אל תחכו עד שימותו

In כללי

(לקירסטן, שהצליחה לראות את הסדר בכל הבלאגן שאני)

**

דבר ראשון, אחרי שאני סוגר הטיסה, זה להתקשר לאמא. היא מתרגשת, שואלת באיזו שעה אנחנו נוחתים, אפילו שהטיסה רק בעוד שלושה שבועות. אחר כך אני יכול לשמוע איך היא מתאפקת. ואז היא נשברת: "איך אני יכולה לפנק אתכם?". אני אומר לה שקירסטן תשמח לאורז עם צימוקים ושקדים, עם תאדיג, ואני אשמח לגונדי ברנג'י, כדורי אורז יותר ירוקים מאביב לביא ששוחים ברוטב עגבניות. אבל אל תכיני הרבה, אני אומר לה ומזכיר לעצמי שאני מאמץ יותר ויותר גינונים אירופאיים.

**

אנחנו נוחתים תמיד בשלוש וחצי בלילה. מרוטים. פעם הייתי מגיע תמיד בשש בבוקר. בקרמן כתב על זה אחרי שאבו חסן מת. הייתי מתכנן טיסות מניו יורק כדי להגיע בשש לתל אביב. אנחנו מדברים פה על מושגים פסיכוזיים. טיסה מניוארק לציריך, רכבת לאנטוורפן, אוטובוס לאמסטרדם או לפריז. רק להגיע בשש, ולעבור את כל ההשפלות של להיראות כמו ערבי, להיכנס למונית ולנסוע ליפו, ולהזמין מסבחה ראשון. בבוקר, זה לאכול גורמה באווירה וסאונדטראק של קנטינה בבית כלא.

עכשיו, עם מאיה, אנחנו מגיעים בשלוש וחצי, והלב שוב נצבט מכמה שהזדקנה. אנחנו הולכים לישון, ואני לא נרדם כי אני יודע שעוד חצי שעה אמא כבר תקום מהצפצופים של החדשות (היא תמיד ישנה עם רדיו פתוח, למקרה ש…) ותתחיל לקלף ולקצוץ, ולפני שש תשתלט על הבניין כנופיית שום-בצל מטוגן, וככה אני נרדם הכי בשקט.

בלילה, אחרי הסיבוב בחומוס ובים, ארוחת ערב: סלט חצילים עם טחינה, סלט סלק, סלט גזר, מטבוחה, פלפלים אדומים, פלפלים וחצילים בחומץ עם קוסברה ופטרוזיליה, חצילים מטוגנים עם עגבניות ובצל, כרוב וגזר, סלט רימונים, עגבניות, קוסברה ובצל אדום, סלט ערבי (או ישראלי, תלוי לאיזה צד של השולחן אתם שייכים).

וכשקירסטן שמה את הסכין והמזלג על הצלחת שלה, כמו זוג אוהבים אחרי משגל לוהט, היא נדהמת לגלות שעכשיו מגיעים: אורז לבן עם תחתית של תפוחי אדמה, אורז ירוק עם אפונה ושמיר עם תחתית של רגלי עוף, מרק במיה עם קציצות עגל, כדורי חומוס ועוף (גונדי בחונדי), קציצות גזר, וחזה עוף ברוטב סויה, חרדל ודבש. "זאב אני נורא מצטערת, אבל את הגונדי ברנג'י לא בישלתי", אמא מתנצלת, "כי ביקשת שאני לא אבשל הרבה".

אחר כך היא מגישה תה חם ופיצוחים, ואנחנו מדברים על פוליטיקה, ואני כל כך מתעצבן מזה שאמא שלי, אם היא מסתכלת שמאלה, צריכה זכוכית מגדלת של נאס"א כדי לראות את אביגדור ליברמן, שאני בסוף יורה עליה את תחמושת יום הדין ומזכיר לה שהיא ערביה. שכל ישותה היא ערבית.

