לפני שאתם אורזים

לכבוד ייסודה של קבוצת המנורה החדשה, תשע סיבות מדוע לא צריך לרדת לעיר הבאמת נפלאה הזו

Led_Zeppelin-Immigrant_Song-Guitar_Vocals-AGuitar

א. כי מי שהגורל דפק אותה פעם אחת. הגורל כבר לא יכול להיגמל מזה. אם נולדת לצד הפחות בהיר של הפער העדתי, והצלחת להתחתן עם אזרח אירופאי, זה מה שמחכה לך פה: היהודים יודעים בוודאות שאת לא יהודיה (יהודים שחומים, גוואלד!!), הטורקים בטוחים שאת ערביה, הערבים יודעים שאת לא ערביה. נשארו הישראלים. אני אכליל: הישראלים זה החמישה עשר מנדטים שהבן של יאיר לפיד יקבל בבוא היום. הם ברחו ממך.

ואם אין לך מקדם הגנה של איזה חמישה חברים גרמניים, בלונדינים עם עיניים כחולות בעדיפות עליונה, את יכולה לשכוח מטיול לאגמים היפהפיים מסביב לברלין.

תחושת התלישות היא מוחשית ביותר לפרענקים בברלין.

ב. כי פה ושם תתקלו בצלב קרס, או כתובת גרפיטי שצועקת שיהודים צריכים להיות מגורשים, או בהפגנה סוערת שתשלח אותנו לתאי הגזים, אבל הצד השני של המשוואה הזו, הפילושמים, יכול להיות מביך ביותר.

ישבנו בפאב, בפינה של ציונקירש שטראסה, איפה שמגישים בירה בווארית מהחבית. בשולחן לידנו ישב זוג. הוא ביקש אש לסיגריה. שאל את זה שמולי מאיפה הוא. ההוא מולי אמר סיאטל. סיאטל. הרבה גשם, הוא אמר, סטארבאקס. ממולי הנהן. ומאיפה אתה, שאל. מישראל, עניתי. הוא משך את עיניו. וחזר להסתכל. ורצה לומר משהו, שפתיו כבר שרבבו. מישראל, הוא שאל שוב. הנהתי. הוא חזר להסתכל, חליפות, עליי ועל השולחן מתחתיו. תגיד כבר משהו רציתי לצעוק החוצה את המועקה. המשיך בחליפות.

ככה, חצי שעה. הבחורה שמולו היתה עוצרת נשימה.

ג. כי לך תבין ניואנסים. יותר משנה שנהגים עוקפים אותי בכביש, מרימים את כף ידם לעבר פרצופם, מסובבים את כף ידם לעברם, ועושים וישר עם הידשמאלה ימינה, שלוש פעמים. אני תמיד מנופף בחזרה בתמהון.

בסוף שאלתי את קירסטן למה בגרמניה השלום הפוך. מתברר ששנה שלמה נופפתי לשלום לגרסה הגרמנית של אצבע משולשת.

ד. כי עונות השנה פה מוחשיות. העלים נושרים בסתיו, הכל מוריק באביב. בקיץ השמש חסכונית כמו ביטוח לאומי כשממש צריכים אותו. הספירה האישית לאחור מוחשית כאן.

את החורף השארתי בכוונה בחוץ. בחורף, באפור הקודר שבין נובמבר למרץ, אתה מהרהר לפעמים מתי הספירה האישית תגיע לסופה.

ה. כי אתה יכול לחיות בשלום עם ההתעלמות מכותרות העיתונים המקומיים, אבל אם אתה ישר עם עצמך, אחרי כמה שנים אתה מבין איך השיטה אמורה לעבוד, אתה למד על מהות ההסכם בין האזרח לנבחריו. ואתה יודע שאתה צריך לחזור כדי להיאבק על זה, כי העזיבה שלך רק פותחת ואקום שאליו נכנסים אנשים שהופכים את צהל לצבא השם. ואתה כבר לא יכול לחזור. ואתה עובר התענות שמצריכה יום כיפור כל רבע שנה.

ו. כשהיינו קטנים, היינו מתעוררים כל יום בארבע בבוקר. זו השעה שבה אמא שלי היתה מכנסת את כנופיית בצל שום שלה ומטגנת. שיהיה. אלו הריחות של הילדות שלי. כנופיית בצל שום.

וכשאתה מהגר, זה מה שאתה עורג אליו. כל הריחות של הבית. רוטשילד בשישי בצהריים. ואולי אפשר לקנות פה מילקי בעשרים, אבל הטעם של המילקי הזה רק מחדד את חוסר השייכות שלך.

ועוד הערת אוכל קטנה, לעכשוויות. הגרמני הממוצע מתייחס לאוכל כמו שמכונית מתייחסת לדלק.

ז. כי בריכת שחיה, גג, אמורה להפריד בין נכדים לסבים וסבתות.

 ח. כי הנהיגה בכבישים. באופן כללי, איך שהגרמני נכנס לאוטו, מכניס לראשון או לרוורס, בום הוא ברייך השלישי. קודם כל אתם יכולים לשכוח מהסיסמאות של תהיי חכם ולא צודק. פה יש תנ"ך והכתובים שלו הוא חוקים. ויש חוק, ויש סדר. ותשדלו לא להכניס איזה גורם אנושי או צורך (או, מלח-מים מלח-מים, טעות נהיגה או ניווט) וככה נוהגים. ויש אלימות. שזו אלימות שהיא לא אחוז מהאלימות בכבישים בארץ, אבל כזו שעומדת בסתירה מוחלטת לחוסר האלימות שמחוץ לכביש. אלימות מחוץ לקונטקסט יכולה להיות די מפחידה.

ט. כי הבת שלי התחילה כיתה א השנה. ובבית הספר המסויים הזה מלמדים על ילדים בשואה כבר מההתחלה. וכשחזרה זה פתאום נחת עלי ההירושימה הזו שמאיה תלמד את השואה לא מהנראטיב של הקורבן.

