יודעים אתם, לכבוד מה? לכבוד המועקה (פוסט מספר 500)

In כללי

כשהיינו קטנים, היו מעירים אותנו, אני ואילן הבן דוד, בשעה מוקדמת בשבתות להצטרף לסבא לבית הכנסת. היינו נוטלים את תיקי בית הכנסת מבד כחול עם הכיפה והטלית, חולפים על פני סירי הענק, שחיממו ביצים ותפוחי אדמה במשך כל הלילה מתחת לשמיכות העבות שכיסו אותם. יוצאים מהדלת האחורית, חולפים על פני עץ הרימון וחבלי הכביסה, עם הגופיות הלבנות הכבדות שהיו תלויות עליהם, ועולים במעלה השביל.

היינו רדומים ועקצנו אחד את השני עד שהגיעה המכירה הפומבית של העליות לתורה. סבא היה קונה בכל שבוע את הזכות שלנו להניח את הרימונים על ראשו של ספר התורה. אני חושב שחלק מהמאמינים ידעו שהוא ישלם כל מחיר ובמשך השנים היו דוחפים את המחיר למעלה, בלי שום כוונה לקנות. למשפחת אברהמי, כולם ידעו, יש כיסים עמוקים.

ספר התורה היה יוצא על ידיו של צעיר חסון, עורך את הסיבוב שלו בהיכל, המתפללים שלחו אליו את ציציות טליתותיהם והחזירו אותן לשפתיהן, הנשים הביטו בו בהערצה ושלחו לו נשיקות באוויר. אחר כך הוא הונח על ארון התפילה ואנחנו היינו מרכיבים לראשו את הפעמונים ופוצחים בשיר:

"ימלוך ה' לעולם

אלוהיך ציון לדור ודור

הללויה".

**

וכשהתבגרתי:

"ברוך אתה ה'

אשר נתן לנו את תורתו

תורת אמת

וחיי עולם נטע בתוכנו

ברוך אתה ה'

נותן התורה".

הייתי צריך לצאת מהישראליות, להתחבר ליהודי הנודד שבי, כדי להבין כמה תפילות מסויימות מרגשות אותי, נוגעות בי. וחיי עולם נטע בתוכנו. חיי עולם, חסר גבולות. כמו מילים.

**

לפני חמש שנים הזמינה אותי אחותי לשיחה אישית. היא חזרה בתשובה. "זו היא או אני", היא ביקשה ממני לבחור בינה לבין בת הזוג הלא יהודיה שלי. כבר חמש שנים שאנחנו לא מדברים. אני אוויר עם צורה וזכרונות בשבילה. היא לא רואה את מאיה, הבת שלי, ממטר. לפעמים אני מת לספר לה על איך מאיה מתלבשת מול המראה, בוחנת את עצמה ואומרת "מאיה שיקי-מיקי". או איך היא אוהבת לשיר איתי את "לך דודי" בערב שבת ולהדליק נרות שבת עם אמא.

אני חייב להגיד שאני מלא הערכה אליה. הייתי רוצה להיכנס פעם אל תוך ההכרה הזאת שמאפשרת לך להילחם בתשוקות שלך, לבדוק אם יש שם קלטת מתהפכת, שמזכירה להם למה הם פה ואם זה באמת שווה את זה.

"אבא, למה אנחנו לא מתקשרים לשרונה בסקייפ?", היא שואלת אותי אחרי שאנחנו גומרים את סבב שיחות הוידאו המשפחתי.

מאיה חזק עכשיו בקטע של "למה?".

אני שונא את זה כשויקיפדיה לא נותנת לי תשובות.

**

קניתי 25 סופגניות, ניקיתי את החנוכיה כדי שהנרות יעמדו יציבים, לקחתי שני מצתים. לא שכחתי להוציא מההחבילה את הנרות הצהובים והכחולים. יש גבול. וזה ילדים, יש להיזהר.

ההורים הגרמנים היו מאוד נרגשים מההצעה שלי לחגוג את הנר האחרון של חנוכה בגן עם הילדים.

