מי מחליט? (סיכום השבוע העשירי בפוטבול)

1. יש שני דברים עיקריים שהייתי רוצה לכתוב עליהם. הראשון הוא קבלת החלטות. אני לא מדבר על קבלת ההחלטות התמידית, הרצופה, מהלך אחרי מהלך שבה מעורבים שחקני פוטבול-לרוץ או למסור, ללכת לפי הספר או ללכת עם איזה טריק, לקרוא לפסק זמן, מתי להסתובב כדי לראות את המסירה מהקוורטרבק. אני דווקא מדבר על קבלת ההחלטות עם טווח הנשימה: האם לזרוק את הדגל האדום כדי לערער על החלטת שיפוט.

קחו לדוגמא סוג של החלטה כזו: משחק נגד אינדיאנפוליס. הקולטס בהתקפה, דאון שני ועשרה יארדים. פייטון מאנינג זורק את הכדור והרסיבר לא מצליח לתפוס, אבל השופטים שורקים לעבירה על אחד משחקני ההתקפה, עבירה שבגינה ההתקפה נדחפת עשרה יארדים לאחור. זמן קבלת החלטות: או שאתה נותן לפייטון מאנינג נסיון אחד לעבור עשרה יארד או שאתה נותן לו שני נסיונות לעבור עשרים יארד (ובתוך כך גם גלומה ההחלטה של כמה אתה רוצה להעליב את ההגנה שלך).

חשבתי על זה גם בהקשר של ההפסד של קליבלנד השבוע לניו יורק ג'טס. בדרייב הלפני אחרון של הג'טס, קליבלנד חטפה את הכדור על קו השלושה יארד שלה. היא לא הצליחה להתקדם והרחיקה את הכדור בבעיטה כך שהג'טס התחילה את הדרייב האחרון עמוק בשטח המגרש של קליבלנד. בדיעבד אולי היה עדיף שהמגן של קליבלנד היה רק הודף את הכדור ונותן למרק סנ'צז עוד הזדמנות אחת להשיג עשרה יארדים.

2. לפני הנקודה השניה, אני רוצה להתעכב קצת על סנצ'ז. סנצ'ז מתחיל להיות הדבר האמיתי. אלו לא רק שני הנצחונות בהארכה שהוא הוביל את הג'טס בשני המשחקים האחרונים, אלא משהו שהתגלה אצל סנצ'ז כבר במשחק השני של העונה, כשהוביל את הג'טס לנצחון על הפטריוטס אחרי הפסד ביתי ותצוגה עלובה שלו במשחק ההפסד הראשון נגד בולטימור.

סנצ'ז הוא לא קוורטרבק גדול. הוא פשוט עושה מה שקוורטרבק אמור לעשות–למצוא דרך לנצח. ביום ראשון נגד קליבלנד הוא עשה את זה על רגל פגועה, בבריחה ממגינים, במסירה בשניה האחרונה. הג'טס הן התמונה הגדולה של סנצ'ז. כל ההבאות הגדולות שלהם מהקיץ-טומלינסון, הולמס, קרומטרי–מחזירים דיבידנדים, קבוצות חייבות לבוא עם תוכנית התקפה חלופית לתוכנית התקפה המקורית (ביום ראשון קליבלנד הלכו על בו ווטסון הטייט אנד, וכשווטסון נעצר, נעמר גם משחק ההתקפה של קליבלנד). ג'ריקו קוצ'רי תופס כדור לדאון ראשון כשהוא בכלל צולע.

הג'טס, בינתיים, מוצאת דרכים לנצח (כולל נצחונות בכל חמשת משחקי החוץ). אני לא יודע אם דטרויט וקליבלנד הם מבחנים אמיתיים, אבל לדעת לנצח זה חתיכת פלוס, בייחוד בעונה כזו.

2א'. כשאני כותב "בעונה כזאת", וכשאני כותב על לקיחת החלטות ועל הנקודה השניה שתיכף תבוא, זה בעיקר בגלל שאין לי מה להגיד. קשה לי עם טיפוסים בי-פולרים. פוטבול 2010 זה האמא של הבי-פולריות.