"בגלל הרוח - סרט המשך" - פותחים עונה
גרנד פרי באקו: גלפנד וקרואנה זוכים

91 Comments

אריאל גרייזס 15 באוקטובר 2014

דווקא הסעיף האחרון לא נשמע לי כזה גרוע

זאב אברהמי 15 באוקטובר 2014

הכי גרוע

אריאל גרייזס 15 באוקטובר 2014

אני מאוד לא אוהב את מה שקורה בארץ בהקשר של השואה. הניצול שלה כדי להפוך אותנו לקורבנות כל הזמן ולהצדיק את כל עוולות השואה. בינינו הייתי מעדיף שהילדים שלי לא ידעו על השואה עד שיהיו בתיכון ויוכלו להבין בכלל במה מדובר.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 15 באוקטובר 2014

זה משהו אחר. הילדה שלי גדלה בבית שהוא צחי יהודי וחצי גרמני. הנרטיב החינוכי שלה על השואה תהיה כאשמה

אריאל גרייזס 15 באוקטובר 2014

זה כבר בהחלט בעייתי. אמרתי כבר שאני לא מבין למה מכל המקומות בעולם (בטח לאור הרשימה למעלה) לעבור דווקא לברלין? רוצה חיים יותר טובים – לך לאמריקה וכל הרשימה למעלה כמעט מתבטלת.

צור שפי 15 באוקטובר 2014

נו באמת אריאל, זה שיש כמה חולרות מימין ומשמאל שעושים זילות שואה לצרכים פוליטיים זה עוד לא מצדיק מה שכתבת פה. כאילו שאפשר בכלל להעלות על הדעת להבין את המקום הזה בלי השואה.

אריאל גרייזס 15 באוקטובר 2014

לא לא אתה בכלל לא מבין. זה לא כמה אנשים שעושים זילות שואה. זה מדינה שלמה שחיה כאילו שואה נוספת מעבר לפינה. זה ממשלה שלמה שכל פעם שמשהו מפריע לה המילה שואה נזרקת מיד.
ילד בן שש ואפילו בן עשר לא צריך להבין את המקום הזה. זה מה שחלק נכבד מהאנשים פה לא מבינים. אם אנחנו רוצים נורמליות אנחנו צריכים להפסיק לחשוב כל הזמן כאילו אנחנו במצור או למה אנחנו פה. אנחנו פה וזהו.

אזי 16 באוקטובר 2014

אני מסכים עם אריאל שיש הגזמה פרועה בשימוש שלנו בשואה.
אבל אני לא חושב שלימודי השואה הם הבעיה פה.

צור שפי 18 באוקטובר 2014

מצטער על האיחור. למען הרקורד: אנחנו לא פה כי אנחנו פה. אנחנו פה כתוצאה של הרעיון הציוני שהוא הפקת לקחים מזה שאם לא נהיה אחראים לגורלנו יתנכלו לנו. השואה היא רק הדוגמה הבולטת והברוטלית ביותר לכך, בשום אופן לא היחידה.

צור שפי 18 באוקטובר 2014

נ.ב. האיחור בתגובה נובע משהות של 36 שעות ב….ברלין בלי גישה/זמן לאינטרנט. סתם פרט אירוני.

זיו 16 באוקטובר 2014

לא מסכים. הגישה משך שנים היתה להדגיש את הגבורה גטו ורשה ופרטיזנים. רק ממש בשנים האחרונות יותר מדברים על הקורבנות. מי שתמיד עושה את ההקשר בין השואה לקורבן זה הפוליטיקאים.

גיל 15 באוקטובר 2014

לפחות יש לך מילקי, אפילו את זה אין לי כאן.

ניימן 15 באוקטובר 2014

הלוואי, אני מת על מילקי. לא מצאתי בברלין.

גיל 15 באוקטובר 2014

לך תאמין לתקשורת.

אסף THE KOP 15 באוקטובר 2014

תפסיקו להתבכיין.
שניכם.

http://www.hashulchan.co.il/?CategoryID=77&ArticleID=14540

ניימן 16 באוקטובר 2014

התקשורת דיברה על חיקוי מילקי (או יותר מדויק: מעדן שוקולד עם קצפת. סביר להניח שיוצריו מעולם לא שמעו על מילקי). הוא גועל נפש מרוכז. מילקי אני דווקא אוהב:)

גיל 16 באוקטובר 2014

אוקיי, את זה גם יש פה וזה באמת מגעיל.

שלו 15 באוקטובר 2014

אמרתי בעבר אחזור שוב,
ראוי שכל ישראלי ייקח לו תקופה של מגורים בניכר.
לא בגיל עשרים, אבל אי שם סביב השלושים.
ייזכר מה זה אומר לא להיות בעל הבית במקום שבו הוא גר.
איך זה להרגיש זר.
מהו ניכור.
אח"כ הוא יהיה אזרח הרבה יותר משמעותי כאן.
ואם יחליט להישאר ולבנות את חייו בגולה, זה יהיה על סמך התנסות ולא "חלום באספמיה".
הכאב והזעם כלפי המדינה הוא לא על מה שהיא כי על מה שהפכה להיות.
יש לנו הרבה יוצאים מהכלל שמאפילים על הכלל, אנשי קצה שמעוררים רגשות שליליים על ציבור שלם אליו הם משתייכים.
ואני, אני נזכר בלוויה של חייל בודד שמתוך חשש ללוויה קטנה ובודדה הגיעו עשרים אלף איש ללוותו בדרכו האחרונה. ואח"כ שוב ביקור תנחומים למשפחה של חייל בודד, שבמשך שבוע ששלם עשרות אלפים באו לנחם משפחה.
ועשרות אלפים רעמו על בנק אחד שטרח לציין שהאם השכולה אינה עובדת רשמית של הבנק, ושהיא עובדת קבלן.
מושג שלא צריך להיות קיים במדינה יהודית, עובד קבלן.

