האהדה שלי זו לא האהדה שלי

הפסדנו בסוף. איזה כיף

הפסדנו בסוף, איזה כיף.

אולי הפסידו?

*

בכלל הייתי אוהד של באר שבע. זה התאים גאוגרפית. והשמות הללו: מוסקוביץ' ואבוגזיר, וברד ונומה. ורפי עופר ואליהו אליהו. ומי נתן? אביטן. זה גם ישב טוב עם האהדה ללוזרים ממנצ'סטר. בצבע, לכל הפחות.

כמובן שזו לא היתה אפשרות ריאלית בבית ובמשפחה שבה גדלתי. גאוגרפית זו אולי ישב טוב, והשמות אכן אקזוטיים. אבל אלה הפועל, פנקס אדום. ובלי פנקס אדום לאבא של אבא שלי אין עבודה. והעלבון, המרירות הזו שעוברת לנו בגנטיקה מדור לדור. ככה שבכדורגל לא היתה פה הרבה ברירה. אבל ידעתי לתעל את זה היטב. בשביל להעביר את האהדה שלי למשהו שהיה מקובל במשפחה שלי, איפה שהיתה תמונה של בגין לצד הצלחת עם הדיוקן של השאח המודח, קיבלתי נעליים, ולנהוג ביער. ופינוקים מיוחדים מדודה יפה.

אני זוכר, בחדר של הבנים. זה היה יום רביעי בצהריים, אבא שלי נכנס מאחורה, מאיפה שהעץ הרימונים, אני שמעתי ברדיו את משחק הגביע בין באר שבע להפועל תל אביב, כשאבא שלי ואבא שלו נכנסו לחדר, כמעט דקות לפני שיעקב רחמינוביץ', שהשדר בכלל קרא לו קיקו, השווה בדקה ה-31, מנגיחה לאחר כדור קרן. אחר כך הרוחות ביניהם ממש סערו, כמעט עד לעימות פיזי. אני זוכר את הכעס הכבוש שלי שהם מפריעים לי להאזין למשחק. בתחילת השבוע שלאחר מכן עברנו לימית.

שזו כבר היתה אפשרות ממש מפחידה למשפחת אברהמי. גם אוהד הפועל, וגם ביישוב של ביטניקים, עם חופי נודיסטים ושמועות על אורגיות ליליות אצל דיגלי. כמה שנים בימית ואני עוד אצא ג'ובניק. או הומו. בשבת הראשונה שלי בימית הם נכנסו בשיירה, כבר בשבע בבוקר. לא היה לי סיכוי לברוח לים.

כמה שעות אחר כך נפרש לפני ימק"א במלוא כיעורו. ועוד כמה שעות אחר כך נפרשה לפני מנת הספיישל של "חצות". וגם שבועיים לאחר מכן. ובפעם לאחר מכן כבר נסיעה דרך חברון, עם עצירה. עד שנהייתי בית"רי. האמת, יכלו לקנות אותי עם נייקי חדשות.

אחר כך, עם הציונים המופרכים לאלי מיאלי בעיתוני יום ראשון, והפריצה הסוחפת של יוסי אברהמי בגמר, זה נהיה קל יותר. בעיקר עם השידורים מהגשם הסוחף בירושלים. והגול המרגיז של בני טבק.

**

הרגע הכי מתוק היה אחרי הפינוי. עברנו למקום בלי ליכודניקים ובלי הרגשות קיפוח, ולקח לנו שבוע להבין שמסתכלים עלינו בעקומה כי המשכנו ללכת לכל מקום יחפים. ודווקא במקום הזה, ועם דוביד על הקווים, פתחנו בריצה המטורפת שלנו שהגיעה לשיאה במחזור ה-14 בשלוש שתיים על הפועל השנואים. ימי ראשון היו ימים גאים, אפילו עם אבי גולדר חלוץ שני. מי בכלל שמע אז על חיפה.

וזה היה מתוק גם בשבת הארורה הזו. כשהמן הקירח, כמה צעיר ככה קרח, עם מספר שבע על הגב לקח את הפנקסים האדומים לנצחון הכי לא שייך. כי כמה שראיתי שם גברים ממחנה יהודה בוכים כמו קוסיות מבברלי הילס, ובקבוקי שמפניה נשברים על הגדר מאחרי יוסי מזרחי והמבט ההמום שלו, ככה הרגשתי יותר שלם. הנה באו עוד פעם הפועל האלו, ובעזרת הראש של סלקטר, דפקו אותנו בלי סיבה. וזה היה אותנו. הייתי שייך. הרבה יותר שייך אפילו מהאליפות הראשונה.