3. הנקודה השניה היא נקודת המאמן. דאלאס הגיעה לניו יורק וניפצה את הג'ייאנטס לרסיסים. זה קרה אחרי חילופי מאמנים, כשג'ייסון ג'ארט החליף את ווייד פיליפס. לא ראיתי במשחק הזה, שניו יורק הגיעה אליו עם חמישה נצחונות רצופים ועם מוניטין של רוצחת קוורטרבקים, שום דבר מיוחד ביכולת של דאלאס. היה שם רק את האקסטרה הנוסף. היו שם שחקנים שנתנו את התחת, בשביל המאמן החדש או בשביל הכבוד שלה.

ג'ארט לא שינה דבר. הוא פשוט היה קפדן יותר. שחקנים היו חייבים להגיע בזמן, האימונים היו חייבים להיות אינטנסיביים, שחקן אחד אפילו נקנס בגלל שעבר על קוד הלבוש של הקבוצה. הכל פרטים קטנים, לא שינויי עולם. מה שמעלה אצלי שתי שאלות: איך זה שג'רי ג'ונס, הבעלים של דאלאס, לא ראה את זה מזמן ולא ביצע את השינוי בזמן, והאם ספורטאים, בעיקר שחקני פוטבול, יכולים לתפקד תחת מאמן עם יד מלטפת?

אישית, אני חושב שברוב המקרים מדובר בלאו מוחלט. שחקני פוטבול, ברובם, מגיעים מרקע מסויים. כמעט כולם הגיעו אחרי ארבע שנים במכללות. הם צריכים יד מכוונת, נוקשה, אבא אלטרנטיבי. אני חושב שזה יותר נכון ברגע שבו חשבון הבנק שלהם מפוצץ.

4. ואם אני אוהד הג'ייאנטס, אני מסתכל על המשחק האחרון נגד דאלאס ומתחיל לחשוש. לא רק בגלל שלג'ייאנטס יש מסורת של התקפלות בחלק השני של העונה, ולא רק בגלל הפציעות בקו ההתקפה, אלא בעיקר בגלל שבשלושת משחקי ההפסד שלה, הג'ייאנטס התקפלה, הובסה, הפכה לבלתי ממושמעת. וביום ראשון מחכה להם מייקל ויק.

5. למי שיש 13 דקות חופשיות (ואפשר להאזין לזה גם אם עושים משהו אחר) הדרך הטובה ביותר לסכם את ההרגשה של אוהדי וושינגטון אחרי ההפסד לפילדלפיה היא להאזין ללינק הזה של מארח של תוכניות ספורט בתחנת רדיו בוושינגטון.

6. המאזן של ביל בליצ'יק כמאמן בניו אינגלנד אחרי הפסד: 24 נצחונות ושני הפסדים.

7. אחרי הצגות התפיסה של ארון הרננדז בשבועות האחרונים, הגיעה השבוע תורו של הטייט אנד הרוקי השני של ניו אינגלנד, רון גרונוקובסקי לתת הצגה עם שלוש תפיסות לטאצ'דאון. הנצחון על פיטסבורג השכיח קמעה את ההפסד של ניו אינגלנד בקליבלנד, אבל אני דווקא רוצה לחזור למשחק הזה ולגרונוקובסקי כי אני חושב שיש נקודה במשחק הזה שבה מתגלה נקודת התורפה של ניו אינגלנד.

הפטריוטס התחילו לחזור למשחק אחרי פיגור מוקדם. הם השיגו טאצ'דאון, קליבלנד החזירה, וניו אינגלנד צעדה עד למרחק נגיעה מטאצ'דאון נוסף. ואז גרונוקובסקי איבד את הכדור על קו שני היארד וניו אינגלנד התמוטטה. אני חושב שזה ההבדל הגדול בין הקבוצה הזאת לקבוצות של תחילת העשור. נקודת השבירה של הפטריוטס היא הרבה יותר נמוכה. זה קורה בעיקר בגלל שהסגל מאוד צעיר.