Amir A 15 באוקטובר 2014

אני לא אכנס איתך לדיון על שאלת ההגירה והתחושות שמתלוות אליה. כל אדם ותחושתיו, והאחר לא צריך לשפוט אותן. רק שאלה אחת – העובדה שכל הדוגמאות שהבאת לייחוד של ישראל קשורה לשכול לא גורמת לך לאי נוחות? אם כל הטוב הזה קיים בפוטנציה, למה הוא בא לידי ביטוי רק כשיש שכול? למה לא ביום יום?

שלו 15 באוקטובר 2014

זה בגלל שלהרגיש ביחד כשטוב ונעים, זו חוכמה קטנה יחסית.

Amir A 15 באוקטובר 2014

הפוך גוטה, הפוך. להרגיש ביחד כשרע זו החוכמה הקטנה.

דגש 21 באוקטובר 2014

אתה אומר את זה כי את זה יש לך. אבל אם כשהכול קל כולם יעזרו לך וכשיהיה קשה הם יברחו וידאגו כל אחד לעצמו – זו סתם צביעות וחנפנות.

צור שפי 15 באוקטובר 2014

+ מיליון לאמיר.

סימנטוב 17 באוקטובר 2014

צרף אחד משלי למילין שלך

Matipool 16 באוקטובר 2014

כתבתי אצל פרוסנר לפני כמה ימים – בישראל יש עזרה הדדית וסולידריות רק ( או לפחות בעיקר ) בתקופות מלחמה וקצת גם בערבי ראש השנה ופסח . משפחה שאין לה ״לעשות חג״ ומקבלת תרומות מעמותה כלשהי ערב החג , מה עושים איתה שבוע שבועיים אחרי החג ? מאיפה פתאום יש לה אוכל ? מי חושב או דואג לעזור להם ?
העיקר שעזרנו לה לעשות חג . מה עם החיים שמעבר לכך ? איפה הממשלה שאמורה לדאוג גם לשכבות החלשות של אזרחיה ? איך הגענו למצב שרבים כל כך צריכים להסתמך על תרומות ועמותות ?

גיל 16 באוקטובר 2014

נכון. אני חושב שזה קורה בכל מקום אבל בישראל זה בולט. עזרה נקודתית כשלרוב היא עולה על גדותיה (כמה חבילות כבר צריך קשיש לחג?), אבל התעלמות כמעט מוחלטת ברוב ימי השנה.

שלו 16 באוקטובר 2014

AMIR A
בחיי היום יום הרבה מאוד אנשים עוזרים לזולת זה פשוט לא בכותרות.
הצרה שהעזרה ההדדית גורמת להרבה דברים להחזיק מעמד,
והריבון מסיר את האחריות שלו מהאזרחים.
דוגמה הכי פשוטה הרבה מאוד ארגונים תורמים כסף למערכת החינוך כדי שהמורים יעבדו עוד שעות למלא חוסר בשעות בגלל עדיפויות שונות של תקציב המדינה.
מורים שעובדים סביבי, מטפלים בזמנם הפנוי, בהתנדבות, בכיתות הכי קשות שיש. ואלו אנשים שלא עוברים בהכנסת הנטו שלהם את ה 8000 ש"ח למשרה מלאה.

עירן 16 באוקטובר 2014

אמיר צודק, לדעתי.

זמן קצר אחרי תום המלחמה עמדתי בתור לקופה בסופר. אשה אחת סברה שמישהו עקף אותה (גם כך דובר בהמתנה של 3 דקות או משהו כזה). היא התחילה לדחוף אותו עם עגלת הסופר שלה. ואני שעמדתי מאחוריה הבטתי ותמהתי ואפילו אמרתי לה: "רגע, אנחנו עם מאוחד, לא שמעת על זה? אנחנו לא דוחפים בפראות בתור בסופר מי שהוא אחד מעמנו המאוחד." היא לא הבינה.
זו, כמובן, דוגמה קטנטנה בלבד, אבל מרמזת אולי על הכלל – הקלישאות על כך שעדיף כאן כי כאן העם מאחוריך כבר איבדו מזמן את הרלבנטיות שלהן. מי שמאחוריך רק מנסה לדחוף אותך ולעקוף….

אופיר 15 באוקטובר 2014

שלו, יש את אירופה – היבשת שבה "הגזע השולט" נהנה להזכיר למהגר תמיד שהוא רק אורח – ויש גם מקומות בניכר שבהם ההגירה היא כל כך במהות המדינה, האווירה כל כך קוסמופוליטית והחינוך לסובלנות כל כך יסודי, כך שלא תרגיש זר אפילו יום אחד, מקסימום עוד אדם שחווה קשיי הסתגלות למקום חדש. אתה מביט סביבך ורואה שכולם הגיעו מאיפשהו.

שלו 15 באוקטובר 2014

איפה?

shadow 18 באוקטובר 2014

לשלו

נסה קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ארה"ב, מקסיקו.

אסף 15 באוקטובר 2014

גרתי במקום קוסמופוליטי כזה (לונדון) תשע שנים ותמיד אמרתי לעצמי ולחברים מהארץ שזה לא נורא להרגיש זר כי זו הנורמה פה. הרוב זרים. ואז חזרתי לארץ וגיליתי כמה שונה זה להרגיש שייכות (ואפילו, לא נעים לומר, קצת בעלות). יש בישראל מלא בעיות וצריך להגיד את זה בקול רם ולנסות לשנות, אבל יש משהו בשייכות הזו ובעובדה שאתה לא צריך להתחיל כל פגישה עם לא-ישראלים בשיחה על ״המצב״ או להזהר מלא להיות מספיק פוליטיקלי קורקט בדיונים על הגירה, איסלאם או מדיניות החוץ של בריטניה. בארץ אתה אתה. אין לך כובע של ״ישראלי״ על הראש. וזה משהו שאפשר להבין רק אחרי תקופה ממושכת בחו״ל. אני ממליץ לכל אחד שיכול ורוצה להגר מהארץ לעשות זאת, ואז להחליט מה יותר חשוב לו ומתאים לו.

