ניין אילבן

היתה לי הערב שיחה מעניינת עם חבר בריטי, סופר שפרסם בשנה האחרונה ספר בשם "אוטופיה או אושוויץ", שבו הוא מפרק את המיסטיקה מסביב לדור המהפכנים הגרמני של 68'. התווכחנו על האלימות הגרמנית ואם היא תורשה גנית או אינטלקטואלית, על הפילוסופיה הגרמנית של "לשנות דברים ולהישאר אותו דבר" ואיך התיאורטיקה האבסטרקטית הזו השפיעה על דור שלם של מהפכנים (הפילוסופים הללו היו אלילים בגרמניה של 68' בדיוק כמו שהנדריקס היה אליל בבריטניה).

דיברנו על הקשר וההשפעה העצומים שבין גרמניה הנאצית לדור המהפכנים ועל איך שגרמנים מוכנים לצאת לרחובות ולהיות סופר אלימים בגלל בניה של מפעל אטומי שולי, אבל לעצום עיניים לבנייה של כור דומה באיראן. ועל איך שהמדינות המתפתחות, סין ומדינות ערב, לא רואות בגרמניה עבר אימפריאליסטי, כפי שהם רואים את צרפת, בריטניה וארצות הברית.

דיברנו על פוליסת מדיניות החוץ של גרמניה ועל התהליך הארוך שעברה בין ההתערבות בקוסובו לבין ההימנעות בעיראק, ואיך בטווח הזה, גם הגרמנים התחילו לראות את עצמם כקורבנות של ההפצצות האנגלו-אמריקאיות. כמו העיראקים. דיברנו על הבי-פולאריות הגרמנית ואיך שהצליחה לסחוט מהמין האנושי את הדברים הכי יפים והכי מכוערים שלו.

דיברנו קצת על כדורגל. הוא אמר שהנבחרת הגרמנית היא תשקיף מדוייק של המדינה שבה הכדורגל משוחק, בעיקר העבודה שמדובר בנבחרת שלעולם לא נכנעת, אפילו בשלוש-אפס דקה לסוף, בדיוק כפי שהגרמנים לא נכנעו עד היום האחרון במלחמה נגד שלוש מעצמות. היתה לנו הסכמה על רוב הדברים. בכדורגל קצת חלקתי על דבריו.

זה לא שהוא לא צודק. אבל הנבחרת הגרמנית היא גם מראה למה שגרמניה היתה רוצה לראות ולהיראות. הנבחרת של 54' היא סמל להתאוששות הגרמנית. הנבחרת הנוכחית, מועמדת רצינית לטריפת התארים הבינלאומיים בטורנירים הקרבים, היא מודל מוצלח של אינטגרציה בימים שבהם גרמניה משנעת כוחות חברתיים בעד ונגד המהגרים. יש לי פה מספיק מכרים שלא יודעים את מילות ההמנון וסולדים מדגלים גרמניים, אבל מתמלאים בלאומנות ברגע שה"מאנשאפט" ממלאים את המסך.

מעניין אותי לדעת אם אוזיל יהיה אי פעם מועמד לשאת את סרט הקפטן.

סיכום שבוע 9 (הגודל לא קובע)
דאלאס, יש לנו בעיה

6 Comments

אלעד 10 בנובמבר 2010

יש פה שאלה של התייחסות.
כשגרמניה סירבה להיכנע במלחה"ע השנייה (יותר נכון – המנהיג שלה סירב להיכנע), זה היה כתוצאה מלקחי מלה"ע הראשונה ושבועתו של היטלר ש"הבגידה לא תחזור שנית". זאת על אף שבשלבי הסיום של המלחמה רוב הבכירים בגרמניה העדיפו כניעה.
ההגיון אומר שאחרי המלחמה השנייה, התפיסה תהיה שלעיתים עדיף להיכנע מאשר להגיע לחורבן טוטאלי.

moby 10 בנובמבר 2010

התשובה המיידית היא לא.
אבל גם לא חשבתי שאמריקה תצביע למועמד שחום. והגיעו נסיבות מאוד מאוד מאוד מיוחדות שהביעו לזה בדיוק.
אז אסייג ואומר שאם תהיה נבחרת של 11 מהגרים ורובם יהיו שחומים אז אוזיל יהיה הקפטן. אם לא אז כנראה שלא.
אירופה הרי עוברת שני תהליכים מנוגדים, המנהיגים והכלכלה רוצים שוק משותף. הפועלים ואנשים הצעירים חוזרים ללאומיות. יש עליה בכוחות הימין.

אילי מנינג 10 בנובמבר 2010

הגרמנים מרגישים מספיק בטוחים בעצמם כדי לדרוש משאר אירופה להיות גרמניים בניהול הכלכלה שלהם. הטראומה הלאומית שלהם מהאינפלציה של שנות ה20 במאה הקודמת (קצת עצוב שזו הטראומה הלאומית שלהם ולא מה שהם עוללו לעולם ולעצמם 20 שנה אחר כך), גורמת להם להאמין שהדרך שלהם היא היחידה. כמובן שאם שאר אירופה היו מנהלים את הכלכלה שלהם כמו הגרמנים, לא היה מי שיצרוך את מה שגרמניה מיצרת. ואז מגיעה השאלה – האם גרמניה עדין חייבת את איחוד אירופה על מנת לחוש לגיטימית בתוך סביבתה. אם התשובה היא כן, גרמניה תממן את יוון, ספרד, פורטוגל ועוד, ואז גם אוזיל יכול להגיע להיות הקפטן. אם הגרמני ברחוב מרגיש מספיק בטוח בעצמו, אז הם יתמרדו על מנת לא לממן את המדינות האחרות. בגרמניה כזו, אוזיל לא יהיה קפטן בחיים.

אילי מנינג 10 בנובמבר 2010

זאב – אשמח לשמוע ממך מה אתה חושב על הגרמנים כמי שחי בגרמניה. הם יותר קרובים לאפשרות הראשונה או השנייה?

אברהמי 10 בנובמבר 2010

כל הסימנים, מתחת לפני השטח, מעידים על האפשרות השניה. הגרמנים מבדלים את עצמם מאירופה. הם חיו בשלום עם הרוסים, הם מתקרבים לבריטים (אבל שונים מהם בהתנגדות לצירוף טוריקה לאיחוד) והם מרכזים את מדיניות החוץ שלהם סביב הכלכלה, ולכן ההתעניינות היא בסין, הודו ומדינות ערב, לא יוון.

אילי מנינג 10 בנובמבר 2010

תודה

Comments closed