הילדים התעוררו, הלכו לשירותים. הגננות קיפלו את השמיכות והלבישו אותם. אחר כך הונחו הצלחות ואני חילקתי את הסופגניות. שרתי ארבעה שירים. הילדים התיישבו לפני על השטיח. הדלקתי את השמש והתחלתי:

"ברוך אתה ה'

אלוהינו מלך האלוהים

אשר קדשנו במצוותיו

וציוונו להדליק נר של חנוכה".

ופתאום. קדשנו במצוותיו. לא מצוות קדושות. זה אנחנו שמקודשים במצוותיו.

לפני בית הדירות הסמוך לגן הוצבו שלושה ריבועי נחושת קטנים, שמציינים כי פעם גרה פה המשפחה היהודית ברנשטיין, לפני שנשלחו בטרנספר לאושוויץ.

מאיה מתיישבת על הברכיים ומחבקת. "חיבוק של כוח", אנחנו קוראים לזה.

"אבא,  מה כואב לך?".

אני שונא את ויקיפדיה.

67 Comments

גיל 9 בדצמבר 2010

ענק. ויקיפדיה באמת לא נותנת תשובות לשאלות הכי חשובות כמו מי יותר גדול בריידי או מאנינג.

גמל (סתם גמל) 9 בדצמבר 2010

+

גמל (סתם גמל) 9 בדצמבר 2010

בחיי, אני מנסה למצוא משהו לכתוב כבר 10 דקות. אין לי מה לומר אבל עדיין מרגיש צורך לכתוב משהו.
נפלא, מרגש, עצוב, נוגע, כתוב נהדר

אברהמי 11 בדצמבר 2010

קצת מוזר לי להגיב לגמל, אבל תודה.

TalO 9 בדצמבר 2010

הציונות היא תופעת הגבול של היהדות כתב גרשם שלום הרב לפני הויקפדיה.
הציונות ובעקבותיה הישראליות.
לגבול יש שני צדדים- תמיד.
יהודי ישראלי יחיה כך נראה תמיד על הגבול הזה
חג שמח

איתן בקרמן 9 בדצמבר 2010

זאביק, אני(כתמיד)גאה בזה שבנאדם כמוך, עם רמה כזאת של רגישות ותבונה, חבר שלי. אם הגולשים היו יודעים כמה קירסטין ומאיה מקסימות, הלב היה נצבט אפילו יותר.

יריב 9 בדצמבר 2010

"דת היא עלבון לכבוד האדם. איתה או בלעדיה יהיו אנשים טובים העושים דברים טובים ואנשים רשעים העושים דברים מרושעים. אבל בשביל אנשים טובים העושים דברים מרושעים, זה דורש דת" – סטיבן ווינברג.

אבל בעיני (כקיבוצניק) בדיוק בשביל עניין זה של מסורת, לאומיות ודת והקונפליקט של יהודיות וישראליות המציאו אבותינו (כלומר, לפני 2-3 דורות) את יהדות הקיבוץ, בעיני היא מופלאה. הגדת הקיבוץ הארצי מביאה אותי לידי דמעות בכל פסח (ב"לך בוא מצרימה").

ניר 9 בדצמבר 2010

מסכים אתך.אני חושב שלפעמים מבליח כאן ניצוץ של משהו שלא היה כמוהו בהיסטוריה היהודית. למשל כשגן רימון שר את הקושיות בסדר בקיבוץ.

הטור הזה הוא אחד החזקים שקראתי בכל מקום.

ניר 9 בדצמבר 2010

זה היה בתגובה ליריב (ולטור של אברהמי)

דורפן 9 בדצמבר 2010

טקסט נפלא. אירופה – רצוי עיר בה היכו אותנו קשה – היא המקום הנפלא ביותר להיות יהודי.

שי 9 בדצמבר 2010

ישראל היא המקום הנפלא ביותר להיות בו יהודי.

דורפן 9 בדצמבר 2010

שי – אני משער שבדרך מסויימת כן. בישראל היהודי קובע. מי יעבוד בשבת ומי לא. מי יקבל זכויות ומי לא. מי יתחתן עם מי. מי ימכור בתים למי. בישראל היהדות שולתת!!!!!!!!!!!!!!!