גיל 15 באוקטובר 2014

אבל אסף, יש מקומות רבים שבהם הישראליות בכלל לא מורגשת ורלוונטית ואת אף אחד לא מעניין מאיפה אתה. אז נכון שיש יתרונות בלגור במקום שאתה מרגיש אליו שייך מבחינה לאומית אבל אפשר להרגיש שייך בצורות שונות.

אסף 16 באוקטובר 2014

לכן המלצתי בחום לכל אחד לעבור את התהליך שעברתי ולהחליט בעצמו. הגירה היא חוויה מכוננת וחשובה. יש כאלה שישארו ויש כאלה שיחזרו (ויסתכלו על ישראל בפרספקטיבה שונה).
לונדון מדהימה, הילדים שלנו נולדו שם, יש לנו המון חברים שם (גם מקומיים וגם מהגרים כמונו מרחבי העולם כולל מדינות שלישראל אין קשרים דיפלומטיים איתן) ואנחנו ממשיכים לבקר שם ולהרגיש בבית. אנשים שם ליברליים, פתוחים ופחות שיפוטיים ממקומות אחרים באירופה וגם מרוב ארה״ב. עם זאת, אחרי שחזרנו לארץ גיליתי שהייתי קצת מוגבל (לא הרגשתי את זה כשחייתי שם – מזהה את זה בדיעבד).

אסף שלום 16 באוקטובר 2014

מוזר. גם לי קוראים אסף וגם אני חייתי בלונדון שמונה שנים וגם הילדים שלי נולדו שם. וזה בדיוק מה שאני מרגיש.
יש לי כפיל?

גיל 15 באוקטובר 2014

זה מאוד יפה שכל אותם אנשים באו לללויה של החייל הבודד, אבל איפה הם כשצריכים לעזור לאנשים חיים? משום מה, הם בלתי נראים אז.

אסף THE KOP 15 באוקטובר 2014

שטויות.
אין לך מושג כמה עזרה וערבות הדדית יש בין אנשים במדינה.

גורביץ' 15 באוקטובר 2014

שלו, בחלק הראשון של התגובה שלך ממש ניסחת את מה שיושב לי בראש כבר הרבה זמן, בלי קשר למחאת המילקי.
אתה לומד להעריך כל כך הרבה יותר את המדינה, ולקבל את הקשיים והחסרונות בצורה יותר בוגרת אחרי כמה שנים של כל החבילה של מגורים בחו"ל – כשאני אומר כל החבילה אני מתכוון לא רק לרילוקיישן מסודר עם עבודה מסודרת וכסף טוב, אלא גם חיפוש עבודה, כשלונות, אכזבות, שבירות מנטליות וכו'. מן הסתם, ככל שהמקום שחיית בו כמה שנים טובות הוא קשה יותר למחייה ולעיכול, כך הגעגועים וההערכה למדינה גדלים, ואני גרתי בחתיכת הארד קור..
הפרדוקס בכל העניין הוא שאחרי כמה שנים חזרה בישראל, אתה מתחיל עוד פעם להטיל ספק בפואנטה של לגור בארץ, ומה לעזאזל אתה מקבל פה ברמה האישית, שיותר טוב או לא קיים במקומות אחרים – אהבה? משפחה ? הבנה ? פירגון ? חום ? כסף ? ביטחון ? עתיד ? סמן את התשובה הנכונה, אני לא בטוח בכמעט אף אחת מהן..

גיל 15 באוקטובר 2014

האמת היא שהנסיון שלי ושל הרבה אחרים דווקא הפוך. דווקא אחרי שגרים במקום אחר מבינים כמה קשה לגור בארץ מהרבה בחינות, וזה למרות שיש כישלונות ובעיות בכל מקום שאתה חי. הגעגועים הם לדברים מאוד ספציפיים אבל להתגעגע למשל לאזעקות ולמלחמות על בסיס קבוע? רק כשחיים בחו"ל מרגישים כמה זה לא חסר.

גורביץ' 15 באוקטובר 2014

יכול מאד להיות שבגלל שגרתי במקום שהמגורים בו יותר קשים מישראל (סין), החיים בארץ נראו לי כמו אידיאל והאנשים שמוחים נראו לי בכיינים – כאילו מה אתם בוכים, צאו מה-comfort zone, לכו תעבדו כמה שנים במקומות שעושים בהם הרבה כסף, לא חסרים מקומות כאלה, תבינו שאתם הפיליפינים של המדינות המבוססות, ותחזרו לארץ עם בוחטה.
אזעקות ומלחמות זה דוגמה לא טובה כי זה משהו שלא פוסח עליך כישראלי גם כשאתה בחו"ל, ואתה לא מרגיש יותר טוב כשהמשפחה שלך בארץ אוכלת את זה.
אבל אין ספק שישראל זה מקום חונק, אולי זאת העובדה שאנחנו חסומים מכל הכיוונים, וגם את סיני סגרו לנו, וכל פאקינג חופשה/יציאה מהשגרה דורשת כל כך הרבה תכנון/כסף/וכו', זה משהו שלא קיים באירופה, ארה"ב, המזרח. אבל נחחחחחנקנו כאן.. מכל הבחינות..

גיל 15 באוקטובר 2014

בדיוק, עלית על הנקודה החשובה. הכל עניין השוואתי. בשביל ישראלי ממוצע, חיים בארה"ב עם עבודה טובה יחשבו למעולים, ובשביל עובד מתאילנד לחיות בישראל זה גן עדן.

ודווקא תתפלא, חופשות מישראל הן במקרים רבים זולות ביחס להרבה מקומות בעולם. לצאת לאירופה זה לא כל כך יקר ויש הרבה דילים. לעומת זאת לטוס מארה"ב לאירופה זה סיפור גדול.