פעם היא היתה נלחמת, מזכירה לי שהיא איראנית ולא ערבייה, שהיא בכלל ארית. היום היא סתם נעלבת. אני יכול לשמוע איך היא נעלבת, עם הרדיו הפתוח, כשאנחנו פורשים לישון. אני מזכיר לעצמי שאני חייב להיות בן יותר טוב, ולא יכול להירדם עד שכנופיית שום-בצל-מטוגן מתחילה שוב את יומה.

**

קצת אחרי שארנה מתה, שנה אחרי הפינוי מימית, אבא שלי איבד את זה. הייתי כותב שהוא ירד מהפסים, אבל הוא אף פעם לא עלה על הרכבת, ולכן המילים המדוייקות כדי לתאר את המצב שלו הן פשוט השתגע. הוא לקח את כל הכסף שהממשלה נתנה לנו כדי שנשכח מימית, עלה על מטוס, נחת בניו יורק, נכנס לבתי כלבו, קנה מעילים ושמיכות וחילק להומלסים.

ככה חצי שנה, עד שנהפך להומלס בעצמו. אחר כך הוא חזר, מובס, הסתובב בלי ייעוד. בלילות הוא היה ישן ליד הקבר של ארנה. אמא החזיקה אותנו ביחד שלא נתפורר, או כדי שלא נעוף.

לקח לי הרבה זמן, ומאיה, כדי להבין, שרק שם, בלילות השחורים והקרים בבית הקברות, אבא היה חי, ושבעצם הוא היה ההורה הנורמלי בכל הסיפור הזה.

אני כותב את זה כי ארנה ואבא היו כותבים. ארנה היתה הרבה יותר קוהרנטית, אבא היה מפזר אלפי פתקים קטנים עם מילים שלעולם לא הצלחתי לחבר ביניהן. אני חושב שבגללם החלטתי לכתוב, אבל נגמרות לי המילים והתקוות.

**

באוטו אני מוצא את עצמי מזמזם שירים של אבא. "פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם, ומתחיל ללכת". ו"ברחובנו הצר, גר נגר אחד מוזר". ו"חוזה לך ברח, חוזה לך ברח, הלילה הוא יפה כל כך". ופתאום מתקיפה אותי ההרגשה שקירסטן בהריון ושזה על בטוח בן, ואולי אני אקרא לו יומי, ואני מזמזם "יברכך השם מציון, כל ימי ימי חייך/ וראה בנים לבנייך, שלום על ישראל". ואני עוצר בצד כי אני לא יכול לראות כלום מהדמעות, ואני מזכיר לעצמי שאני חייב להפסיק עם ההתקפות ההורמונליות הללו באמצע של האוטובאן.

**

אני לפעמים נזכר בעזה, ואיך שאמרתי למ"פ שלי שאני מוכן לירות בו מאשר לעשות עוד סיור מזויין אחד ולהגיד לאנשים לפתוח או לסגור, להוריד או להעלות, למחוק או לכתוב, לנשום או להיחנק. דנו אותי שם לאיזה שלושה שבועות בכלא שש, וכל העבריינים והנרקומנים שהיו שם הסתכלו על המאהל שלנו, הסירובניקים, בכזה בוז וירקו לנו על האוכל, אבל לנו לא היה אכפת כי היו לנו שמונה שעות שינה וזה היה מול ההרים של הכרמל, לא בתוך האשפה של הרצועה.

כשחזרתי מהקייטנה הזו והתמדתי בסירוב, הפילו עלי את המשמרות הכי דפוקות של השמירה, ועוד ניקויי שירותים על הבוקר ולישון משש עד עשר, והם לא ידעו שזה בכלל לא מזיז לי. כי בשש, בעזה של 1989, זו היתה השעה שבה יצאה לפעולה חוליית שום-בצל-מטוגן.