אבל מה? כל היצירתיות היהודית מתה במצב כזה. התרומה הישראלית למחשבה היהודית – כמעט אפס. מעניין כמה מפסקי ההלכה של רבני הערים שאוסרים למכור בתים לאזרחים ערבים יילמדו בעתיד בישיבות הגבוהות.

שי 9 בדצמבר 2010

רונן. היהדות במתכונתה הגלותית קיימת כמעט אלפיים שנה מאז חורבן בית המקדש, והמעבר מדת ששמה את פולחן הקורבנות במרכז לדת ששמה את הלימוד והתפילה במרכז. ישראל קיימת רק מעט יותר מששים שנה.

כן, יש לנו אתגר גדול. לכן המאבק החשוב הוא בבאר-שבע, בשדרות, בתל-אביב, בבת-ים, באריאל בחיפה בעכו ובצפת.

ניר 11 בדצמבר 2010

"התרומה הישראלית למחשבה היהודית – כמעט אפס" בהשוואה לאיזה מקום אחר בעולם? מבחינה הילכתית, עד כמה שאתאיסט כמוני מבין, אין איזה מקום לפריצות דרך חדשות. מבחינת אורח חיים יהודי מודרני, יש בישראל תופעות מרשימות. אהוד בנאי, למשל, או מה שברי סחרוף עושה. העברית, עם כל ההתעללות בה מצד משרדי הפרסום ושאר פלוצים.

אני מכיר די טוב את היהדות הכאילו מתחדשת בשני החופים של ארה"ב, היא בד"כ מזכירה לי סרטי סטודנטים – הרבה יומרנות, מעט תוכן אמיתי.

אלון זנדר 9 בדצמבר 2010

זאב, אתה מתאר לך מן הסתם, עד כמה אני חי אתך את הטקסט הזה. בשנה שעברה עשיתי לראשונה חנוכה בגן של סיינה. הגננות לא האמינו, מה זה עשה לילדים. ובעיר הקרובה, בה אין קהילה אבל יש יהודים, אני מלמד כל פעם את הברכות מחדש, ומקפיד על 'שהחיינו' שהיא לדעתי בסיס להרבה דברים עליהם אנינו חושבים, כשאנחנו דנים בדת.
וכשאני מגיע לבית כנסת, באחת מערי השדה אליהן אני מזדמן מפעם לפעם, העליה לתורה מובטחת -שלישי בד"כ, תודה על השאלה- היכולת הזו, לשאת בעברית, בקול רם ובטוח, את הברכה הנהדרת הזו לאזני מתפללים משתאים – זה מעביר בי צמרמורת דומה. תמיד. זה לא קל, פה. אבל יש לזה טעם ומשמעות.

אברהמי 11 בדצמבר 2010

זנדר, התפללתי ועליתי לתורה במקומות אחרים, אבל בברלין יש לזה חוזק מטורף, חוויה רגשית מטלטלת.

עופר פרוסנר 9 בדצמבר 2010

ריגשת אותי זאב.

אלון 9 בדצמבר 2010

בארה"ב זה אחרת. מארגנים חנוכה בגן ואז מגלים שהילדים הנוצרים מכירים את חנוכה טוב מאד, כמעט כמו הילדים היהודים.

IDO 10 בדצמבר 2010

יש DVD של אלמו עושה חנוכה !!

אלעד 9 בדצמבר 2010

אבא שלי חילוני, אבל המשפחה מהצד שלו היא דתית. כשהודעתי להם לפני שנים שאני מתחתן עם לא-יהודיה הם אמנם לא קפצו עד השמיים, אבל הם קיבלו אותה בזרועות פתוחות, ועד היום הם אוהבים אותה ואת הילדים שלנו ללא תנאי. צריך לראות קודם את האדם, ואח"כ את ההגדרות שלו.

יוני 9 בדצמבר 2010

כתוב מעולה. מרגש.