אנונימוס 18 באוקטובר 2014

אבל בארה"ב אתה יכול לקחת את האוטו וב20 שעות נסיעה לכסות מרחק של כל אירופה ביחד (קומפלט עם הנופים המדהימים)

שלו 16 באוקטובר 2014

אני גדלתי במקום שלא שואלים מה קיבלתי, כי אם איך אפשר להשיג ולהתקדם.
בגלל זה אני כנראה עדיין עושה מילואים,
עדיין מאמין שהתפקיד שלי לעשות כדי לשפר את הדור הבא.
הדבר היחיד שאני מקבל הוא רובה, כך שאם אמות כאן בגלל יהדותי לפחות זה יהיה עם רובה ביד.

גל ד 21 באוקטובר 2014

אני מת לדעת איזה אחוז מאותם עשרות אלפים עדיין זוכרים את השם שלו.

shohat 15 באוקטובר 2014

וואו איזה טור. כל הכבוד.

הרמן וולף 15 באוקטובר 2014

אם היגרת למדינה זרה מתוך רצון וכוונה לשמר את הזהות ההישראלית שלך ב100% אז אתה בהחלט עושה משהו לא נכון.
אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

yaron 15 באוקטובר 2014

13 שנה בניו יורק ולא הרגשתי 100% בבית אפילו יום אחד… לפעמים זה היה 90%, ולפעמים 50%, אבל 100% זה לא היה. השתמשו כאן במילה בעלות שלדעתי היא מילה קשה מדי, אבל יכול להיות שזה מה שזה אומר להרגיש 100% בבית, שזה שלי.
האמת שעד שנולדו הילדים זה לא הפריע לי…
מבחינתי בזה הסתכם הכל, רוצה ילדים ישראלים או אמריקאים?
היה באמת אחלה, אבל אני לא מתגעגע :-)

אלון 16 באוקטובר 2014

הכי חשוב זה להיות שלם במקום בו אתה גר,אם אתה כל היום מתעסק באני זר ומה אני עושה כאן אז אתה במקום הלא נכון.
7 שנים מחוץ לארץ ואין לי שום נקיפות מצפון וגעגועים למילקי. היה לי טוב מאוד בארץ וכרגע נוח לי וטוב לי איפה שאני.
לפי התגובות פה של ישראלים שגרים בישראל נדמה לפעמים שכל מי שחי בחו"ל חי חיי ניתוק,זרות והיחס שהוא מקבל מהמקומיים זהה ליחס שהסודנים מקבלים מהישראלים. זה ממש לא ככה.

שלו 16 באוקטובר 2014

אלון,
אתה יודע כמה אני מעריך אותך ובאופן אישי הייתי שמח שתחיה כאן. ההחלטה לחיות שם מגיע לאחר חיים כאן ושם ולכן היא לגיטימית ומושכלת.
מעבר לכך שנתת לחברה לא מעט לאורך שנים.
אני בטוח שישראלי לא מקבל ברוב המקומות יחס מהגר לא רצוי,
מניסיוני "האיטלקי" ראש מחלקת ההגירה ברומא אמר לי (כשברקע משרדו תמונה של אהוד ברק) שיותר קל לישראלי לקבל ויזה לאיטליה מאשר רוב אזרחי החברות באיחוד (וציין את החברות החדשות, רומניה וכו' כדוגמה).
אבל יום אחד חוזר אלי בחור מתנועת הנוער ושואל אותי מה לענות לחבר טוב שאומר לו שהיהודים מגזימים בקשר לשואה, ולא באמת נרצחו כל כך הרבה. הבחור הוא נכד לניצול שואה, שביתו בגטו נלקח ממנו…
אני מאחל לך שלא תדע אף פעם מהי אנטישמיות ושהילדים היקרים שלך לא ישמעו אף פעם את יחוס מוצאם בהקשר שלילי כלשהו.
ובסופו של דבר הייתי שמח שיהיו בארץ הרבה יותר כמוך, מאלו שמחפשים מילקי יותר זול או חיים יותר פשוטים.
אתה אף פעם לא היית במקום הזה.

אלון 16 באוקטובר 2014

שלו, לא נתקלתי בשום מקום יחס שלילי כי אני ישראלי או יהודי. ארה"ב זה מקום שונה מאיטליה, יש פה המון מהגרים. בצוות שאני עובד בו יש 27 אנשים שרובם לא נולד בארה"ב. אני קורא לפעמים תגובות של אנשים שמדמיינים שישראלים חוטפים פה מכות כל היום או שאני לא נרדם בלילה בגלל שהחברה של הבן שלי לא יהודיה. הכל שטויות, רוב האנשים פה חיים מבחירה ולכולם אופציות אחרות. אתה מכיר אותי מספיק טוב לדעת שלא הייתי גר במקום שלא טוב לי בו.

אזי 16 באוקטובר 2014

רק אני לא הבנתי את סעיף ז?

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 16 באוקטובר 2014

סעיף ז': המרחק בין הנכדים לסבים וסבתות שלהם אמור להיות קצר ככל האפשר. מקווה שהבנתי נכון…

שי 16 באוקטובר 2014

הכוונה היא לבריכה בניגוד לים שלם

נורה 16 באוקטובר 2014

פוסט מעולה.
סוף סוף מישהו עוסק בניואנסים קטנים של ההגירה, הדכדוך המיוחד הזה שאתה חש כשאתה שומע דברים שמזכירים לך את הבית (מוזיקה, שפה…), הגעגועים לריחות, עונות השנה שמעצימות את תחושת הזמן החולף… ובגדול – תחושת אי השייכות. איך אנשים לא מצליחים להבין שלהיות שייך זה אחד הצרכים הבסיסיים בסולם הצרכים של אדם? כמו הצורך באוכל ומחסה. מי שמחליט להגר, ומחליט גם בשביל הילדים שלו, צריך לקחת בחשבון שהוא פותח חלל בנשמה שכל הזמן יחפש דרכים להתמלא…

Amir A 16 באוקטובר 2014

שוב, כל אדם והסיפור שלו. לאחד זה פותח חלל בנשמה ולאחר זה לא עושה כלום. אני חי מחוץ לישראל 15 שנה ואין שום חלל בנשמה או שום תחושת דכדוך כשאני שומע את אריק איינשטיין או לא יודע מה.

