הכי גרוע בכל הענין הזה של לגור מחוץ למקום שאתה הכי שייך אליו, זה הפחד מהטלפון. אפילו יותר גרוע מהחורף (הקדימו בשעה עכשיו את החושך, שנתרגל מוקדם לדכאון). כל טלפון, בטח שממספר לא מזוהה, הוא צרה. רק בלי טלפונים, אתה אומר לעצמך לפני השינה. זו חכה שבסופה תולעת רעל.
ברביעי בנובמבר 1994, חזרתי מהאוניברסיטה בניו יורק, עצרתי לבילוי לילי, זה היה בפארק אווניו בערך ברחוב 19. אודיאון אני חושב שקראו למקום, אבל אני כבר לא בטוח. התחיל על הבר ונגמר בשירותים. חשבתי שנגמר. בבית חיכה האור האדום המהבהב.
בבוקר שמעתי להתקשר הביתה.
אבא מת, קצת אחרי יבנה. תאונת דרכים בעוד אחד מהסיבובים.
##
אני זוכר פרק מ"רצח לאדום בשחור", הסדרה היחידה בהיסטוריה שתרגום שמה בעברית עשה לה רק טוב (וסדרת הטלוויזיה הטובה אי פעם עד "הסמויה"), שהבלש מלדריק והמפקח ג'יארדלו נוסבים במכונית לבנה אחרי עוד מפגש עם לותר מהוני, ואז עוצרים לפני כר דשא ענק, עם מקווה מים עצום לפניו, ואת יפת קוטו מנסה להסביר לבלש שלו על חוסר האונים שתקף אותו כשבתו חלתה והוא לא יכול היה לעשות כלום כדי לסייע לה. ואז הוא מתחיל לבכות את הבכי היפת קוטי הזה, שאתה לא יכול עליו.
##
אני זוכר, קצת אחרי שמאיה נולדה, את הפעם הראשונה שבאמת החזקתי אותה אלי. אני מאז מנסה לשחזר את זה ולעולם לא מצליח, אפילו אם היא נותנת לי חיבוק כוח חמש דקות. אני זוכר את החום. כמו שמישהו משלשל לך קטיפה חמה ישר מהצוואר לקרביים. אין על התחושה הזו בעולם.
##
שלשום התקשרו מהגן. ביקשו שנבוא מהר. מהר. דהרתי עם הרכב. אתה חושב הרבה על כלום בשבע דקות הללו. מאיה שכבה על המזרן בגן. עם דמעות שלא מתייבשות עם מייבש שיער של נאס"א. נפלה מהסולם, לא יכולה לדרוך. הגבהתי אותה, והיא שמה את הראש בשקע שבין הכתף לצוואר. ובכתה בצניעות. ומההידוק הזה קיבלתי שוב את השלשול הקטיפתי.
הרופא לקח רנטגן. רק נקע. אני שונא רופאים שמדברים ברקים. גיבסו את כף הרגל. כבר יומיים שהיא עלי. שלוש קומות עלה, שלוש קומות רד. שש פעמיים ביום. פעם גן משחקים (מאיה על הנדנדה, צועקת-מדקלמת את ביאליק), פעם לפנקייק רק עם קצפת ("לאבא שלי, שלוש פינות"), פעם לקנות ספר, ושלוש פעמים סתם בשביל לזכור שהילדה הגדולה הזו היא עדיין, תמיד הבייבי שלי.
אחרי יומיים של פינוק, מאיה קיבלה את הדכאון של להבין את המוגבלות שלה. אפשר למות מהעיניים העצובות שלה. בלב אני אומר שאני רוצה עוד שבוע.
בלילה אני חולם על ג'יארדלו.
וקם עם דמעה יבשה של קטיפה.
פעם אחת, צריך לקנות קרואסונים.
ושוב שכחתי את העיתון.
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
*
27 Comments
החלמה מהירה למאיה זאב! הכתיבה שלך גורמת לי לרצות להיות אבא :)
וואו, הפחדת אותי לרגע, אבל טוב שזה רק נקע, וטוב שגם מרע יכול לצאת משהו כל כך טהור.
ורצח מאדום לשחור היא אחת הסדרות הכי גדולות אי פעם, לא פחות מהסמויה לדעתי.
הכתיבה שלך נוגעת. אתה משאיר אותי מובך מכדי להסביר כמה זה יפה.
אותם רגשות אצלי. בלתי מובן.
זאב, איך אתה מצליח לעשות את זה בלי להיות דביק? זה כמו חומוס "סבבה" אני מבין. תמשיך לעוף..
יפה.
"ושלוש פעמים סתם בשביל לזכור שהילדה הגדולה הזו היא עדיין, תמיד הבייבי שלי", כמה שזה נכון
סידרה אדירה!
לבטח סדרת המשטרה הטובה מכולן, כולל זינזאנה… (-:
נהדר. גם רצח מאדום לשחור וגם הפוסט. החלמה מהירה למאיה.