הכתיבה האישית מאוד מוסיפה. במיוחד אצלך.

דן 9 בדצמבר 2010

זאב,
אני לא מאלה שכותבים תגובות בד"כ, למרות שאני קורא קבוע שלך ושל דה-באזר, אבל הפוסט הזה פשוט ריגש אותי וגם גרם לי לתובנות על עצמי

כמו שכבר כתבו פה לפני – נפלא, מרגש, עצוב, נוגע. הכל. פשוט אחד הדברים הכי מרגשים שקראתי מזה זמן רב.

תודה.

אברהמי 11 בדצמבר 2010

דן ולשאר המגיבים. תודה רבה. אם הצלחנו לגעת, לשנות, להרהר, הרי דה באזר הוא כבר מצווה.

ד"ר א 9 בדצמבר 2010

ובינתיים בארץ שורה שלמה של מנהיגי היהדות המקומית מוציאים פַתְוֹות נגד השׂכרת דירות לערבים.

דורפן 9 בדצמבר 2010

דוקטור א' – אלו לא מנהיגי יהדות. אלו בריונים מקומיים חשוכים שמשתמשים בדת כבסיס כוח. רב מטעם המדינה הוא כפי שאמר לייבוביץ' "נביא יושב שולחן איזבל"

אד הורטון 9 בדצמבר 2010

תגיד דוקטור, ניצן הורביץ קיבל הסמכה לרבנות?
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3713551,00.html

moby 10 בדצמבר 2010

יפה יפה

אברהמי 11 בדצמבר 2010

דוקטור א' הם לא מנהיגי היהדות של כלום. גם המעשה של אחותי הוא לא יהודי בעליל. נהפוך הוא, זה משהו שהיו אומרים על יהודים.

איל 9 בדצמבר 2010

פוסט מרגש. מי יתן ואחותך תתעשת.

אברהמי 11 בדצמבר 2010

איל, אחותי התעשתה. אלו הבחירות שלה, אני לא אופטימי, מה שהופך את הענין לקל יותר.

אנונימוס 9 בדצמבר 2010

"אם אתה עובר אצלנו בשכונה
תראה שם על הקיר כתובת ישנה
ישמור אותי האל מפני האמונה

אין שום עם סגולה יש רק יחידים
לא כולם טיפשים ולא כולם מודים
אלה יהודים ואלה יהודים
אדם נשאר אדם
אל תקרא לי עם

אותה גלות גם פה לשווא אני עובד
כמה עוד גולני מול מתאבד בודד
לא מאלהים, ממך אני חרד…"

לא יכול לאמר כמה פעמים המילים האלו הדהדו בראשי בתקופה האחרונה. ואחרי קריאת המילים המטלטלות שלך, הן שוב ושוב מהדהדות

נתי 9 בדצמבר 2010

זאב,
כל כך הרבה מחשבות מעורר בי הפוסט הזה. הן כאדם דתי, הן כקורא בקביעות פוסטים שלך, הן כיהודי והן כישראלי, וכן הלאה…
כל כך הרבה מחשבות, וכל כך הרבה שאלות, וגם כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לומר לך.
אני יכול רק להצטער, על כך שיש גבול למה שאפשר לכתוב בתגובה לפוסט, על כך שאינני מכיר אותך אישית, על כך שאני לא יכול לחבק אותך עכשיו.
אבל כקורא, אני יכול רק לשאול שאלה קטנה: מה היה היחס של סבא שלך לכל זה (אני לא יודע אם עוד חי, כשהכרת את בת זוגתך, ואם לא מה אתה חושב שהיה אומר?)?
אני מניח שאולי שונה משל אחותך?

אברהמי 11 בדצמבר 2010

נתי, סבא שלי….עזוב עדיף שאני לא אכנס לזה. הוא לא היה מקבל את זה, אבל זו הבעיה האחרונה שהיתה לי איתו.