8. וזה לא יקרה הרבה בגלל שטום בריידי לא יתן לזה לקרות כל כך הרבה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

9. ואם כבר דיברנו על מאמנים. מה עוד צריך לקרות כדי שברד צ'ילדרס ילך הביתה? הפיאסקו עם פארב, מרד השחקנים נגדו, השחרור של מבקר האוכל רנדי מוס. ביום ראשון מיניסוטה המשיכה לבעוט  לדווין הסטר, פעם אחרי פעם ועוד פעם שהעניש אותה עם החזרת הבעיטות שלו.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

10. טמפה ביי (עם שלושה רוקיס בעמדות הרסיברים והראנינג באק) וקליבלנד (עם ג'ים תומאס שהולך להיות תאקל התקפי מהגדולים בתולדות הליגה), הן קבוצות שבנו את ההתקפה שלהן נכון. קו התקפה שלא ממש משנה מי משחק מאחיו ולאיזה תרגילים מחליטים המאמנים ללכת. אפשר להסתכל על זה גם מהצד השני: בלי שניים מהשחקנים הרגילים שלהם בקו ההתקפה, פיטסבורג והג'ייאנטס פשוט התמוטטו ביום ראשון.

11. והיה מאוד מרגש לראות את אוהדי קליבלנד משאירים את הקבוצה שלהם בכל הכוח במשחק, מנסים לעצור את ההתקפה של ניו יורק במו ידיהם, לעצור את מרק סנצ'ז בכוח הרצון שלהם. היה משהו מקסים שזה קרה נגד קבוצה מניו יורק, עיר שיכולה להראות לקליבלנד בדיוק מה היא לא. החזרה של להברון ג'יימס לקליבלנד הלכת להיות אירוע השנה בספורט.

12. ולעומתם, ההתנהגות המבישה של טוד היילי, מאמן קנזס סיטי, שסירב ללחוץ את ידו של ג'וש מקדניאלס, המאמן המנצח של דנבר, בסוף המשחק. דנבר ניצחה רק בעשרים נקודות קבוצה שהיתה פייבוריטית ושלא הוכנה כראוי, מנטלית ומקצועית, למשחק. היילי הוא הגורם המשמעותי הכמעט יחיד שלא יובא על ידי קנזס מניו אינגלנד, אבל נראה שהוא אימץ יותר מכל את החמיצות הספורטיבית של בליצ'יק.

13. ולקבוצות האן.אף.סי עלולה להיות בעיה מאוד גדולה אם אליפות המחוז תעבור נגד אטלנטה. אטלנטה לא מפסידה בבית, ומט ריאן נראה, בשניות ובמהלכים הקובעים, כמו קוורטרבק שקיבל עירוי דם מג'ו מונטנה.

14. ויש גם משחק מחר בערב, שיקגו במיאמי. המשחק הקודם של מיאמי, בבית נגד טנסי, נראה כמו חלון ראווה של קוורטרבקים–חמישה מהם שותפו במשחק שבו מיאמי השיגה נצחון ביתי ראשון העונה. שני הקוורטרבקים הראשונים של מיאמי פצועים ולא ישחקו, ונראה לי שזה קצת יותר מדי נגד ההגנה הולכת ומשתפרת של שיקגו. חוץ מזה, מאז לשמייק מארץ ירד קצת האגו והוא החליט לוסת את משחק ההתקפה לטובת יותר מהלכי ריצה, ג'יי קאטלר וקו ההתקפה שלו נראים הרבה יותר עמידים. שיקגו 14:20.

14 Comments

גיל 17 בנובמבר 2010

השבועות האחרונים הולכים להיות מטורפים, גם בגלל השיבוץ של המשחקים בתוך החטיבות במחזור האחרון.