**

יש לי נטייה להסביר את העזיבה הסופית שלי, בשלהי שנות התשעים, בערבוב של מצב פוליטי וספורטיבי. אני זוכר שאני עוצר מעצמי ללכת להפגנת התמיכה אחרי הבחירות ורק אומר לעצמי, בלב מואץ, שבמקום שבו הנורמליות היא שחולה בשגעון גדלות שכל החיים שלו פתר עימותים באלימות, מתקבל כמשיח, זה לא מקום שאני רוצה לנשום בו.

ואני זוכר את הריצה לאליפות. עוד פעם נגד הפועל. עם הקטנה של פישונט בבלומפילד אחרי שאלימלך הציל את הבומבה של אבוקסיס. והחמש שתיים בבאר שבע. וביבי מקפיץ כדורים בחצי. ושוב המחזור הלפני אחרון, וארא"ל בא לאסוף אותי מהפינה של פיירברג ורוטשילד, עם דנה בכסא הקדמי, עוד לפני שנהייתה מפורסמת. והפעם זה ממש נגמר רע. ניצחנו.

אבל זה שקר גס. אלא אם כן נסיון הדחקה, לא נספר כשקר.

**

שנה אחרי הגיוס, נסענו לקו ראשון בחברון. היה שבוע ראשון די רגוע עד שיאשה, העולה החדש, הבין ראשון בדיוק מה אנחנו עושים שם, והוציא את עצמו מהקו המחורבן הזה ומהפלוגה אחרי שירה צרורות בתקרה בחדר המגורים בבית הספר שהשתלטנו עליו. שבוע אחרי זה, הגיע התור שלי לסיור לילה. הסיורים שכולם פחדו מהם אש בגלל שאז היו מגיעים חלוקי האבן, והבקבוקים, והנינג'ות על הכבישים.

על הג'יפ מקדימה ישב מילואמניק עם עיניים שאז חשבתי שהם עייפות וששות אלי קרב, אבל מאוחר יותר הבנתי שאלו העיניים של בואו נגמור עם זה בשלום, עוד יומיים אני בבית. אני ישבתי מאחורה, עם הגב לכיוון הנסיעה. המילואימניק שאל את גבי אם אני יודע מה לעשות. גבי ענה שאין לו מה לדאוג, תשובה שמאוד הדאיגה אותי מהסיבה הפשוטה שלא היה לי מושג מה אני אמור לעשות.

היה משהו מנחם לצאת לסיור לילי ראשון עם גבי הסמל. הוא היה מורעל, אבל הוא היה מאוד יסודי, ובעיקר היה איטי. לוקח את הזמן. מהדיבור המתמשך-מסתחב שלו יכלת לקחת כמה נשימות. ויחסית היתה לו נפש די טהורה לעומת כל הפאקינג סדיסטים עם הדרגות. אז היתה לו קצת רגישות לאוכל והוא היה גונב לנו מהמעט שהיה לנו בשבוע הישרדות, ככה ששמש אכלנו אדמה, אבל הוא לא היה נותן לנו לשלם בשכיבות שמיכה כדי לאוכל, והוא לא היה אפילו חושב על עונש עמודי החשמל והשעון הרץ (אל תשאלו).

והיה דיבור טוב בינינו.

היה אוהד בית"ר. שרוף.

אברהמי, נעביר את השעתיים הראשונות והכל יהיה בסדר, הוא הרגיע אותי. הנחתי את הגליל על זקפת הפחד שלי. לילה בחברון. אנשים פה, אתה הרגשת את זה באוויר, ממש לא אהבו אותנו. וזה ממש לא שינה אם היה מדובר ביהודים או פלשתינאים.