אויייש…
תגובה ראשונה שלי באתר… אותו אני קורא כבר שנים, עוד מגלגולי דורפן ואחרים השונים…
אברהמי… כל פעם מחדש להתחיל את היום עם דמעות של התרגשות…
יש לי גרביל קטן וממלא אושר בבית, יישן עכשיו אחרי שהתעורר לחיבוק בוקר..
תודה!
4 לנובמבר. אמר ולא יסף
מדהים!
כתיבה יפה! החלמה מהירה :)
אין על ההרגשה של הראש בשקע שבין הכתף לצוואר, פשוט אין.
ולא להשמיץ רופאים עושים את זה כאן די והותר…
איזו כתיבה מופלאה. תודה
כמו כל טור שלך בתקופה האחרונה,פשוט נפלא
תודה על עוד פוסט ענק.
את הסמויה עוד לא ראיתי (למרות שהורדתי לבקשת חבר) כך שבשבילי רצח מאדום לשחור היא עדיין הגדולה ביותר.
רצח מאדום לשחור יותר טובה מהסמויה!
ושוב עוד פוסט מעולה.
'הסמויה' היא במידה רבה סדרת בת (או נכדה) של 'רצח מאדום לשחור' ושתיהן ללא ספק מהטובות שנעשו אי פעם. רק חבל שאת 'רצח מאדום לשחור' ראו כל כך מעט אנשים (אם כי זה עושה נעים להיות חלק ממיעוט נבחר.
את רצח מאדום לשחור לא ראו הרבה, אך ודאי יותר מהסמויה שכן היא שודרה ברשת ארצית NBC לעומת הסמויה ששודרה בHBO.
רצח הייתה הסדרה הגדולה בכל הזמנים עד לסיום הניינטיז. הייתי מכור כבד אליה.
אבל הסמויה עולה עליה משמעותית. זו ליגה אחרת של הארד קור ושל שלמות.
הסופרנוס עולה על שתיהן אבל זה כבר דיון אחר.
הסיפור של הטלפון כל כך נכון. 12 שנים בארה"ב ובכל פעם שהשיחה המזוהה מראה שהטלפון הוא מאחת מאחיותיי בישראל אני מרים ובלי לחכות שואל "מי מת?"
זאב- פשוט תודה.
אגב, בסדרה, שנמצאת בבולטימור מוזכר מספר פעמים ה-NFL והבריחה של הקולטס/בראונס – לא ממש זוכר.
יש שם באחד הפרקים ויכוח על מי יותר טוב – בולטימור או קליבלנד.
איך שאהבתי את הסדרה הזו (וגם הייתי בלש במשטרה..)
We weren't religious, but my father believed in the Colts.
Tim baylies
תודה זאב,
מזדהה מאד. בתור הורה היסטרי שמשליך את ההיפוכונדריה שלו על הילדים (כל כאב בטן הוא סימן ל…, כל מכה בפנים היא שבירת אף, כל חוסר שקט והתנהגות עצבנית היא סימן שמשהו לא טוב קורה בגן) אני דווקא מרגיש כל פעם שארוע כזה נגמר את ה"רק". סוג של העיקר שכולם בחיים פולני שכזה, ואני נשבע שלפני הילדים זה לא היה בי.
אהבתי מאד עוד שני דימויים- הראשון, במחילה, על השלשול. והשני על הטלפון. בתור אדם דתי זה קורה במיוחד אם מישהו מצלצל בשבת שהרי למה שמישהו יתקשר אלא אם כן מדובר במישהו שמת? (כי יש אנשים שטועים במספר, זה למה…)
זאב – תודה על סדרת הטורים האישיים והנפלאים הללו .
הם גורמים לי לחשוב לא מעט וגם סיפרתי לאשתי קצת עליך ועל הטורים הללו כשישבנו במסעדה ביתית בהוד השרון ( על סבזי ) שבעל הבית שלה הזכיר לי אותך ושאני מדמיין שהמקום שלך דומה לה ( היא נקראת "דודה" ) .
אני הייתי אבא סופר היסטרי כשהגדולים שלי היו קטנים וזה עבר עם הזמן כשהם גדלים והופכים לטינאייג'רים עוקצניים ( למרות שברגע שאחד מהם נכנס לצרה , גלגלי ההיסטריה חוזרים לתקתק ) .
עם הקטנצ'יק החדש שלי אני חושב שאני קצת פחות היסטרי מפעם .
כמו שכתבתי אצל ערן לוי, קשה היה לי להגיב לפוסטים אישיים.
אין כאן מקום לדיון ושאילת שאלות. לכן אני קורא אותך כמו ספר. קורא דמויות שהן ספק אמיתיות ספק דימיוניות, סיפור בפני עצמו. נהנה מהמשחק שלי שאני יכול לשחק בתוך הסיפור שלך. לכן אני מצטרף להצעה של אחד המגיבים מהפוסט האישי הקודם שלך – תאגד את כל הסיפורים האלו לספר.
רצח מאדום לשחור היתה הדרמה הטלויזיונית הראשונה שהתמכרתי אליה. ולכן מבחינתי כל שאר הסדרות נבנו על הרגש שהיא הותירה אצלי.
מקסים, כל כך נכון.
תודה!