עוד איש שתפגשו בגן עדן

בשלב הזה אפשר כבר בקלות לכנות את מערכת היחסים שלי עם פאט טילמן כאובססיבית. בעיקר אם לוקחים בחשבון שהתחלתי להתוודע לטילמן רק אחרי שמת על פיסטין באפגניסטן ב-22 באפריל 2004.

אני לא אלאה אתכם שוב בסיפור כולו, אבל אפשר לקרוא כאן את הטור שכתבתי על טילמן כשבחרתי בו לספורטאי העשור הקודם, וגם את ההתייחסות של דורפן לנושא פה ופה.

אני כן יכול להעיד שאני קורא כל מה שאני יכול לקרוא על טילמן, חייו, הבחירות שלו, המוות שלו, והמניפולציה שנערכה עליו. בשנה האחרונה קראתי שלוש פעמים את הספר החדש על חייו ומותו של טילמן, עם האנקדוטה המופלאה לפיה טילמן נולד בעיירה קליפורנית שבה מתרכזת רוב האוכלוסיה האפגנית באמריקה ושמהווה את אחד הרקעים ל"רודף העפיפונים". קראתי שוב את הכתבה הנפלאה של גרי סמית מספורטס אילוסטרייטד, חמש שנים, על היום, אחרי המתקפה על אמריקה.

ואני כותב את הפוסט הזה אחרי הפעם השלישית שסיימתי לראות את הסרט הדוקומנטרי שביים אמיר בר לב על טילמן.

ואני כותב את זה כי אני מבין שהגיע הזמן להרפות. לתת לטילמן למות בשקט. להפסיק להביא אותו באוב. אני כותב את זה בימים שבהם הוכח שלא צריך להרוג מאה אלף תושבים ולבזבז טריליון דולר כדי להביא דמוקרטיה למזרח התיכון.

אני כותב זאת כהורה. אני כותב את זה כי לסרט של בר לב, הרבה מעבר לעבודה התחקירית שנעשתה בו, יש איכות הומנית נדירה. כי אחרי שאתה צופה בו ונותן לזעם, לכעס, לתחושת הבגידה והרמייה להתנדף ממך, אתה נשאר עם הסיפור הכי פשוט, הסיפור שלנו כאן. שני הורים שרוצים לדעת מה קרה לבן שלהם.

4 Comments

דובי מילר 26 בפברואר 2011

אברהמי – בסיפור של טילמן נתקלתי באחת מחוברות הטריאתלון שקראתי. אם אני זוכר נכון הוא הספיק להשתתף בתחרות איירונמן לפני שנהרג או שהיה באמצע אימונים לתחרות כזו.

גלן 27 בפברואר 2011

אני חייב לאמר שלא אהבתי את הפוסט ההוא על טילמן והתאפקתי לא לכעוס יותר מדי בפומבי אז. אני פשוט לא חושב שהנחרצות אז לגבי המוות הייתה במקום (שלא לאמר חשובה) וגם כעת אני לא משוכנע.
אבל הפוסט הנוכחי מעורר-כבוד וזה לא כשל לוגי.

ניר 28 בפברואר 2011

הנחרצות היתה מגוחכת במיוחד לאור העובדה שאף חוקר רציני אחד לא טוען שטילמן נרצח בכוונה, ושיש הסכמה שהוא היה חייל אהוד במיוחד ביחידה. ה"קודים של יחידות עילית" לא כוללים רציחת חבר בגלל שהוא רוצה להפגש עם חומסקי, את זה אפשר אולי למכור לפרופסורים בקולומביה (מבחינת הרבה אמריקאים כל מי שהיה פעם חייל הוא רמבו קטן, ויש ישראלים שמתאהבים בפוזה). השערוריה במקרה טילמן היא הנסיון של הצבא לכסות על מה שקרה.

באותה נחרצות מתברר שהדמוקרטיה הגיעה למזה"ת. אני לא שייך לאלה שפוסלים את האפשרות שהמצרים או התוניסאים יצליחו להקים דמוקרטיה, אבל זו בינתיים אפשרות, לא מציאות.

תושב חוזר 27 בפברואר 2011

זאב – פוסט יפה ומרגש. גם לי יש איזה מיני אובססיה בנושא, וגם אצלי היא קיבלה זוית חדשה כהורה.
אבל – אתה כותב שהוכח ש"לא צריך להרוג מאה אלף תושבים ולבזבז טריליון דולר כדי להביא דמוקרטיה למזרח התיכון". אולי אתה מעודכן ממני – אבל נראה לי שמידת הזהירות מחייבת להמתין עם ההצהרות בנושא הדמוקרטיה שהגיעה למזרח התיכון. עם כל הכבוד לוישפול ט'ינקינג, אנחנו רק בתחילתו של תהליך, שבסיבובים קודמים – עיין ערך איראן, לא בדיוק הסתיים בדמוקרטיה ובחגיגת זכויות אדם. לא הייתי מתעכב על זה לולא הייתי חושב שיש פה דוגמה לכשל חשיבתי עמוק הרבה יותר – מרוב שרוצים חוגים מסויימים להאמין במשהו, הם מכריזים עליו כאמיתי בחגיגיות ובלי קשר הכרחי למציאות.

Comments closed