שי 9 בדצמבר 2010

זאב
פוסט שכתוב נפלא והעציב אותי מאוד. את הקונפליקט שאתה מתאר, אפשר למצוא אצל כל אחד מהכותבים היהודים הגדולים של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20.
סבותי חשבו שתקומת ישראל בציון, תהווה תשובה לכך, על כן הם השקיעו עמל ודם כה רב. מצער לחשוב שהם טעו.

אברהמי 11 בדצמבר 2010

שי המסקנה שלי היא שלא, שיהדות וישראליות יכולות לדור אחת ליד השניה אבל לא בשלום.

עומר ב. 9 בדצמבר 2010

וואו מקסים ומרגש

קורא אדוק 9 בדצמבר 2010

טור מדהים

סימנטוב 9 בדצמבר 2010

אחד הפוסטים המרגשים שקראתי כאן ובכלל.

פאקו 9 בדצמבר 2010

לא צפוי וקורע לב.

martzianno 9 בדצמבר 2010

זאב תודה רבה.
אני קיבוצניק לשעבר – כופר שבכופרים. אחי הצעיר חזר בתשובה והיה חשש גדול במשפחה, שמא לא נראה אותו יותר. חשש שלשמחת כולם התפוגג עד מהרה. היום אנחנו עושים שבתות ביחד, יושבים בסוכה ובאים אליו לחגוג את חגי ישראל (רק מליל-הסדר הוא פוטר אותנו. כי יש גבול).
אני יודע כמה המצב הזה עלול להיות עדין מאין כמוהו.
אין גבול להזדהות שלי איתך.

דורון 9 בדצמבר 2010

זאב,

תודה על הפוסט המרגש.

כמי שחי כאן בארץ, ונשוי לאשה לא יהודיה (כך שמטבע הדברים שלושת ילדינו אינם יהודים) אני חווה את הוויה הזו מזוית שונה קצת. אני חילוני חרד, שלא לומר אתאיסט, ועדיין חלק מהמסורת היהודית יפה בעיני, וראוי לאיזכור וללימוד.

אני לא שוכח לרגע שהאדם הוא זה שברא את אלוהיו, ולא להיפך, ועדיין, הטקסט ריגש אותי מאוד.

בני תבורי 9 בדצמבר 2010

זאב,
שתהיה לי בריא. בויקיפדיה גם לא כתוב מה עושים כשהבן הצעיר רואה אותי עם עינים אדומות ושואג: "שים סטילה…"

קרמר 9 בדצמבר 2010

חזק אברהמי חזק.

מאשקה 9 בדצמבר 2010

התרגשתי מאוד מהטור שלך.
הוא כתוב מקסים מעומק ליבך לתוך ליבי.
נקרעתי מצחוק שאתה מוציא את נרות החנוכה הצהובים הכחולים.
שנים אני קונה 2-3 קופסאות נרות, אך ורק בכדי לא להשתמש בנרות בצהובים והכחולים.
לשמחתי גם הנכדים שלי נוהגים כך.
חינוך לערכים.

דובי מילר 9 בדצמבר 2010

זאב – ריגשת אותי, תודה.

ארנה 9 בדצמבר 2010

זאב, אתה כותב מקסים ומרגש. זה גם עצוב אבל גם משמח על מי שאתה ועל הבחירות שלך! חיבוקים גם לקירסטן ומאיה. ארנה.

תושב חוזר 9 בדצמבר 2010

יפה ומרגש. תמשיך להוציא את הנרות הצהובים כחולים.
כמי שגר פעם בחו"ל (והיום בקיבוץ…) קל לי להזדהות

גלעד בלום 10 בדצמבר 2010

זאב,

חג שמח,פוסט מרגש,רק לא הבנתי למה הוצאת את הנרות הכחולים והצהובים.הבן שלי שהוא חצי יהודי(אשתי אתאיסטית חצי סינית,רבע הולנדית ורבע דומיניקנית) עשה לי חנוכיה בגן ובניו יורק המוצפת ביהודים וחצאי יהודים כמוהו הוא ירגיש די בנוח,למזלי המשפחה שלי חילונית ולמרות שאני בטוח שהורי היו מעדיפים כלה יהודיה הם לא עשו לי בעיות וקיבלו אותה באהבה,לאמי יש אחות שהתחתנה עם נוצרי כך שהיה תקדים.

