי את כל הדברים שרציתי להגיד.  ובשבוע הבא ימית, הבת של אחותי, הולכת לצבא, ואני אשאר פה, שוב, עם המועקה של הפספוס, ועם מה שכתבתי לה ואף פעם לא הראיתי לכבוד בת המצווה שלה:

אחיינית מהחלומות

כשהייתי קטן לסבא שלך, יום טוב, היתה מכונית אופל כתומה, כתומה כמו גזר שקילפו אותו, על השמשה הקדמית היתה מדבקה עם האות ד', באותם ימים היה משבר נפט וכל מכונית בישראל נצטוותה לנוח יום אחד. המכונית של סבא יום טוב נחה ביום רביעי

כשהייתי קטן בקושי ראיתי את סבא שלך, יומי. הוא עבד בסיני ובנה ביצורים, והגיע הביתה רק פעם בשבוע בגלל המרחק הגדול. רק שאחרי המלחמה של 73', כשכל העבודה שלו קרסה מול עיניו, הוא לקח החלטה לרדת שוב לסיני ולבנות חתיכת ביצור משלו. ביצור אנושי. החליט שהמלחמות הכי טובות הן של המילים והכוונות הטובות, לא של הרובים

כשהייתי קטן למדתי שחמט ובוקר אחד חיכה לי בחדר שולחן שחמט מפואר עם כלים גדולים ומפוסלים, אבל סבא שלך ביקש ממני שאני לא אפתח אותו, שאלך לבית הספר ואפרד לשלום מהחברים שלי והמורה, אוהלה. נפרדתי, חזרתי, נכנסנו כולנו לאוטו ונסענו

אני לא זוכר הרבה מהנסיעה. אני בטוח שנסענו דרך יד מרדכי ובכביש עוקף עזה ובכיכר, איפה שהיתה חנות ירקות ומגרש כדורגל, לקחנו את הפניה השניה ימינה והמשכנו ישר. בצומת שדות לקחנו ימינה שוב. אני יכול לספר שהיה לחוץ באוטו, משעמם משהו פחד – רק דיונות ושממה –. סבתא שלך ישבה עם מור שאז קראו לה לימור והיא היתה בת שנה. אמא שלך ושרונה שיחקו, אני חושב ש"ארץ, עיר", אני חשבתי על לוח השחמט החדש, ארנה קראה. בין סבא וסבתא היה שקט מתוח, של הליכה אל הנודע. משמאל עברנו את הפנייה לקיבוץ אשל ועוד קיבוץ והתחלנו את העלייה הגדולה

אומרים שבסוף כל עליה יש ירידה. אבל זה רק מה שאומרים. אני יכול לספר לך ממקור ראשון, דחוס בין אמא שלך לספר של ארנה שנתקע לי בצלעות, שמעולם לא ירדתי מסוף העלייה, שהאוטו גזר מקולף של סבא שלך התיישר לרגע ופשוט נעצר, כי גם מאה כוח סוס גרמניים לא יכלו על הנוף הזה שנפתח מולנו: דיונות של זהב, הים התיכון בתכלת ועצי דקל שמנגנים מוזיקה בניצוחה של הרוח הקלה

שבע שנים חיינו בימית. בלוק 170, דירה מספר שתיים. קומת קרקע. בין הבניין, בחלק הדרום-מערבי של ימית, והים לא הפריד דבר מלבד עץ אקליפטוס ענק. מספר טלפון 05787002, תיבת דואר שש. על דלת החדר של סבתא שוש וסבא יומי תלינו את השלט לסרט "טייס שב הביתה". ליום טוב היו הרבה ימים טובים בימית. אני לא אתאר בפרוטרוט את ימית, אני רק אגיד את מה שאני אומר לכולם: שחיינו במקום שאנשים חולמים עליו כשהם חושבים על חופשה

אבל באמצע, אנואר סאדאת נשיא מצרים נחת בארץ, והתחילו דיבורים על שלום ועל כך שימית תוחזר למצרים, לא האמנו וגם כשהמועד התקרב לא ממש נלחמנו, רק רקדנו מסביב למזרקות במרכז המסחרי, עשינו סגר על העיר, הלכנו להפגנות בירושלים ושרנו שיר שנעמי שמר כתבה במיוחד נגד הפינוי. אבל לא נלחמנו. במקום מלחמה, בנינו גשר לשלום

עזבנו אבל כל אחד השאיר חלק קטן ממנו בימית ואת הערגה, הערגה הבלתי נגמרת לים תכול, דיונות של זהב ועצי דקל שעליהם רוקדים לפי הקצב שמכתיבה להם הרוח