**

בטקסי, אחרי שאנחנו נוחתים בחזרה, יש שקט מתוח באוויר. שקט של סיום חופשה, של חזרה לשגרה. אני מתאפק ומתאפק ובסוף זה יוצא לי: "איך אני יכול לפנק אתכן לארוחת ערב?"

**

יש לי עכשיו מטבח משלי. החודש הגעתי לטון חומוס. השבוע נעמדתי באמצע העשייה וסימסתי לאחותי הדתיה, המחרימה, שאני מתגעגע אליה.

אתמול התקשרו מהמוזיאון היהודי ואמרו שהמסעדה שם רוצה להזמין באופן קבוע, עשרים קילו חומוס וחמישה עשר קילו טחינה. פעמיים בשבוע.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

הנסיכה הקסומה מנגבת את החומוס של אברהמי

"דה באזר" בפייסבוק

74 Comments

גלן 18 ביולי 2011

1. טוב אין מנוס מלהודות שאין עלח האוכל הפרסי. וזה רק מחברים וממסעדות התחנה המרכזית הישנה. ובהחלט הסיבה השפוייה היחידה שאני יכול למצוא לגור ב LA.
2. ולמומחים – אני מבין שאפשר לתת בחומוס אבל משום מה לא אכלתי פיתה שטעימה לי בחו"ל. אז מה קורה בגרמניה- המים של הריין זה לא המים של המוביל ובצק?
3. מרגש, הכל.

IDO 19 ביולי 2011

בחו"ל אוכלים חומוס עם מזלג או לחם טורקי, לא?

ברצינות יש אתר שנקרא pitta.co.il
לכל מי שרוצה למכור בחו"ל פיתות כמו בישראל.

היזם המקומי אצלנו, ניסה ולא בהצלחה גדולה כי הטורקים והיוונים אוכלים עם לחם טורקי והלבנונים עם הפיתה נייר. ועדיין בסופר מוכרים WRAP שכמו שהוא יוצא מהשקית הוא כבר קשה. לפחות בשכונה הישראלית יש פיתות טובות.

גלן 18 ביולי 2011

ומרגש כי חוויתי משהו דומה אבל מאד שונה עם אבי שנפטר לאחרונה. ובכל הריחוק הזה מהורים כשאתה בחו"ל שיש בו לא מעט אושר ורגשות אשמה כל אחד (או לפחות אני) מוצא את עצמו בסיקוונס שמתואר פה.

אריאל 18 ביולי 2011

נפלא! "יותר ירוקים מאביב לביא" זה חזק

אסטריקס 18 ביולי 2011

אברהמי, תודה.

ניינר 18 ביולי 2011

בגללך מחר בצהריים אני אצל סלימי בפלורנטין. עשית לי דודא קשה לאוכל של סבתא

יאיר 18 ביולי 2011

אוף, נהיה לי מחנק מהגרון מהמילים שלך. וכמו שאמרת, הלב נצבט.

גמל (סתם גמל) 18 ביולי 2011

זאב, זאב, מה אתה עושה לי…

רן 18 ביולי 2011

אברהמי גם לי עשית געגוע לסלימי. פוסט מקסים.

דורון 18 ביולי 2011

פוסט משובח.

מסכים מאוד עם הרוח והכותרת, ומזכיר לי שאחרי לוויה של אבא של חבר, מיהרתי להתקשר לאבא שלי ולומר לו, בגרון חנוק, שאני אוהב אותו, ושאני מצטער שאני לא אומר לו את זה בתדירות יותר גבוהה.

ניימן 18 ביולי 2011

אברהמי, פוסט מקסים. באמת.

איפה קונים את החומוס שלך בקביעות? תגיד ואקנה לי איזה קילו הבעייה מדי פעם. אעזור לתרום לטון שלך :]

Powerful stuff 18 ביולי 2011

Simple, brilliant, beautiful piece…

I think every Israeli who lives abroad (seems like many of the readers and writers here) has been experiencing similar thoughts and feelings. The way you describe the common daily-life in a foreign country, with the constant voice at the back of the head about our home country is unique and inspiring. To add, on top of that, your remarkable life-story and direct honesty make me appreciate your talent and personality even more (although I have never met you.

