כבר 16 שנה

לפני שש שנים נסעתי לבלגרד לעשות כתבה על המהפכנים הסרבים שהצליחו להוריד את מילושביץ' מהשלטון ועזרו באותו זמן בהפגנות לפני הבחירות באוקריאניה. בדרך חזרה התקשר אלי עורך הספורט ואמר שאולי כדאי שאני אעצור בזגרב וארים סיפור על הבן של אלכסנדר פטרוביץ', האח של ושחקן בפני עצמו. אז עצרתי והלכתי לראות אותו באימון והוא היה דומה בול לדוד שלו.

בפעם הראשונה שראיתי את דראזן פטרוביץ' הייתי שחקן כדורסל זוטר בהפועל עומר. מפעל הפיס הרים אז אולם ליד הבריכה העירונית אבל האולם היה פתוח רק בשעות של אימונים מסודרים. הייתי בן 15 ופתאום היתה לגיטימציה, אפילו מצד השדרים הפטריוטיים, להיות נגד מכבי. כי להיות נגד מכבי היה להיות בעד דראזן, ולהיות בעד דראזן אמר להאמין שגם בן אדם לבן יכול לעשות את מה שרק אנשים שחורים היו אמורים לעשות. אז עוד לא ידעתי על פיט מאראביץ'. הייתי שם סל כביסה על שולחן במרפסת ומתאמן עם כדור טניס. פה עגול ופעור, כדרור בימין, העברת הכדור בין הרגליים מקדימה לאחור, קצת לשון החוצה והצידה, הכנה לזריקה, הידיים עולות למעלה, הראש מטעה והשומר הוירטואלי קונה את ההטעייה, הידיים חוזרות למטה, הגוף מתפתל קדימה, נכנס מתחת לשומר, סופג את המגע ומצליח לזרוק. סל ועבירה. הקהל בזאגרב על השלטים, בטירוף. אמא שלי אומרת שהמכונה סיימה את העבודה ואם אני יכול להוריד את הסל.

ואחרי זה המשחק ההוא נגד הפועל ביד אליהו והמעבר לריאל, והדחיפה לג'ורדן במשחקים האולימפיים והקבורה מאחורי דרקסלר בפורטלנד. אחר כך, במה שבשבילי היה הסימן הגדול ביותר ליכולות של פטרוביץ' וכמה רחוק הוא היה מוכן ללכת, הוא שינה את המשחק שלו כמעט כליל והפך לסופרסטאר בנטס של צ'אק דיילי.

אחרי שדיברתי עם אלכסנדר פטרוביץ' (בכל פעם שאני רואה אותו משחק נשבר לי קצת הלב, הוא אמר על הבן שלו), הלכתי לאולם הישן של ציבונה ולבר שהיה שייך לדראזן, דיברתי עם אנשים, שתיתי, מישהו מהמועדון נתן לי לדרוך על הפרקט. בבוקר, אמרתי לעצמי, אני אעלה לקבר ואתחיל לסוע חזרה.

היה בערך שלוש בלילה וחזרתי ממועדון ה"צ'יינה קלאב" באפר ווסט סייד של מנהטן עם בחורה בשם איימי. עלינו מלאי זימה והנהג הסתובב ושאל לאיפה עם דמעות בעיניים. אמרתי לרחוב שמונה בין השדירה החמישית לשישית. שאלתי אם הכל בסדר והוא אמר שלא ולפני שהספקתי להתחיל להתעלם הוא אמר שפטרוביץ' מת בתאונת דרכים, ורק אחרי שקלטתי, הורדנו את איימי בבית שלה ונתתי לו שטר של מאה ואמרתי לו שיסע עד כמה שיספיק או עד לאן שהנעורים נגמרים, מה שיבוא קודם. נשכבתי על הספסל האחורי והחלפנו זכרונות.

בבוקר נסעתי לקבר. חלקה ענקית, מלאה בנרות, עם הגופיה מספר 10 ותמונה ממוסגרת. אשה בגיל העמידה, בחליפה לבנה מהודרת, מעיל שחור נשי ואופנתי, והמון תכשיטים, ניקתה וסדירה ועידרה וניקתה שוב ואחר כל הלכה לשבת על הספסל שמשקיף לחלקה. עמדתי שם דקות ארוכות ואחר כך ניגשתי אליה ושאלתי אם עדיין באים, ואם כן אז מתי. היא ענתה ושאלה בחזרה וכששמעה מאיפה אני היא לפתה לי פתאום את היד והמשכתי לספר לה על סל הכביסה, והפועל, והפה הפעור, ואיימי. ושאלתי אם היא יכולה לספר לי משהו, אם יש לה איזה זכרון אישי.