**

רק ששום דבר לא עבר ושום דבר לא היה בסדר. זאת אומרת התחיל בטוב עם המילואמניק שקיצר דרכים בסיור והגיע ישר לגזלן עם השניצלים והחביתות. ובדרך חזרה, תכננו שני סיורים קצרים על הקו, ולחזור לגזלן להפסקה ארוכה. באותו ערב בית"ר שיחקה נגד חיפה בגמר הגביע. רק שחמש דקות אחרי שעזבנו את הגזלן, ברחוב עם העלייה, עלינו על שורה של נינג'ות. הנהג המילואמניק ישר קפץ מהרכב ומצא מסתור. גבי הסמל הרים את מעצור היד, ביקש ממני להיות רגוע ולעלות בקשר כדי לבקש סיוע.

ועוד בכלל לפני שהוא גמר את המשפט ירד עלינו גשם של אבנים בגודל של סנאים, גבי יצא מהשאנטי שלו והעיף את שנינו מהג'יפ וחיכה, ובכל פעם שהיה שומע צעדים מתקרבים, מהרחוב או מהגגות, היה לוקח שני צעדים לאמצע הרחוב ומרסס את האוויר בכדורים. ואחר כך דוחף אותי לעשות אותו דבר. ככה, דקות ארוכות, עד שהגיעו שניים קטנים כאלו, עם קרחות שהשלימו אחת את השניה לתספורת מלאה, ואמרו שמספיק. נזכרתי בשניים הללו הרבה שנים אחר כך, כשקראתי את פאלאדה.

בעיתון של מחרת דיווחו על כמה הרוגים בתקריות אלימות בחברון.

**

מה שהיה יותר חשוב הוא שמהמפקדה החליטו שאנחנו ממשיכים בסיור, ואמורים גם לבקר באיזה יישוב יהודי בפאתי העיר. גבי ממש איבד את זה. שני הפאלאדות עם הקרחות המשלימות ארגנו לנו נסיעה חזרה למפקדה, ארגנו לנו ג'יפ חדש, וקוקו, שגם היה אוהד בית"ר, הציע בקריצה לגבי שיצטרף. גבי הסכים וקוקו נדחף אתי מאחורה. קוקו לקח פיקוד, הוא ניווט את הנהג אל תוך הלילה, ואחרי נסיעה של שבע-שמונה דקות, הורה לו לעצור, להישאר בגי'פ, או להצטרף ולשתוק. מגבי הוא ביקש רק שיעקוב אחריו.

עלינו לקומה השניה. קוקו דפק על הדלת עם הקת, צעק משהו בערבית ובלי לחכות לתגובה, פרץ את הדלת. אני זוכר באותו רגע רק את הריח העצום שמילא את הדירה הבינונית מאיזור המטבח, ואחרי זה הצעקות, צעקות השבר של ההשפלה, ואיך הכניסו משפחה של 14 נפשות לתוך העשרה מטרים מרובעים של המקלחת. ושמו אותי לשמור על הדלת. מהזווית יכולתי לראות את המילואמניק ממלא צלחות בכל טוב, ומוזג קולות לכוסות. ושלושתם יושבים בסלון עם רגליים על השולחן הנמוך וצופים במשחק.

**

הכי קל לכתוב שנגמלתי בגלל שבית"ר עברה תהליך דומה למדינה שעזבתי. שהתחברה לכוח, וסגדה לכסף, והובילה בעוז את קמפיין שנאת האחר (לאו דווקא רק הערבי).

אבל זה לא קל. לפעמים, קירסטן מעירה אותי בלילות ואומרת לי שהבכי-צעקות שלי שוב מעיר אותי. ואני שוכב ער שעות ומנסה להדחיק, אבל יודע ששוב חלמתי על הסלאלום של עופר מזרחי, והצעקות של גבי שפתאום התחברו לצעקות השבר מהמקלחת שדפקו לי  על התנוך שעתיים וכבר עשרים ומשהו שנה.

**

הפסדנו. טוב שהפסידו. בעיקר ככה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

פולהאם. 2-3 עם מחצית אחת טובה
יומן האליפות (מחזור 1): קיץ בלי פדיחות!

38 Comments

יאיר אלון 26 באוגוסט 2012

תשמע אתה מעולה

יואב 26 באוגוסט 2012

״והגול המרגיז של בני טבק״= פעם ראשונה שאני רואה את אבא שלי בוכה. ומשמחה.
המיתולוגיה שצמחה סביב אובדן האליפות של ביתר בימקא( במשחק מול הפועל ) מעולם לא הובנה לי (ברמת הפורפורציות) מול אובדן האליפות הראשון והמוחשי של ביתר מול מכבי ב-79.
זוכר את השדר בשירים ושערים מתאר את השליטה של ביתר כשמונים דקות מתוך התשעים. קסום.