At the end of the day, what we are left with are the few close ones, whom we call family… I just wish you and your dear family true moments of happiness wherever you choose to live.

איתן בקרמן 18 ביולי 2011

אחי, ווא ווא ווי ווא.

גיל 18 ביולי 2011

כרגיל, מרגש. כל פוסט כזה שלך מתמצת בצורה כלשהיא את ההיסטוריה המורכבת של ישראל והיהודים.

אפריים 18 ביולי 2011

קסם.
ריחות אחרים, תחושה דומה.

צור שפי 18 ביולי 2011

איזה יופי

Asaf the Kop 18 ביולי 2011

סיפור יפה, רק למה לדחוף את עזה גם כשלא צריך ?

איתן בקרמן 19 ביולי 2011

עלית על זה אסף: זו בדיוק השאלה שאברהמי שואל בקטע על עזה.

אסף THE KOP 19 ביולי 2011

בקרמן, אודה על הסבר. איך האיזכור של עזה קשור בדרך זו או אחרת לרוח הפוסט ?

נ.ב.

גם אני טחנתי קוים בעזה בסוף שנות ה-80 העליזות ולא זכורה לי התעמרות באזרחים, מהסוג שאברהמי מציין.

מה שכן, זכורים לי משתמטים/מתחמקים שהשאירו את העבודה השחורה לחברים שלהם לצוות. הם לא שרדו לאורך זמן.

גיא זהר 22 ביולי 2011

אברהמי כתב מאוד בעדינות על ההתעמרות באזרחים. עצם המחסומים.הבקשה התמידית לתעודות. הוצאת אנשים מהבתים למחיקת כתובות, הורדת דגלים, פינוי צמיגים אם זו לא התעמרות אני לא יודע התעמרות מהי.

דוד מירושלים 18 ביולי 2011

אלוף אתה אברהמי.
הצלחת לגרום לי להתגעגע לאוכל שאף פעם לא אכלתי.

דוד מירושלים 18 ביולי 2011

אלוף אתה אברהמי.
אפילו הצלחת לגרום לי להתגעגע לאוכל שאף פעם לא אכלתי.

עומר ב. 18 ביולי 2011

יפיפה עצוב ומרגש…

D! במולדת 19 ביולי 2011

כהרגלך בקודש אתה יודע לפרוט על כל הנימים הקטנים.

שוב תודה.

robini 19 ביולי 2011

זאב אתה גדול, אני חבר שלך גם אם לא נפגשנו מעולם

תומר חרוב 19 ביולי 2011

וואו, כזה יפה…

רן 19 ביולי 2011

ואנשים חושבים שיש פה כמה בלוגים על כדורגל..
טקסט נפלא

B. Goren 19 ביולי 2011

רק מהקריאה כבר נהייתי רעב ואפילו טרם סיימתי את הקפה של הבוקר. מעולה.

פאקו 19 ביולי 2011

קורע לב ובטן. תודה אברהמי.

טימי 19 ביולי 2011

פוסט מרגש. כתיבה נפלאה!!

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 19 ביולי 2011

צמרמורת על הבוקר.
נפלא.

אחות 19 ביולי 2011

אחי היקר ,עוד בטרם קראתי את הכתבה בכיתי..בגלל התמונה..מעין סגירת מעגל משפחתי..
ש' ענתה לך?? -אל תתיאש.
ותודה לקירסטן!!!

איתן בקרמן 19 ביולי 2011

מ', נדמה לי שגם לכל מי שמכיר את המשפחה הנפלאה שלכם, את האמא המדהימה שלכם, את האוכל הלא ייאמן שלה, עמדו דמעות בעיניים (לפחות).