לגבי סאנצ'ז הוא קווטרבק סביר בינתיים לא יותר. שני ניצחונות די עלובים בהארכה זה לא משהו מרשים. אז נכון, ניצחון הוא ניצחון, אבל אם השחקן של קליבלנד לא היה מנסה להשיג עוד כמה יארדים אחרי ההשלמה לפירסט דאון, הם היו במצב של שער שדה וכנראה מנצחים. אני לא רואה כרגע את הג'טס עוברים יותר מסיבוב אחד בפלייאוף.

מאט ראיין אכן מעולה אבל הוא נהנה מלפחות שתי שריקות ביזיוניות. הפייס מאסק על טרל סאגס שלא נשרק רק כי הוא בהגנה והפאס אינטרפירנס הכל כך ברור בט"ד המנצח (בלעדיו היה פנלטי שהיה שם את הכדור על 50 יארד שער שדה).

אברהמי 18 בנובמבר 2010

גיל, לנצח שני משחקים בחוץ, הראשון במשחק שלג'טס לא היה שום ביזנס לנצח והשני נגד יריבה די חזקה מתברר. אני חושב שההגדרה הנכונה כאן היא ווינריות, היכולת לדעת איך לנצח את המשחקים הללו.

גיל 18 בנובמבר 2010

אני לא רוצה לערבב קודש בחול, אבל כריס בוש נתן עכשיו את אחד הציטוטים הכי הזויים מספורטאי, משהו שמשקף בהחלט את המהות של מיאמי. הנה מה שהוא אמר:

“[Heat coach Erik Spoelstra] knows he has to meet us halfway. He wants to work, we wanna chill, but we’re going to have to work to get everything down, to get our timing down, and to get our chemistry down.”

אברהמי 18 בנובמבר 2010

גיל, ךמה זה הזוי? זה תואם את רוח הקבוצה.

אריאל 18 בנובמבר 2010

"מבקר האוכל רנדי מוס" – חזק!
לגבי קבלת ההחלטות, אהבתי מאוד דווקא את ההחלטה של סאנצ'ז באותה חטיפה. על פניו, הוא מסר את הכדור לרסיבר מכוסה. אבל בתכ'לס, מה שהוא עשה זה להמר – או שאני מוסר לט"ד או שאני חוסך לקבוצה שלי פאנט. זאת קבלת החלטות טובה ומשופרת לעומת מה שראינו ממנו בעבר. קל להגיד בדיעבד שהקורנר של קליבלנד היה צריך להפיל את הכדור ולא לתפוס, אבל במהלך המשחק כשיש לך שניה לחשוב, אתה עושה את מה שלימדו אותך לעשות וזה לחטוף את הכדור. אתה לא מתחיל לחשוב על שיקולים כאלו.
וחוץ מזה, לכו תספרו למגינים של יוסטון שעדיף להדוף כדור בהייל מרי..

אברהמי 18 בנובמבר 2010

אריאל, זה נכון אבל השאלה היא האם האינסטינקט הזה יישאר. זאת אומרת האם יהיהו מאמנים שיגידו לשחקני ההגנה רק להדוף את הכדור במצבים דומים.
אני חושב שמה שאהבתי במיוחד אצל סאנצ'ז היה המהלך האחרון במשחק–כולם ציפו ממנו ללכת לקווי האורך ולעצור את השעון והוא נתן מסירה באמצע להולמס.

אריאל 18 בנובמבר 2010

אם יהיו, אז הם מטומטמים. שחקן חייב לקבל החלטה תוך זמן קצר ולכן לנסות לגרום לו לחשוב תוך כדי מהלך, איזה דאון זה ומה עדיף לו – לתפוס או להדוף – רק יגרום להם לעשות שטויות.
יש מקרים כמו של נייט קלמנס, למשל, מהניינרס שחטף כדור של אטלנטה עם יתרון דקה לסיום המשחק ורץ עם הכדור חזרה ואז רודי וויט הוציא לו את הכדור מהיד ואטלנטה ניצחו, שהיה לו מספיק זמן לחשוב על זה ולעשות ניל ולגמור את המשחק. פה אתה רואה מאמן טוב מול מאמן לא טוב – במקרה מאוד דומה ביום ראשון, פיטסבורג בעטה אונסייד קיק בפיגור 10, 5 דקות לסיום. אלג'י קרומפלר של הפטריוטס תפס את הכדור, התחיל לרוץ איתו ואז קלט מה צריך לעשות – וירד לריצה. זה מראה לך על שחקן מאומן.

mayhem 18 בנובמבר 2010

הקישור בנק' 5 פשוט מצויין..