המשפחה שלנו עזבה לעומר, מקום בלי ים או דיונות, רק עם עץ דקל אחד שלקחנו מימית ונטענו בגינה ועליו סירבו לרקוד ברוח, כאילו להזכיר לנו שאנחנו כבר לא בימית. ארנה נפטרה וליום טוב כבר לא היו הרבה ימים טובים

רק שלפעמים, בלילות, סבא יום טוב בא אלי בחלום ואומר לי שאין לו הרבה זמן אז אני מיד פותח לו את הבלוג שלך בשבילו והוא שואל מה זה כדורעף בנשמה? ומי זה, לעזאזל, סיריוס בלאק? ואני שואל אותו איך זה שילדה שקוראים לה ימית לא אוהבת מים והוא אומר לי שאני טיפש, ושימית זה אופי, זה לא מים, ואני יודע שהוא צודק

ורגע שלפני שהוא עוזב, כבר מנפנף בעוצמה בכנפיים העצומות שלו, כתומות כמו גזר מקולף, אני פותח את התמונה שלך ששמורה אצלי על המחשב מהקניות שעשינו ביחד בניו יורק. והכנפיים מסרבות לקחת אותו ואני יודע: הוא רואה את מה שאני רואה, את מה שכולנו רואים כשאנחנו מסכלים עלייך: ים תכול, דיונות של זהב, ודקלים שעליהם רוקדים לשרביטה של הרוח

 

סן פרנסיסקו-גרין ביי (בלוג חי)
הימורי פוטבול, חצאי גמר איזוריים (בלוג חי מאוחר יותר)

תגובות

  • efraty

    לא להאמין שהיא עוד שניה מתגייסת. ריגשת מאוד

  • גיל

    וואו, איך הטראומות הלאומיות והאישיות מתערבבות לסיפור של תקווה.

  • טל

    לא השארת לי ברירה, אתקשר לשוש מחר

  • בני תבורי

    חיבוק.

  • אריאל גרייזס

    מרגש, כרגיל. אני זוכר בכיתה א' או ב' הביאו לנו באמצע השנה ילדה חדשה, לא זוכר בכלל את השם שלה, ואמרו שהיא הגיעה מימית, ולא היה לי ממש מושג במה מדובר. אני תוהה אם פשוט הייתי קטן מדי או שההורים שלי הצליחו למסך את הפינוי הזה ממני.

  • Ayelety

    תיאור נפלא וסוחף עד דמעות, מלווה בציפייה לזמנים ולחוויות חדשות של אחיינית ובת דודה נהדרת במיוחד.

  • ערן

    איזה יופי. מרגש

  • matipool

    זאב - בורכת בכשרון כתיבה נפלא .
    זה כבר הפך להרגל אבל אין מה לעשות - אתה מרגש .

  • עופר פרוסנר

    מרגש אברהמי. הפעם יותר מכרגיל.

  • טל בן יהודה

    מעצבן אותי שמאז שאני אבא דברים כאלה גורמים לי לדמוע.

  • אוהד נ.

    הערגה המענה הזו, לאור הבהיר של הילדות, שלא יחזור לעולם.
    הצורך לעזוב מאחור את הזכרון של מה שלא יוכל להיות עוד.
    כאב הפרידה. הקריעה.
    להתאמן כל יום באהבה.
    רק אהבה.
    תודה.

  • MOBY

    אשרי האדם שאלו זכרונותיו.
    גיוס נעים

  • יואב

    אברהמי,
    אתה חייב להוציא ספר.
    תענוג צרוף.

  • מאשקה

    ריגשת אותי עד דמעות שזלגו מעצמן
    תודה לך ששיתפת אותנו

  • ארנה

    מרגש עד דמעות...
    חיבוק גדול!

  • אורי

    מרגש כמו תמיד!

  • גיל שלי

    איך הוא כותב כמו ההוא ששר

  • אלון זנדר

    וטרופיקל איילנדס לא מספיק לך? סנוב.
    אה, וחיבוק. וגעגוע למקום שבו מה שחשוב זה שמש, וחול זהב, ודקלים שעליהם נסחפים אל הרוח. תחזיק (את האזניים זקופות).

  • Sagi

    תודה!

  • סימנטוב

    מרגש, תודה

  • נירדו

    אכן יותר מכרגיל...
    מצטרף ליואב בקשר לספר.
    תודה גדולה

  • הדר

    כתיבה מופלאה.
    תאר לעצמך מה וכמה היית יכול לכתוב אם לא היית מפספס את שיחות הנפש עם הנערה המתבגרת.
    וימית, זכרון צרוף ועצוב. כמי ששרתה שם ורצה כל זמן פנוי לחולות הזהובים, לים ולמרחבים הקסומים.

  • טימי

    פוסט נפלא! מרגש..

Comments are closed.