אח שלך כותב גדול, כי גם מי שלא הכיר אתכם, עכשיו מכיר ומזיל דמעה פנימית או חיצונית.

matipool 19 ביולי 2011

כל כך יפה ומרגש .
איזה סיפור חיים עברת ( וכנראה שעוד עובר ), אלוהים !!!

פרגית 19 ביולי 2011

מעולה. ממש מהנה לקרוא!
מדגדג את פינות הרגש החבויות.

הופ 19 ביולי 2011

מכאיב בעדינות.

ג'ון מקינטייר 19 ביולי 2011

אוי כמה נכון.

אביעד 19 ביולי 2011

פשוט יפה.

אלפי 19 ביולי 2011

ענק. אתה הכי ישראלי שיש במובן היפה והטוב של המושג

איש 19 ביולי 2011

1. תודה אברהמי.
2. אביב לביא הוא לא רק סביבתי, הוא גם חברתי.
3. עשית לי חשק לרשאד.

זיזו 19 ביולי 2011

אהוד בנאי של debuzzer.

איתן בקרמן 19 ביולי 2011

זיזו היקר, זה עוד יותר מחמיא כשיודעים מה זה אהוד בנאי בשבילך…

זה קטע, כי שמעתי שיר מסוים של אהוד בנאי הבוקר ומיד נזכרתי בטקסט של זאב.

וזה השיר:

http://www.youtube.com/watch?v=YUO_B76bZjk

זיזו 20 ביולי 2011

צפון, דרום. שמאל וימין. מזרחי, אשכנזי ושום-בצל-מטוגן

נמרוד 19 ביולי 2011

כדי להבין יותר את הפוסט המרגש הזה, חיפשתי בגוגל ומצאתי את הפוסט הלא פחות מרגש הזה מחנוכה האחרון:
http://debuzzer.com/avrahami/3076

לא ברור לי איך פספסתי אותו אז, אבל פוסט חובה למי שאהב את מה שקרא כאן…

איתן בקרמן 19 ביולי 2011

סחתיין עליך נמרוד. אני מקווה שלא פוספס גם הסיפור שבלינק שבסוף הפוסט הנוכחי – הנסיכה הקסומה והחומוס של זאב.

פראליה 19 ביולי 2011

פאנטסטי.

שי בריק 19 ביולי 2011

שיא הרגש.
וזאת הגדולה של אברהמי – שהוא בא מאהבה.

קיימת תחושה מהטקסט של השלמה, קבלה וסלחנות. על מי שאתה בעיקר.

אני מקווה מאוד שניתן עוד להזמין אצלך חומוס (1 קילו). כי אתה כותב נפלא ובחסד, אך החומוס שלך מתעלה על כתיבתך.

רגע טהור של אושר.
החומוס.

איתן בקרמן 19 ביולי 2011

שי, מה שהכי מעצבן בפרסומת חומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל, זה שהיא כל כך אמיתית (אבל לא יכולה להיות תקפה למוצר בקופסא).

ומוסיף הגולש פיזנטי דוד: אהבה עושים בחומוס.

הופ 19 ביולי 2011

LOL על המשפט האחרון

ynon 26 ביולי 2011

בקרמן, אני קיבלתי את החומוס של אברהמי בקופסא!
יש לי רק דבר אחד להגיד, זה החומוס הכי טוב מחוץ למזרח התיכון…

matipool 19 ביולי 2011

אברהמי – מחווה לפוסט קודם שלך ( ואפילו ארי פולמן מוזכר כאן ) –
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4096371,00.html

איתן בקרמן 19 ביולי 2011

אל תגיד "אפילו", מדובר באחד מאוכלי החומוס הבכירים, שנתפס קבוע באבו חסן, אבל גם שנוי במחלוקת (בכרם, הסורי או שלמה? שלמה או הסורי?)

שניר 19 ביולי 2011

עשית לי חשק לגונדי , עם בצל , הרבה בצל.