גיל 16 באוקטובר 2014

זה באמת לא ברור כל ההכללות שעושים כאן. אולי דווקא במקום חלל מרגישים שנפתח שסתום אחרי כל הלחץ והדחק של החיים בארץ וסוף סוף מרגישים חופשיים?

עינת 17 באוקטובר 2014

זה בדיוק העניין, הצורך הבסיסי באוכל ומחסה. אני הרווחתי עם מקצוע ביד במשרה מלאה את השכר החציוני בדיוק, 6000 ברוטו לפני מסים, הפרשות לפנסיה (שמפסידה כל הזמן) וביטוח לאומי ובריאות. ואז פוטרתי ובמשך שנה אני כבר מנסה לחפש עבודה בשכר כזה. איך אני יכולה לחיות עם משכורת כזו כאדם יחיד כשעבודות יש רק באזור המרכז ואין לי אפשרות כלכלית להחזיק רכב (חייבת מקום נגיש בתחבורה ציבורית)? אין לי ברירה אלא להגר, ואני עובדת על זה עכשיו. זה לא המילקי, זה צורך בסיסי. כשאין לי יכולת לשלם על דירה או על עגבניות בסופר וכשמתלוננים על יוקר המחיה הממשלה אומרת "אתם בכיינים/הביטחון יותר חשוב/זו עלילה של הקרן החדשה", אין לי תחושת שייכות.

אלון 17 באוקטובר 2014

המדינה מנסה להעלים את הנתון שנקרא משכורות חציונית. אם לך קשה לחיות מזה אז תחשבי על 50 אחוז מהאולוסייה שמרוויחה פחות וגם מגדלת ילדים. תדאגי לעצמך, אף אחד אחר לא ידאג לך.

Matipool 16 באוקטובר 2014

אברהמי – אתה חושב לחזור מתישהו בעתיד הנראה לעין ? ( נניח בחמש השנים הקרובות ) .
מה מצב המאזניים כששמים את כל הפלוסים לעומת המינוסים ?

זאב 16 באוקטובר 2014

שני דברים עיקריים על המאזן החיובי: מחויבות אמיתית בין הבוחר לנבחריו ובין אלו שיש להם לעומת אלו שאין להם. ושקט נפשי, שהוא נגזרת של הדבר הראשון.

Talo 16 באוקטובר 2014

קראתי כמה וכמה פעמים. כתוב יפה כתמיד.
כל מי שהיה פעם בחייו מהגר חווה את התחושות הללו בווריאציות שונות וחש משהו בבטן ובגרון.
לגבי סעיף ה- מאז שחזרתי, ויותר בכל יום, אני מרגיש שהפסדנו. זה הרבה יותר עצוב כאן מאשר בברלין.

קשקשן בקומקום 16 באוקטובר 2014

גם אני. (חזרתי ממקום אחר)

גיל 16 באוקטובר 2014

זה ממש לא התחושות של כל מהגר. אתה חושב שבארה"ב תתקל בדברים שזאב כתב עליהם? אולי במקומות מאוד ספציפיים אבל לא תראה צלבי קרס, אף אחד לא יתכווץ אם ישמע שאתה יהודי או ישראלי. להפך, רוב הסיכויים שדווקא יעריכו אותך יותר.

Gil - Zimbabwe 16 באוקטובר 2014

לא תשכנעו אותי בתור אחד שגר 20 שנה מחוץ למדינה ובחמש מדינות שונות (כולן מתחת לקו המשווה, זה משנה?) חזרנו בשנה האחרונה לארץ. ורק בשנה האחרונה אני מרגיש שייך למקום שבו אני גר.
אני עדיין על הקו לדרא"פ אבל המשפחה כולה בארץ. בשום מקום אתה לא מרגיש שייך, יותר מזה אתה נהייה "נרקומן" של המדינה. מחפש חדשות בכל הזדמנות, כל דיווח בטלוויזיה המקומית גורם לך להגביר את הווליום.
בקיצור, אני חושב שזה ממש חשוב לנסות את "חויית" ההגירה. (ממליץ כמשפחה) ולהבין שהכי בנוח נרגיש בארץ.
אני גם מסכים עם שלו שזה תלוי מאד בגיל ובמצב המשפחתי. אהבתי את החינוך שהבנות שלי קיבלו, בעיקר הנושא של התרומה לקהילה פעמיים בשבוע. על השואה למדו רק בתיכון ודרך מלחמת העולם השנייה.
מצד שני זה גם די אישי, אישתי לא מצליחה "לחזור" עדיין.

גיל 16 באוקטובר 2014

ומה אם אישתך לא ישראלית? תמיד אחד מכם לא ירגיש שייך?

שלו 16 באוקטובר 2014

מעניין שאתה לא חוזר להיות מה שהיית,
הביקורת יותר ממוקדת, יותר פרקטית.
אני מרגיש בארץ שהיא הכי שלי, וחשב כל הזמן מה היה טוב לי בניכר ואיך להביא את זה לכאן.
המסקנה העיקרית שלי מהשהות בחו"ל היא שהמנהיגים שלנו לא ראויים,
ולפני שקופצים כל האלה שחושבים שאני תוקף את ההנהגה הנוכחית (והיא לא ראויה), אומר שלאורך כמעט כל תקופת המדינה היו לנו הרבה מאוד מנהיגים לא ראויים.
רובם הסתכלו קודם על טובתם האישית,
קידמו מקורבים,
פעלו ביהירות.
אציין שלושה מנהיגים שבעייני היו ראויים (גם אם טעו חלק מהזמן, ושילמנו על כך מחירים).
בן גוריון, אשכול ובגין.
כל אחד היה מיוחד וראוי להערצה עבור לפחות החלטה אחת שקיבל.