ניינר 18 בנובמבר 2010

אני לא כל כך מתפעל מהג'טס שכן שני נצחונות שלהם היו פוקס ותו לא. עם כל הכבוד לסנצ'ז, אם סו בועט פנימה הם מפסידים לדטרויט וגם מול קליבלנד הם לא שכנעו אותי. הפוקסים האלו לא יקרו מול קבוצות ממש טובות.
לגבי אטלנטה אתה צודק ב100% . יהיה קשה מאד לנצח בדום את מאטי אייס. אני חושב שמייק סמית עושה שם עבודה אדירה אבל אף אחד לא מדבר על זה.
לגבי צ'ילדרס, מה עוד צריך לקרות כדי שהאפס הזה יקבל מזיגי בעיטה בתחת? ברור לחלוטין שהוא איבד את הקבוצה, האוהדים שונאים אותו-יאללה לך!

אברהמי 18 בנובמבר 2010

ניינר, פוקסים הם מצרך חיוני הבכנת ווינרים. עובדה שפוקסים לא קורים בבאפלו. כדי שהם יקרו הם צריכים קרקע שתאפשר להם לקרות.

אילי מנינג 18 בנובמבר 2010

כמו שכתבתי בפוסט ההימורים לקראת דאלס, הג'יינטס לא מתמודדים טוב עם הצלחות. דווקא טוב שהגיע הפסד לקראת פילדלפיה. אם אני מוטרד ממשהו, זו ההגנה. אני רוצה לראות הגנה טובה, לחץ, שהקורנרס והסייפטיס מתפקדים מול רסיברים חזקים. ביום ראשון תהיה הזדמנות לראות, האם מדובר בהגנה של השנתיים האחרונות, או הגנה של הג'יינטס.

לגבי השינויים הכאילו מינוריים של ג'ארט. הם לא שינויים מינוריים. זה בדיוק העניין כשאני מדבר על תרבות ארגונית. לא אי אפשר לשנות את זה כבר העונה, אבל משמעת וסדר הם חשובים לפחות כמו כשרון בכל מקום. זו גם הסיבה שלא הכל נמדד במספרים. קבוצה יכולה לנצח משחקים עם כשרון בלבד, היא לא יכולה להפוך לקבוצה חזקה בלי בסיס חזק יותר.

זה בדיוק מה שמאפיין קבוצות של ביל ביליצ'ק, היכולת להתגבר על משברים. כאשר הבסיס איתן, משבר זו הזדמנות לתיקון. לכן גם המשחק שלנו מול פילדלפיה יעיד לא רק על איכות ההגנה, אלא על האיכות של הקבוצה. יצאנו מהמשבר של תחילת העונה, נראה אם נחזור ממשחק נפל.

אורדון כילי 18 בנובמבר 2010

לצערי ואני ממש מתבאס מזה, הגייאנטס ילכו השנה עד לדאלאס והגטס יעצרו בסיבוב הראשון בפלייאוף. זה לא בגלל סאנשז זה בגלל שההגנה שלהם היא לא אותו דבר משנה שעברה.

אורטון 20 בנובמבר 2010

אחלה פוסט.
מישהו יודע מה הסיפור עם היילי ומקדניאלס?
ראיתי שהיילי התנצל אחרי זה אבל לא ברור מה היתה הסיבה לסירוב שלו ללחוץ את היד של מקדניאלס מלכתחילה.

אברהמי 20 בנובמבר 2010

אורטון, הוא טען בילדותיות מה שמקדניאלס הריץ את התוצאה.

Comments closed