איתן מקטמון 19 ביולי 2011

יפה מאוד מאוד.
יפהפה ומיוחד בעיני איך שאתה מצליח (אצלי לפחות) לשבור ססמאות, קליפות ודעות חצי קדומות דרך נגיעה אמיתית ברגש.

החיים מאוד מסובכים והאמנות שלך נותנת להם טעם, וכנראה ביותר מדרך אחת.

תודה רבה

נעל קרועה 19 ביולי 2011

בתאבון,למה לא
ילדי המתנחלים הפריארים שומרים לך הסרבן על המשפחה בלילה

איתן בקרמן 19 ביולי 2011

רק לי היה נדמה שזה אנחנו שצריכים לשמור על ילדי המתנחלים. טועים.

שלו 20 ביולי 2011

החוכמה הגדולה בלחיות בדמוקרטיה, הוא לקבל את העובדה שאתה עושה לפעמים דברים שקשים לך אבל מחזקים אותה.

ילדי המתנחלים לא בחרו לגור מעבר לקו הירוק (שעפ"י כל ממשלות ישראל, לא הוגדר אף פעם כחלק מהריבונות).

מאוד קל להביא כדוגמא את תפוח ואיתמר והמתנחלים כציבור ולא
כפרטים.

ולמרות שב מקרה של עזה הייתי ועודני משוכנע שרצוי לישראל להיות מחוץ לרצועה גהינום, עדיין חשתי צער עמוק על אותם אנשים שמפעל חייהם ירד.

החוכמה בשירות הוא לזכור תמיד שאתה משרת מדינה ולא ממשלה, למרות שקשה לפעמים אחרי 24 שעות קסדה על הראש במחסום, זה המבחן של להיות בן-אדם.

אנחנו עושים מילואים כי אנחנו לא רוצים שיהיה במקוו איזה סדיסט.

סרבנות היא חלק מהדמוקרטיה, יש לה מחיר אוי ואבוי לחברה שלא מסוגלת לקבל סרבנות ולהכיל אותה. חברה חזקה ופלורליסטית צריכה להבין שהסרבנות מצילה אותה מעצמה ומהתנוונות.
הסרבנות מעלה שאלות מוסריות שחברה צריכה להתמודד איתן.

לא הייתי רוצה לחיות בחברה סומא בערובה.

גמל (סתם גמל) 19 ביולי 2011

תגיד, עשית בכלל צבא?
אני בטוח שאתה עוד לא בן 18 (הניחוש שלי הוא 15)
אני למשל עשיתי צבא, הייתי קצין קרבי ואת מרבית השירות שלי העברתי בשטחים. אני לא מסכים עם סרבנות אבל אחרי כמה שנים בצבא אתה מתחיל לראות את הגוונים שבין השחור ללבן. אז למרות שאני לא מסכים עם סרבנות אני כל כך מבין ומתחבר למה שאברהמי כתב בטקסט.

אני בטוח שאתה מרוצה מאוד ממה שאתה כותב ואולי אפילו מראה לחברים שלך בהפסקה הגדולה בבית ספר מה שרשמת בדה באזר. יש מקרים שזה כבר בלתי נסבל, עכשיו זה אחד מאותם מקרים

Asaf the Kop 19 ביולי 2011

כלומר, היית מעדיף לירות במפקד שלך מאשר לצאת לסיור ?
אתה לא ראוי למדים.

גמל (סתם גמל) 20 ביולי 2011

לפי מה שאני יודע הוא לא באמת ירה במפקד שלו.
אני גם בטוח שאתה אף פעם לא אמרת משהו כמו "הייתי הורג אותו" או משהו כזה…

בפעם הבאה שידחפו לי איזה 40 יום מילואים שתוקעים לי את החיים לגמרי אני אגיד להם שאיזה אסף אמר שאני לא ראוי למדים.