אני לא מבין גדול ביהדות אבל זה בלתי נתפס בעיני,הנוקשות הזאת של הדת,האם לאדם דתי אסור להיות בקשר עם אדם לא יהודי?או עם אח?רק בגלל שלא לקחת כלה יהודיה?יש הסבר?כואב הלב והאמת קצת מרתיח הטוטליות הזאת,אני מעריץ אותך שאתה חש אליה הערכה. 

אנונימוס 10 בדצמבר 2010

במקרה של היהדות זה הרבה מעבר לנוקשות דתית, זה עניין אתני – עם קטן לא שורד במשך 2000 שנה ע"י העלמת עין מנישואי תערובת.

אברהמי 11 בדצמבר 2010

אנונימוס, מאיזו סיבה לא קובעים את דת היילוד לפי דמות האב?

תושב חוזר 12 בדצמבר 2010

השאלה מאיזו סיבה היא לא בהכרח השאלה הנכונה כשמדובר בהלכה דתית…וההלכה היא שהדת נקבעת לפי האם (מן הסתם המקור היה בכך שלגבי זהות האב יכול להיות ספק). אדם אינו יהודי לפי תחושותיו או כי הוא יהודי "בעיני מישהו", או כי אביו יהודי. זוהי ההלכה. זה כמובן לא עושה אותו אדם פחות טוב חלילה, או כזה שצריך לנתק איתו קשר.

אברהמי 13 בדצמבר 2010

תושב חוזר, ובגלל זה היהדות תאבד יותר ויותר אנשים. יש בדיקות היום שמוכיחות את זהות האב מעל לכל ספק. היהדות יכולה להתאים את עצמה למודרניות

יואל 12 בדצמבר 2010

זאב, צריך לשאול את השאלה הזו את רש״י. הוא היחיד שמספר לנו על זה באחד הפירושים שלו בספר בראשית אם אני לא טועה.

אברהמי 11 בדצמבר 2010

גלעד, כאוהד אדום שרוף, הייתי מצפה שתבין ללא הסבר את עניין הנרות הכחולים-צהובים.
אני לא ממש יכול להסביר את ההתנהגות של אחותי, אבל אני מודע לכך שזה אחד הדברים החמורים ביותר בעולם הדתי, העובדה שהיא חוזרת בתשובה לא עושה את זה קל יותר. אני חושב גם שזו נוקשות דתית קצת מטומטמת שמרחיקה יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, מהדת. (הילדים שלי, בעיני ובעיני יהודיפ ליברלים רבים, הם יהודיים לכל דבר ועניין). וכיוון שאני יכול להחיל על עצמי את הרגשות שלי לראות ולחלק איתה דברים, אני מעריץ את הכוחות שיש לה כדי להיאבק בתושוקת הללו

גלעד בלום 10 בדצמבר 2010

ומה עם קבלת האחר? עם כל הכבוד אין לי מהמשותף עם אנשים שמנתקים קשר עם אח כי בחר בדרך אחרת,עם או לא עם.

moby 10 בדצמבר 2010

גלעד זה פשוט כי הדת החשיכה.
קבלת הגר למעונה של היהדות היא אחת מתרי"ג המצוות. כיום המצווה ירדה מחשיבותה אצל רבני החושך ההם. הם מעדיפים לחפש פרה אדומה או חמור לבן. לך תבין אותם.

צור שפי 10 בדצמבר 2010

זאב, רק עכשיו קראתי ואני מרגיש צורך להצטרף לכל אלו לפני שהודו ושיבחו. ניכרים דיברי אמת. מתפלל שהגשרים המשפחתיים ייבנו מחדש.

old timer 11 בדצמבר 2010

me too

תומר חרוב 11 בדצמבר 2010

גם אני רק עכשיו קראתי, טקסט מדהים.

גלעד בלום 12 בדצמבר 2010

זאב,כך חשבתי אבל זה לא הסתדר לי עם פוסט קודם שלך על הסימפטיה לשימונים בהדרכת בלאט.