אברהמי,
פוסט מופתי. מהגדולים ממש.

יוסי מזרחי 26 באוגוסט 2012

ההפסד ההוא היה הפסד גם מהותי וגם סימלי, לבולשביקים

דני 26 באוגוסט 2012

אוהב אותך, ביתר זה באמת גזענות לשמה

אסף 26 באוגוסט 2012

איזו מדינה אנחנו, איך כל פוסט נוסטלגי על כדורגל כאן משתלב עם איזשהו סיפור צבא. המצ'ואיזם והמיליטריזם שהולכים יד ביד עם הספורט (ובעצם עם כל דבר) במדינה החולה שלנו.

מזדהה מאוד עם מה שכתוב פה, בתור אוהד בית"ר שלמרות שדווקא נמצא בארץ, גם מאבד את הקשר בהדרגה…

אלון 26 באוגוסט 2012

מצויין.
הכתבה, עופר מזרחי, סיני וקריית שמונה. תענוג אחד גדול.

תומר חרוב 26 באוגוסט 2012

וואו, חזק ומטלטל.

MG 26 באוגוסט 2012

יופי של פוסט.

גיל 26 באוגוסט 2012

אברהמי, אתה תמצית הישראליות. בפוסט אחד מגולמת כל ההיסטוריה שלנו.

ירוק 26 באוגוסט 2012

אברהמי, פוסט פשוט מעולה. מסכים עם ה"חזק ומטלטל" של תומר.
הייתי אז ילד, אבל נדמה לי שאני זוכר שקלינגר (בגרסה הירוקה שלו) בעט את הפנדל המכריע לקורה…

MG 26 באוגוסט 2012

ירוק, אני צריך את עזרתך, בהמשך לשיחתנו הקודמת (אל תחשוף פרטים). בא לך לסייע?

ירוק 26 באוגוסט 2012

אשמח!

MG 26 באוגוסט 2012

יופי. איך אני יוצר איתך קשר ומעביר אליך מסמך והוראות?

ירוק 26 באוגוסט 2012

יש לך אימייל שאתה יכול לרשום כאן?

MG 26 באוגוסט 2012

אני מקווה שתבין את ההוראות:
1. לך לפוסט בו ניהלנו את הדיון עליו אני מדבר.
2. באותו הבלוג לך פוסט אחד אחורה (דרך הקישור בין הפוסט לתגובות).
3. בין התגובות תמצא את המייל שלי.
4. שלח למייל זה מייל ורשום לי כאן ששלחת.
*אם אתה לא מבין על מה אני מדבר תרשום ואמצא פיתרון (מקסימום מחר ביציע).

ירוק 26 באוגוסט 2012

שלחתי..

איל 26 באוגוסט 2012

הגול של פישונט אחרי הבומבה של אישטוון האמר לא של אבוקסיס

יונתן 26 באוגוסט 2012

מצמרר. תודה. לצערי אני עובר את אותו התהליך עם נבחרת ישראל – בגלל אותה חברון ואותה מקלחת.

מוזגטס 26 באוגוסט 2012

כמה רחוק יכול להיות קרוב. וההפך יכול להיות מאוד מאכזב.
פוסט מטלטל

ארנון 26 באוגוסט 2012

וואו, איזה פוסט חזק.
נקרא בנשימה אחת.
ומה שגיל אמר.

אצלנו בקיבוץ ליד ב"ש, כמעט כולם אהדו את הפועל של אביטן ושות' – גם קרובה, גם אדומה וגם אלופה. ואז פתאום לקראת סיום התיכון, הנער שהיה אוהד הכי שרוף מכולם, החליף עורו והפך אוהד בית"ר. הקיבוץ היה כמרקחה, ולא רחוק היה הרגע בו שיחת הקיבוץ תידרש לענין.
סביב גיל 25 הוא חזר למקורות, והיום, בגילנו הרם, כשכבר אף אחד לא ממש אוהד – הוא היחיד שעוד מטריח עצמו מדי פעם לוסרמיל ולמפגשי אוהדים.

תודה, אברהמי.