לא יודע איך השירות שלכם היה, אבל אני מצאתי את עצמי במצבים הזויים על גבול הבלתי אפשריים. לא פעם ולא פעמיים שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה שם ולמה אני עושה את זה. אבל עשיתי.
ולא רק שעשיתי הכל גם המצפון שלי נשאר נקי. ואם אתה חושב שזה כזה מובן מאליו אתה טועה. אז אמנם לא סירבתי פקודה אף פעם אבל אני מצליח להבין למה אברהמי כתב את מה שכתב.

לא מוצא חן בעינייך? בעיה שלך ורק שלך.
ובכלל, אתה לא באמת יודע מה אני עושה היום ומה העבודה שלי. תאמין לי שגם היום אתה ישן בשקט בזכות הדברים שאני עושה.

איתן בקרמן 20 ביולי 2011

גמל יקר, אילצת אותי לצנזר כמה עלבונות אישיים כלפי הכותבים… מי כמוני מבין כמה זה יכול לעצבן, אנחנו אוהבים גם ויכוחים סוערים מדי פעם, אבל בלי כינויים, זה לא לענין.

Asaf the Kop 20 ביולי 2011

אני מקווה שקצינת הקישור שלך תקרא קודם איך אתה מזדהה עם סרבן שהעדיף לירות במפקד שלו מאשר לצאת לפעילות מבצעית.

אל תנפנף לי עם ימי שמ"פ, טחנתי מאות עד ששוחררתי בעשור החמישי לחיי. לא כולם יוצאים עם תסמונת "יורים ובוכים" משירות צבאי. רק בקולנוע הישראלי זה ככה…

חוץ מזה, אני ישן בשקט בעיקר היות ועברתי דירה הרחק מהשכן המוסיקה שלי.

מאשקה 19 ביולי 2011

אברהמי, תודה ענקית על הפוסט הזה.
בריאות טובה לאימא שלך !!

קורא אדוק 19 ביולי 2011

תודה על עוד טור מרגש

עפר ויקסלבאום 20 ביולי 2011

פוסט נפלא!
ללקק את האצבעות.
אגב, אחרי שאבו חסן מת, החומוס כבר לא מה שהיה.
בעבר הבלגתי על השירות הנוראי ( צלחת הפלסטיק עם רבעי הבצל הלא קלופים, שהיתה מוטחת בשולחן )כדי לקבל חומוס נפלא.
לא עוד!
סעיד שולטטטטטטטטטטטטטטת

פראליה 20 ביולי 2011

עפר, אם אתה חיפאי גבוה ממחזור 70 אשמח אם תשאיר מייל אצל החבר'ה מדה-באזר. (או תגיב כאן). אם לא, שכח מזה. תודה.

עפר ויקסלבאום 20 ביולי 2011

זה אכן אני

עפר ויקסלבאום 20 ביולי 2011

המייל:
ofer.waixelbaum@gmail.com

רן 20 ביולי 2011

האם הנער בבועה כאן?

גלן 20 ביולי 2011

אבו חסן,הסורי,ההוא וההא. המקרה של האנשים בגלות תל אביב , שמהללים ב ל י ל ה שלא מקבלת אישור מעבר גבול בעתלית ממש מעציב .

ynon 26 ביולי 2011

זאב, כבר כתבתי בעבר (ואמרתי לך שנפגשנו), כשאתה כותב מהלב אתה פשוט מתעלה על עצמך כל פעם מחדש, פשוט נהדר…

איריס 12 באוגוסט 2011

ווי, אני מרגישה שאני מתפרצת לפורום של בנים…חדשה פה והגעתי דרך הפניה מ"ארץ האמורי".
יום שישי בבוקר ואני יושבת עם דמעות מול המסך: החזיר אותי לימים של הצבא שלי, לבאר שבע, לאחיותיך שהכרתי קצת.
שברת לי את הלב עם היופי והכאב הזה.

Comments closed