Gil - Zimbabwe 16 באוקטובר 2014

שלו, מעניין שאתה חושב כל כך רחוק. אני מסתכל רק "בחלקת האלוהים הקטנה שלי" ובחברים הקרובים.
קיימת בי איזה אדישות לגבי המצב בארץ (זה מה שיש וזהו…), ושהייתי מהגר ההתענינות שלי היתה הרבה יותר גדולה.

שלו 16 באוקטובר 2014

יש בי אדישות לגבי המצב הפוליטי, אגדיל ואומר שהוא לא מעניין אותי.
חזרתי ומאז אני מנסה להתרכז בחינוך.
בעיקר בגלל שאני רוצה שלילדים שלי תהיה מדינה טובה יותר…

Gil - Zimbabwe 16 באוקטובר 2014

אני באמת שואל, מה עושים?
נגיד שאברהמי יבוא אליך ויגיד לך שהוא מתלבט אם לחזור או לא, מה תגיד לו על מנת שיחזור?
חוץ מאיזה הטבות כלכליות מפליגות למהגרים, לא רואה הרבה חוזרים.

שלו 16 באוקטובר 2014

אגיד מה שאני אומר לכל מי ששאל אותי באיטליה.
שיחשוב טוב טוב לפני,
הוא כמו הרבה ישראלים מכירים את פה ושם,
זאת החלטה אישית (משפחתית) ולכן ההחלטה צריכה להיות אישית (משפחתית).
הוא יודע יותר טוב מכולם את התשובה הנכונה עבורו, וזה יהיה אגוצנטרי מצידי לרצות לטובתי שיחיה כאן (כמו הרבה אחרים שאני רוצה שיהיו כאן)
בסוף אם יהיו כאן יותר אברהמי או דורפן, יהיה יותר אור מחושך, אבל זו צריכה להיות החלטה שלהם.

Gil - Zimbabwe 16 באוקטובר 2014

אשתי שהיא ישראלית לא מצליחה להרגיש שייכת…
אבל אחותי הצעירה גרה באנגליה גם כבר יותר מ – 20 שנה (נשואה לאנגלי, אתה יודע מתנדבים בקיבוץ וכ"ו) לא מרגישה שייכת אבל היא מתפשרת למענו.
אתה יודע זה מעניין כי אם אני מסתכל על רוב נשואי החצי חצי, רובם גרים מחוץ לישראל. כניראה שזו פשרה שיותר נוחה לנו כישראלים מאשר לחצי השני. ואפשר להבין אותם אותם כי מי שלא מכאן ההתנסות יכולה להפוך לטראומה.

גיל 16 באוקטובר 2014

זה באמת ככה. אני חושב שזה בעיקר בגלל שהזוגות נפגשו מחוץ לישראל, לרוב במדינה שממנה מגיעה האישה. אתה כבר עזבת את הארץ ויודע מה זה להיות מהגר אבל לבקש ממישהי שמעולם לא חשבה שתעזוב את המדינה שלה לעבור, ועוד לישראל, יכול להיות קשה מאוד.

Gil - Zimbabwe 16 באוקטובר 2014

אתה צודק מאה אחוז, ובעיקר היום שישראל נראית בתקשורת כמו שהיא נראית, אני מכיר מקרוב. בהתחלה מסכמים שבאיפ פעם בשנה, אחרי זה כל שנתיים שלוש ובסוף אתה מגיע לראות את המשפחה לבד.
אבל מה שיותר מפתיע שיהודים שיכולים מבחינה כלכלית כבר לא עושים עלייה אלא מהגרים למדינה שניראה להם שיהיה להם שם יותר טוב.

תומר חרוב 16 באוקטובר 2014

הכי אהבתי את המשפט על האוכל. מצד שני, אם אגיע לברלין אני יודע איפה אני הולך לאכול.
התחברתי גם לעניין הפרענקיות, אני מאוד מרוצה מכך שהתרבות המזרחית משמיעה יותר ויותר את קולה בישראל וחושב שיש בה פוטנציאל לשינוי חברתי משמעותי.
מצד שני, שייכות היא עניין בעייתי ואולי היא לא תלויה במקום. יש אנשים שכמעט תמיד ירגישו שייכים ויש כאלה שברירת המחדל שלהם זו חוסר השייכות, מהטקסטים שלך זה נראה שאתה שייך לקבוצה השנייה. לדעתי לרוב המהגרים נמאסה השייכות הזו ואיך שמשתמשים בה כדי להעביד אותם קשה ולשלוח אותם ואת יקיריהם לקרב על השייכות.

harry hole 16 באוקטובר 2014

"שייכות היא עניין בעייתי ואולי היא לא תלויה במקום". מדויק בהקשר לפוסט וגם בכלל.

מנחם לס 17 באוקטובר 2014

אני גר בארה"ב כבר 53 שנה. טוב לי כאן, אבל אני מרגיש בבית הרבהיותר בביקורי השנתיים בישראל. כיף לי הרבה יותר לדבר עברית עם בתי בהוד השרון מאשר אנגלית עם בתי באטלנטה. אני מרגיש הרבה יותר 'שלי' כשאני נוסע ברכבת ישראל מאשר ב-AMTRAC. בקשתי גם מאשתי שאת אפרי תיקח ארצה ותפזר אותו בים, בבת גלים. לא הייתי רוצה שאפרי יפוזר בגרינוויל, דרום קרולינה, ואם אברהמי רוצה להיקבר בברלין, שייערב לו.

אופיר 17 באוקטובר 2014

לא הבנתי את העקיצה בסוף לזאב, זה מין קטע כזה כמו ששחור אחד קורא לשחור אחר nigger? אתה מהגר לפחות כמוהו (עם הרבה יותר שנות ותק).