זאת היתה אמא שלו. אני זוכר שעמדנו שם איזה שעה ודיברנו. היא נשענה עלי ויד אחת שלה חיבקה את גבי, רק כדי שמשהו יתמוך בה. "כשהיה קטן הוא אמר שהוא יביא לי את הכוכבים", היא נזכרה בדמעות.

מסקנות מהניצחון של רוג’ר פדרר על חואן מרטין דל פוטרו בחצי גמר הרולאן גארוס
פדרר

7 Comments

גיא אלון 6 ביוני 2009

כאוהד מכבי (באותן שנים) לא יכולתי שלא להתייחס אליו בפחד מהול בהערצה. ידעתי שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה על המגרש, כשהולך לו, ואין שום דבר שאפשר לעשות בנידון.
כשהגיע לאנ.בי.אי היחס אליו כבר היה שונה. הוא היה מראשוני האירופאים בליגה ומבחינתי ייצג גם את ישראל בניסיון להוכיח שיש כדורסל ראוי באירופה.
בשנתו האחרונה כבר היה בדרכו הבטוחה להפוך לאחד מעשרת הכדורסלנים המובילים בליגה, אחרי שהעלה על עצמו כ 15 ק"ג של שרירים – עדות לכך שפטרוביץ', מלבד הכישרון הנדיר הזכה בו, היה איש של עבודה קשה והתמדה – תכונה שאני אישית מאוד מעריך, ושדראז'ן לא קיבל עליה את הקרדיט הראוי.

zeevny 6 ביוני 2009

גיא,

אני חושב שפטרוביץ' היה היריב הראשון לקבוצה ישראלית שההתייחסות אליו לא היתה עמלקית. אי אפשר היה שלא לתמוך בו. אני דווקא חושב שהמעבר שלו לאמריקה לקח ממנו את החלק המהנה של המשחק שלו (בהתחלה חשבתי שהוא התבגר, אבל עם הנבחרת היתה בו עדיין רוח הנעורים)

גיא אלון 6 ביוני 2009

מה שאתה קורא "החלק המהנה" של המשחק שלו, יכל היה לבוא לידי ביטוי רק במקרה שנותנים לו את המפתחות לקבוצה, עם רשיון לירות מתי שבא לו.
בארה"ב לא היתה לו את היכולת הפיזית לעשות את זה, וגם אם היתה לו אף אחד לא היה נותן לו את הקרדיט הזה באותן שנים.

עופר הירוק 6 ביוני 2009

הפוסט הזה העלה לי דמעות לעיניים.

אני זוכר שהלכתי לפני שנתיים לאולם של ציבונה, והסתכלתי על הפסל. ועמדתי שם איזה חצי שעה.
והאמת, שאין לי זכרונות בלייב של דראזן משחק אפילו, הייתי צעיר מדי. ועדיין, זה מצליח לרגש אותי לאללה, אולי בגלל שאח שלי הגדול כל כך אוהב אותו.

zeevny 7 ביוני 2009

גיא, עדיין בשביל שחקן עם האגו והיכולות והשליטה המוחלטת באירופה בגיל צעיר, זה צעד לא קל לשבת בשקט על הספסל בפורטלנד ולהפוך את המשחק שלך כדי להתאים את עצמך. לא קיימות הרבה פרימדונות מהסוג הזה.

עופר, תודה לאל ליו טיוב לא?

Eyal Ron 7 ביוני 2009

מחרה מחזיק. גם בקשר לדמעות וגם בקשר לכך שאין לי זכרונות בלייב של זראזן משחק. אבל השלמתי חסרים, ראיתי קלטות וסרטונים, ואפילו במרחק של עשרים שנה, עם כדורסל אחר, הוא עדיין מרגש ומסעיר.

עכשיו יש לי משימה לפעם הבאה (והראשונה) שאגיע לזאגרב.

fcktrgxsmz 15 במרץ 2017

כבר 16 שנה | Debuzzer.com
afcktrgxsmz
[url=http://www.g8p029n78xw3p24nto7oe74d6f07p6dds.org/]ufcktrgxsmz[/url]
fcktrgxsmz http://www.g8p029n78xw3p24nto7oe74d6f07p6dds.org/

Comments closed