לאבא שלי יש סולם

הכי גרוע בכל הענין הזה של לגור מחוץ למקום שאתה הכי שייך אליו, זה הפחד מהטלפון. אפילו יותר גרוע מהחורף (הקדימו בשעה עכשיו את החושך, שנתרגל מוקדם לדכאון). כל טלפון, בטח שממספר לא מזוהה, הוא צרה. רק בלי טלפונים, אתה אומר לעצמך לפני השינה. זו חכה שבסופה תולעת רעל.

ברביעי בנובמבר 1994, חזרתי מהאוניברסיטה בניו יורק, עצרתי לבילוי לילי, זה היה בפארק אווניו בערך ברחוב 19. אודיאון אני חושב שקראו למקום, אבל אני כבר לא בטוח. התחיל על הבר ונגמר בשירותים. חשבתי שנגמר. בבית חיכה האור האדום המהבהב.

בבוקר שמעתי להתקשר הביתה.

אבא מת, קצת אחרי יבנה. תאונת דרכים בעוד אחד מהסיבובים.

##

אני זוכר פרק מ"רצח לאדום בשחור", הסדרה היחידה בהיסטוריה שתרגום שמה בעברית עשה לה רק טוב (וסדרת הטלוויזיה הטובה אי פעם עד "הסמויה"), שהבלש מלדריק והמפקח ג'יארדלו נוסבים במכונית לבנה אחרי עוד מפגש עם לותר מהוני, ואז עוצרים לפני כר דשא ענק, עם מקווה מים עצום לפניו, ואת יפת קוטו מנסה להסביר לבלש שלו על חוסר האונים שתקף אותו כשבתו חלתה והוא לא יכול היה לעשות כלום כדי לסייע לה. ואז הוא מתחיל לבכות את הבכי היפת קוטי הזה, שאתה לא יכול עליו.

##

אני זוכר, קצת אחרי שמאיה נולדה, את הפעם הראשונה שבאמת החזקתי אותה אלי. אני מאז מנסה לשחזר את זה ולעולם לא מצליח, אפילו אם היא נותנת לי חיבוק כוח חמש דקות. אני זוכר את החום. כמו שמישהו משלשל לך קטיפה חמה ישר מהצוואר לקרביים. אין על התחושה הזו בעולם.

##

שלשום התקשרו מהגן. ביקשו שנבוא מהר. מהר. דהרתי עם הרכב. אתה חושב הרבה על כלום בשבע דקות הללו. מאיה שכבה על המזרן בגן. עם דמעות שלא מתייבשות עם מייבש שיער של נאס"א. נפלה מהסולם, לא יכולה לדרוך. הגבהתי אותה, והיא שמה את הראש בשקע שבין הכתף לצוואר. ובכתה בצניעות. ומההידוק הזה קיבלתי שוב את השלשול הקטיפתי.

הרופא לקח רנטגן. רק נקע. אני שונא רופאים שמדברים ברקים. גיבסו את כף הרגל. כבר יומיים שהיא עלי. שלוש קומות עלה, שלוש קומות רד. שש פעמיים ביום. פעם גן משחקים (מאיה על הנדנדה, צועקת-מדקלמת את ביאליק), פעם לפנקייק רק עם קצפת ("לאבא שלי, שלוש פינות"), פעם לקנות ספר, ושלוש פעמים סתם בשביל לזכור שהילדה הגדולה הזו היא עדיין, תמיד הבייבי שלי.

אחרי יומיים של פינוק, מאיה קיבלה את הדכאון של להבין את המוגבלות שלה. אפשר למות מהעיניים העצובות שלה. בלב אני אומר שאני רוצה עוד שבוע.

בלילה אני חולם על ג'יארדלו.

וקם עם דמעה יבשה של קטיפה.

פעם אחת, צריך לקנות קרואסונים.

ושוב שכחתי את העיתון.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

"דה באזר" גם בפייסבוק

אנחנו קשורים (בחזרה מטיול מושלם)
ובכן, מי יודע מהי השיטה של אלכס פרגוסון? / יואב בורוביץ'

27 Comments

אורי 8 בנובמבר 2011

החלמה מהירה למאיה זאב! הכתיבה שלך גורמת לי לרצות להיות אבא :)

גיל 8 בנובמבר 2011

וואו, הפחדת אותי לרגע, אבל טוב שזה רק נקע, וטוב שגם מרע יכול לצאת משהו כל כך טהור.

ורצח מאדום לשחור היא אחת הסדרות הכי גדולות אי פעם, לא פחות מהסמויה לדעתי.

תומר חרוב 8 בנובמבר 2011

הכתיבה שלך נוגעת. אתה משאיר אותי מובך מכדי להסביר כמה זה יפה.

Cabrio 9 בנובמבר 2011

אותם רגשות אצלי. בלתי מובן.

איתן בקרמן 8 בנובמבר 2011

זאב, איך אתה מצליח לעשות את זה בלי להיות דביק? זה כמו חומוס "סבבה" אני מבין. תמשיך לעוף..

יואב ר 8 בנובמבר 2011

"ושלוש פעמים סתם בשביל לזכור שהילדה הגדולה הזו היא עדיין, תמיד הבייבי שלי", כמה שזה נכון

יבור 8 בנובמבר 2011

סידרה אדירה!
לבטח סדרת המשטרה הטובה מכולן, כולל זינזאנה… (-:

בני תבורי 8 בנובמבר 2011

נהדר. גם רצח מאדום לשחור וגם הפוסט. החלמה מהירה למאיה.

אמיר א 8 בנובמבר 2011

אויייש…
תגובה ראשונה שלי באתר… אותו אני קורא כבר שנים, עוד מגלגולי דורפן ואחרים השונים…
אברהמי… כל פעם מחדש להתחיל את היום עם דמעות של התרגשות…
יש לי גרביל קטן וממלא אושר בבית, יישן עכשיו אחרי שהתעורר לחיבוק בוקר..
תודה!