.ב. 26 באוגוסט 2012

הייתי בחברון בטח 15 שנים אחרייך ואני גם כן חולם עליה. ללוות סיור של מנהלת הקישור לבית שהפך למוצב צבאי בעשור האחרון, והבטיחו לו שזהו- זה נגמר, רק כדי לגלות את המ"פ מורה לחיילים להכנס לשם ביום שאחרי. עוני, חולדות בגודל של חתולים, וילדים שמרססים ספריי ומכים זקנות. את הרוע. את כל מה שאי אפשר לתאר במילים בארץ ישראל השכנה. את המילואים בשנה שעברה בה יריתי, לא בחדווה, אך בצייתנות לעזה מידי בוקר "לשטח פתוח", לאיפוס של מקלע כבד, וראיתי, בזכות משולש הגבולות, גם את האומללים שמצליחים לעבור את הגבול המצרי בשן ועין. היו גם את אלו שהמצרים רצחו בדם קר, בירי בגב, בירי כשהם תקועים על גדר התיל. בואו נאמר שלא כל הפלוגה הזילה דמעה על העניין.
ובספורט, ובכביש, ובתור ליותר מדי דברים, אני חש את אותה אווירת מילואים אלימה-שוביניסטית-גזענית-חברמנית, שגורמת לחשוב יותר מדי פעמים, האם עוד אפשר לתקן את מה שלא-בסדר פה.

עידן. 26 באוגוסט 2012

נהדר.

עוד פרק חובה בספר שאני מקווה שייצא יום אחד.

שניר 26 באוגוסט 2012

יופי של פוסט , נהניתי.

אלעד 26 באוגוסט 2012

אברהמי, אנחנו פה בגללך (בזכותך). תכתוב יותר, בבקשה…

trailblazer 26 באוגוסט 2012

מצטרף לבקשה

אני 26 באוגוסט 2012

טור מעניין, אבל אני אהיה קטנוני כהרגלי ואתקן פרט ממש לא חשוב – הקטנה של פישונט במשחק העונה מול הפועל ב-98, באותה שבת אביבית, הגיעה אחרי שאלימלך הדף פצצה של המאר, ולא של אבוקסיס. כן, אתה כותב את כל זה, ולזה אני נטפל. קטנוני, אמרתי.

יוסי מהאבטיחים 26 באוגוסט 2012

פוסט נהדר בכל כך הרבה רמות!

פראליה 26 באוגוסט 2012

תשמע, למרות "מזרחי", סיפור יפה אבל נראה מאד מאד מומצא.

תכתוב בהתחלה "סיפור בדיוני, אין קשר למציאות" וההנאה תהיה טובה יותר.

martzianno 26 באוגוסט 2012

הסיפור הזה, גם אם מומצא, יש לו כלכך הרבה קשר למציאות שאני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל להסביר לך.

ויכסלפיש 26 באוגוסט 2012

בית"ר הפכה אחרי דדש לפלטפורמה לנוכלים שבאים דופקים זורקים והולכים, טקסט מצוין

נתן 27 באוגוסט 2012

זוכר את משחקי השח בביתך? גליקסון?

Talo 27 באוגוסט 2012

כתוב מקסים.
תמיד אמרו על בית"ר שהיא הקבוצה של המדינה.

YG 27 באוגוסט 2012

אם בית"ר זו הקבוצה של המדינה, אז גם אני, כמו אברהמי צריך לרדת מהארץ.
בית"ר זו מקסימום הקבוצה של מבצעי הלינצ'ים. הברוך מרזלים. הגזענים.

Talo 27 באוגוסט 2012

האומנם?!
ראה תגובה 7…

מאשקה 27 באוגוסט 2012

אברהמי, כמו תמיד מה שאתה כותב זה מקסים. תודה.
ספר דורפן קניתי וקראתי.
מתי הספר שלך ?
נ.ב
קול צבר, אני הערצתי את השחקן הזה.

פאקו 27 באוגוסט 2012

פששש, איזה פוסט. חבל רק שאין יותר פוסטים ממך (לא בא ללחוץ עליך או משהו…). אולי לקראת עונת ה-NFL הבאה עלינו לטובה.

אליעזר 27 באוגוסט 2012

כתוב יוצא מהכלל. נעשה share. כבוד.

S&M 27 באוגוסט 2012

פוסטראומטי.

Comments closed