אברהמי 13 בדצמבר 2010

גלעד,
אני לא אדום. אני סולד מצהוב. אני יכול לחבב קבוצות כדורסל סימפטיות

עמית 12 בדצמבר 2010

טקסט נהדר – קראתי לאט לאט כדי שלא ייגמר לי מהר מדי.
תודה.

זנדר 14 בדצמבר 2010

תוספת והבהרות: לפי מיטב ידיעתי, מתחקיר מהעבר הרחוק שעשיתי, היהדות הועברה מאב לבן כל עוד היהדות היתה לאום בארצו, כלומר עד חורבן הבית השני, ורק לאחריו בתקופת המשנה שונה הכלל – אם כי מעשית רק אלף שנה מאוחר יותר הוא הפך לחוק כללי ומחייב . מאחר והיום יש שוב לאום יהודי בארצו, אפשר אולי להיפתח ולהתגמש, באמריקה יש קבוצות גדולות עבורן לא משנה איזה הורה יהודי, בכדי לקבל משפחה שרוצה בכך לחיק היהדות.

נתי 14 בדצמבר 2010

אכן הטענה הרגילה במחקר האקדמי היא שההתייחסות לאם נקבעה בסוף בית שני וקצת אחרי. אבל:
1. בספר עזרא (כלומר תחילת בית שני ודווקא ערב כינון מחודש של קיום יהודי בארץ ישראל) מצוין במפורש ברית שבו מתחייבים היהודים לגרש את נשותיהם הנוכריות ואת בניהם. כדי להתעלם מכך הוצעו במחקר הסברים שהם במקרה הטוב עלבון לאינטליגנציה. הקורא הסביר מבין מקריאתו שזה קיים לכל הפחות מאז.
2. גם אם בתקופה קדומה זה היה אחרת (וזה אם גדול), לטעון שהלכה קיימת שהינה ללא חולק לאורך שנות דור, ומהרמה הראשונה של טקסט הלכתי (כמו המשנה, או מקור תנאי בתוך התלמוד) אינה מחייבת וניתן להתגמש זה משהו שאפילו המחקר לא התכוון לעשות. לכל מי שמחויב ברמה מסוימת להלכה היהודית אין פה ברירה של ממש (כלומר לקביעת היהדות, לא להתעלם מקיומו של אח ואחיינים שלא רואים עצמם מחויבים למערכת האמונות שלך…).
אם אני לא טועה, הגישות האמריקאיות שהזכרת הן רפורמיות. הקונסרבטיביים מגדירים גם לפי האם, אבל אני לא בטוח.
אני אמחיש את כוונתי בדוגמא:
ניתן לבוא בטענות לממסד הרבני שאינו עושה מספיק למען מסורבות גט בתוך גבולות ההלכה. אבל מה שאתה מבקש כאן זה שכשלא מסתדר אז יקבעו שאין כלל צורך בגט לגירושין!! (ושוב, זה לא אומר, שאשה מסורבת שתלד ילדים בלא גט צריך להחרימה).

צור שפי 14 בדצמבר 2010

נתי/זנדר: תוספת קצת מאוחרת – אני חושב שיש ייחוד חיובי מסויים במצב הנוכחי בו נקבעת היהדות על פי האם. זה בעיקר בא לי נכון בהקשרים של עליונות המין הגברי בכל הדתות, במיוחד בממסדיהן אבל גם בטקסטים. את השינוי לא צריך לחפש בנקודה הזו אלא בתהליך הגיור. למיטב הבנתי לא כתוב בשום מקום שהגיור צריך להיות דרך היסורים שהוא הפך להיות כיום, כאשר הגענו למצב מטורף בו גיורים אורתודוכסיים אינם מוכרים על ידי הממסד החרדי השולט. אני לא אומר שצריך לחפף בגיור אבל חייבים להפוך אותו להרבה יותר ידידותי לכל מי שמעוניין להצטרף אלינו. וכמובן, אם מישהו לא מעוניין, לא קרה כלום.

Comments closed