YG 8 בנובמבר 2011

4 לנובמבר. אמר ולא יסף

אור שחולם להיות אלבס 8 בנובמבר 2011

מדהים!

אביעד 8 בנובמבר 2011

כתיבה יפה! החלמה מהירה :)

talo 8 בנובמבר 2011

אין על ההרגשה של הראש בשקע שבין הכתף לצוואר, פשוט אין.
ולא להשמיץ רופאים עושים את זה כאן די והותר…

טימי 8 בנובמבר 2011

איזו כתיבה מופלאה. תודה

קורא אדוק 8 בנובמבר 2011

כמו כל טור שלך בתקופה האחרונה,פשוט נפלא

איש 8 בנובמבר 2011

תודה על עוד פוסט ענק.
את הסמויה עוד לא ראיתי (למרות שהורדתי לבקשת חבר) כך שבשבילי רצח מאדום לשחור היא עדיין הגדולה ביותר.

אנונימוס 8 בנובמבר 2011

רצח מאדום לשחור יותר טובה מהסמויה!

ושוב עוד פוסט מעולה.

gaza 8 בנובמבר 2011

'הסמויה' היא במידה רבה סדרת בת (או נכדה) של 'רצח מאדום לשחור' ושתיהן ללא ספק מהטובות שנעשו אי פעם. רק חבל שאת 'רצח מאדום לשחור' ראו כל כך מעט אנשים (אם כי זה עושה נעים להיות חלק ממיעוט נבחר.

עומרי 9 בנובמבר 2011

את רצח מאדום לשחור לא ראו הרבה, אך ודאי יותר מהסמויה שכן היא שודרה ברשת ארצית NBC לעומת הסמויה ששודרה בHBO.

רצח הייתה הסדרה הגדולה בכל הזמנים עד לסיום הניינטיז. הייתי מכור כבד אליה.
אבל הסמויה עולה עליה משמעותית. זו ליגה אחרת של הארד קור ושל שלמות.

הסופרנוס עולה על שתיהן אבל זה כבר דיון אחר.

Amir A 8 בנובמבר 2011

הסיפור של הטלפון כל כך נכון. 12 שנים בארה"ב ובכל פעם שהשיחה המזוהה מראה שהטלפון הוא מאחת מאחיותיי בישראל אני מרים ובלי לחכות שואל "מי מת?"

דובי מילר 9 בנובמבר 2011

זאב- פשוט תודה.

אגב, בסדרה, שנמצאת בבולטימור מוזכר מספר פעמים ה-NFL והבריחה של הקולטס/בראונס – לא ממש זוכר.
יש שם באחד הפרקים ויכוח על מי יותר טוב – בולטימור או קליבלנד.
איך שאהבתי את הסדרה הזו (וגם הייתי בלש במשטרה..)

עומרי 9 בנובמבר 2011

We weren't religious, but my father believed in the Colts.
Tim baylies

אד הורטון 9 בנובמבר 2011

תודה זאב,
מזדהה מאד. בתור הורה היסטרי שמשליך את ההיפוכונדריה שלו על הילדים (כל כאב בטן הוא סימן ל…, כל מכה בפנים היא שבירת אף, כל חוסר שקט והתנהגות עצבנית היא סימן שמשהו לא טוב קורה בגן) אני דווקא מרגיש כל פעם שארוע כזה נגמר את ה"רק". סוג של העיקר שכולם בחיים פולני שכזה, ואני נשבע שלפני הילדים זה לא היה בי.
אהבתי מאד עוד שני דימויים- הראשון, במחילה, על השלשול. והשני על הטלפון. בתור אדם דתי זה קורה במיוחד אם מישהו מצלצל בשבת שהרי למה שמישהו יתקשר אלא אם כן מדובר במישהו שמת? (כי יש אנשים שטועים במספר, זה למה…)

matipool 9 בנובמבר 2011

זאב – תודה על סדרת הטורים האישיים והנפלאים הללו .
הם גורמים לי לחשוב לא מעט וגם סיפרתי לאשתי קצת עליך ועל הטורים הללו כשישבנו במסעדה ביתית בהוד השרון ( על סבזי ) שבעל הבית שלה הזכיר לי אותך ושאני מדמיין שהמקום שלך דומה לה ( היא נקראת "דודה" ) .
אני הייתי אבא סופר היסטרי כשהגדולים שלי היו קטנים וזה עבר עם הזמן כשהם גדלים והופכים לטינאייג'רים עוקצניים ( למרות שברגע שאחד מהם נכנס לצרה , גלגלי ההיסטריה חוזרים לתקתק ) .
עם הקטנצ'יק החדש שלי אני חושב שאני קצת פחות היסטרי מפעם .

מוזגטס 9 בנובמבר 2011

כמו שכתבתי אצל ערן לוי, קשה היה לי להגיב לפוסטים אישיים.
אין כאן מקום לדיון ושאילת שאלות. לכן אני קורא אותך כמו ספר. קורא דמויות שהן ספק אמיתיות ספק דימיוניות, סיפור בפני עצמו. נהנה מהמשחק שלי שאני יכול לשחק בתוך הסיפור שלך. לכן אני מצטרף להצעה של אחד המגיבים מהפוסט האישי הקודם שלך – תאגד את כל הסיפורים האלו לספר.
רצח מאדום לשחור היתה הדרמה הטלויזיונית הראשונה שהתמכרתי אליה. ולכן מבחינתי כל שאר הסדרות נבנו על הרגש שהיא הותירה אצלי.

O-ren 9 בנובמבר 2011

מקסים, כל כך נכון.
תודה!

Comments closed