זאב אברהמי 17 באוקטובר 2014

מתברר שלא צריך תרבות דיון כדי להיות פרופסור באמריקה. מנחם: התבקשת לא לחזור לכאן, אז אתה חוזר ומחרבן בחצר?

מנחם לס 17 באוקטובר 2014

והדבר שעבורי, לפחות, מגלה יותר מכל את ההבדל וההרגשה של מגורי כאן במקום בישראל הוא שאני מרגיש יותר קרוב לנכדותי בישראל מאשר לנגדותי בארה"ב. אין כל סיבה אחרת, מלבד העובדה שהנכדות בישראל מדברות אלי עברית, יודעות מה זה אנד-דן-דינו, ו-"חבל על הזמן", והן, פשוט, ישראליות בעוד שנכדותי בארה"ב הן 'אמריקאיות'.
אם ישנם באתר מהגרים עם נכדים, אולי הם מבינים על מה אני מדבר.

תמיר 17 באוקטובר 2014

תודה זאב.

לא יודע, משום מה דווקא כאן בישראל אני מרגיש רוב הזמן לא שייך. רק כשאני מצליח להישאר בריבוע של הק"מ על ק"מ שבין אבן גבירול, הים, אלנבי ורוקח אני מרגיש שאני מסוגל לשמור על השפיות שלי (בקושי).

wazza 17 באוקטובר 2014

זה הגבולות העתידיים של מדינת תל אביב?

JOSH 17 באוקטובר 2014

כי כנראה שזה נכון, ויש מדינת תל אביב, ואז אתה בסך הכל תל אביבי.
לא תאמין כמה אנשים כמוך יש, והרבה מהם גם מהגרים.

סימנטוב 17 באוקטובר 2014

פוסט מעולה, תודה!

Mel Less 17 באוקטובר 2014

Post of a "YORED" who is full of guilt feelings and is all fucked-up!

ברגעים הכי יפים של החיים 17 באוקטובר 2014

please join move on dot org

cookie-monster 24 באוקטובר 2014

זה קידום. בפאם.

ערן 17 באוקטובר 2014

9 סיבות לא לחזור לארץ הזו:

1. כי בשביל הימנים אתה "סמולני של הקרן החדשה, לא צריך אותך פה". בשביל החרדים אתה משוקץ, אם אתה חרדי אתה "טפיל" בשביל החילוניים, אם אתה אשכנזי אתה "מתנשא גזען" בשביל המזרחיים. אם אתה ערבי, בשביל היהודים צריך לזרוק אותך לים. כי שנאה לאחר הולכת טוב בתעמולה, ולא משנה מי האחר.

2. כי פה ושם אתה נתקל בכתובת של "תג מחיר" ומת מבושה. כי ישבת בבית קפה תל אביבי וביקשת סיגריה בזמן צוק איתן, ואז חצית את הכיכר ומישהו שאל "הי, אתה מהסמולנים התל אביבים?" ותוך שנייה הגיעו חברים של הצל ורדפו אחריך עד שהצלחת לברוח, עצור נשימה (מקרה שהיה באמת).

3. כי אין פה ניואנסים. הנהגים פשוט יפתחו חלון וישערו בקול לגבי המקצוע של אמך.

4. כי אין פה עונות השנה, רק קיץ ארוך ולח וחודשיים וחצי של הפוגה ממנו.

5. כי כותרות העיתונים הם החיים שלך, ומפה זה אפילו נראה רע יותר. כשכלכליסט מספרים כמה עלה יוקר המחיה פה זו לא כותרת. זה החיים שלך.

6. מילקי זה לא טעים, ואין לך ממילא כסף לאכול אותו משכר חציוני.

7. סבא צריך להתפרנס מהפנסיה של ביטוח לאומי. עדיף שיפריד אוקינוס ביניכם, אולי כך תצליח לחסוך קצת לעזור לו.

8. כי הישראלי אלים גם כשהוא יוצא מהרכב, ויש לקוות שאין לו סכין בתא הכפפות.

9. יש לנו שר חינוך שחושב שצריך ללמד על שואה מכיתה א', וממשלה שלמה שמתייחסת לכל אחד שאפילו מהרהר בלגור שנה בחו"ל כאל בוגד, ומיד שולפת את קלף הקורבן "שואה, שואה, אנטישמיות", בזמן שניצולי שואה שלא זזים מפה מתקשים לשלם חשבון חשמל בלי שזה מטריד מי מנבחרי הציבור. אלו הקורבנות האמיתיים, וכבר בפעם השנייה.

מנחם לס 17 באוקטובר 2014

אני כמעט בטוח שכל המהגרים שכתבו כאן (ובראשם זאב) הם כאלה שהיתה להם ילדות דפוקה בארץ והם ניבחרו תמיד אחרונים במגרש המשחקים לכדורגל או כדורסל.
אני כאן כבר 53 שנה, ואני מסודר כלכלית מצויין וחי עם אשה נהדרת, והכל כאילו טוב, אבל עד היום כשהמטוס נוחת בלוד ואני נושם את אוויר ישראל, תוך רבע שנייה אני יודע שאני נמצא בארץ הכי נהדרת בעולם.
אתם מתלוננים על דתיים? כאן בגרינוויל נוסד ה-KKK וישנן כאן CULTS של נאצים.
זאב מבקש שאעוף מכאן, אבל אני היחיד שאומר לו את האמת בפנים: הוא מהגר עם רגשי אשם שכולו FUCKED UP, ועדיין ישנם לו כאן אניני טעם ליברלים מעודכנים המתחסדים בפניו.
ממש להקיא.

מנחם לס 17 באוקטובר 2014

מי זה הערן הדפוק הזה?

cookie-monster 24 באוקטובר 2014

מעורר מחשבה. אחלה טור
ואחלה תגובות

Comments closed