מאניה-דיפרסיה

איסטנבול היא עיר עוצרת נשימה. יופיה ברור. הגשרים, המיצרים, הארמון, המסגדים. אפילו שלא תעצור תקבל אוכל של חמישה כוכבים במישלן. אם מישלן לא היה סנובים בשביל לעצור בדוכנים של איסטנבול.

אבל היופי האמיתי של איסטנבול הוא הדמוגרפיה האקלקטית שלה. כל רחוב, כל פינה, כל חנות, ערבוב עצום של דמויות, מחשבות, מאוויים, מראה חיצוני, דפוסי התנהגות.

אתם רשאים להאמין לכל מה שהתקשורת הישראלית מאכילה אתכם לגבי טורקיה, אבל קיים כאן מאבק אמיתי, יומיומי, לקביעת זהותה של המדינה הזו. על כל הפגנה נגד מדיניות ישראל ותמיכה בפיליסטין, פגשתי פה אנשים שמעריצים את ישראל. מעריצים, לא פחות.

חלק אחד של טורקיה הוא מערבי לחלוטין. נשים מערביות יפות תואר, פתיחות ורצון להשתייך למערב ולקלוט לטורקיה את אופיו. לפעמים מדובר בנסיון יתר. במלון שאני ישן בו, דפקו הבוקר חמש פעמים כדי לוודא שאני לא רוצה שינקו לי את החדר. ואחר כך צלצלה האחראית לוודא הריגה.

ויש את החלק שרוצה לקחת את טורקיה אל הדת, בחזרה לאוריינט. ובתוך החלק הזה יש את החלק שהוא אוריינט בילט אין. המלצרים שמזמזים סביבך בלי הרף, הנהיגה המטורפת בכבישים, נהגי המונית במבקשים ממני עשרה אירו אפילו שהמונה ספר רק חמישה.

ובכל מקום, מבית קפה טרנדי ועד סנדלריה מצ'וקמקת, יש מסך שמשדר כדורגל, או ניתוחים על כדורגל, או שעשועונים על כדורגל. אני לא מבין מילה, אבל תענוג לראות כמה כבוד נותנים פה לכדורגל–הפרשנים אפילו לא נכנסים אחד לדברי השני באמצע המשפט, וכל משפט הוא שבע דקות לפחות.

אם אתה רגיש מספיק, טורקיה מכניסה אותך לדכאון קיומי מסויים. אפילו אחרי יומיים, ברור ששני החלקים הללו לעולם לא יוכלו להתחבר.

**

ויש גם קשר לספורט. אתמול, אחרי שעות של המתנה לפינוי השלג בברלין, הגעתי לאיסטנבול. לקחתי מונית, פתחתי את הדלת ומהמלון יצא פרצוף מוכר. "אהלן", אמרתי בידידות למישהו שלא פגשתי מעולם, ואחרי חמש דקות פיני בלילי רשם לי את מספר הטלפון שלי, אם אני צריך טיפים איפה לקנות דברים.

הערב, ישבתי באולם "קולה טורק". מאחורי המזכירות, שורה שלוש, כיסא ארבע. בכסא שלוש ישב אלן אייברסון.