סיאטל-וושינגטון (פוסט חי)

וחשבתי ככה גם לפני המשחק הזה: סיאטל נוסעת לאטלנטה כפייבוריטית. ההתקפה של אטלנטה חד ממדית, וכדי לנצח את סיאטל אתה צריך להיות תלת מימדי. ואני לא חושב שההגנה של אטלנטה בנויה לראסל ווילסון.

**

מאט פלין, זוכרים?

**

ואם אני אטלנטה, איך אני מתאמן להגנה הזו? כאמור, זו לא הגנה שחוטפת. זו הגנה שמחטיפה. אולי המאמנים של אטלנטה צריכים לזרוק על התופסים שלהם משקולות. זה הכי קרוב לאיף שזה בטח מרגיש. משחק הגנה מרגש.

**

ניהול משחק מופקר של וושינגטון. לא שערורייתי, אלא מופקר. להשאיר את גריפין במשחק זה (אולי) להרוויח את הרכע ולמשכן בעדו את העתיד.

**

38 יארד לוושינגטון אחרי הטאצ'דאון השני שלהם.

**

וושינגטון הולכת להפסיד (אחרי איבוד הכדור של גריפין), אבל לפחות שהנהאן שיחק לפי החוקים הלא כתובים. טמטום טהור. טהרבה קלאס מהאהודים של וושינגטון.

**

ווהגנה של סיאטל זו לא הגנה של אופורטיוניסטים, זו הגנה שמוציאה לך את החשק לחיות. ככה וושינגטון נראים.

**

כמובן, שראסל ווילסון מלך.

**

ואני לא ממ שסגור על ההחלטה ללכת על שתי נקודות עכשיו. מתמטית, זה נכון, אבל אני רואה יותר סיכוי שוושינגטון ישיגו שני שערי שדה מאשר טאצ'דאון כפי שהמשחק מתנהל מאז שסיאטל חזרה להכרה.

**

כמה פעמים וושינגטון תינצל, ומתי ווילסון ימצא את סידני רייס החופשי?

**

ההגנה של סיאטל. וואו!!

**

והנה משהו שלא יקרה לעולם בגלל החוקים הלא כתובים והדי מטופשים של ספורט אמריקאי: אם רוברט גריפין לא יכול לרוץ, ואם המסירה שלו מוגבלת, האם מייק שהנהאן צריך לתת איזה שתי סדרות למחליף שלו?

**

וושינגטון מצליחה לעצור את המפולת על קו האחד יארד. אני חושב שזה ישפיע פחות על סיאטל. הסיבה היא משהו שאני רוצה לכתוב מזמן: השחקנים של פיט קארול הם לא רק שחקנים שמוכנים למות בשביל המאמן שלהם, הם שחקנים שנהנים לעשות את זה.

**

11 יארדים ברבע. מרהיב.

**

שני דברים על האיבוד של וושינגטון: הזריקה של גריפין לא היתה בתוך אלמנט המשחק של וושינגטון. זה משחק שמשוחק בתנאים של סיאטל כרגע. ופייר גארסון עסוק עכשיו בעיקר בלריב עם הקורנרבק שלו, שזה גם לשחק לידיים של סיאטל. (וגם אלפרד מוריס ירד ממוצע של שבעה יארדים לנשיאה לקצת יותר מארבעה). וושינגטון חייבת לשנו תאת המומנטום של המשחק הזה.

**

10:14. התחיל הפלייאוף. שני רבעים וכבר דרייב קריטי שני. כדאי לשים לב לתיקולים של סיאטל גם אחרי תפיסות או ריצות מוצלחות. זה ישפיע על הרבע האחרון.

**

אני לא יכול להיזכר בחבורה אתלטית ושרירנית כמו ההגנה של סיאטל (אף שחקן לבן בהגנה הזו?). ואני חושב שזה הסיכוי האמיתי שלהם במשחק הזה, מעמדת הפיגור הזה. להרביץ כמה שיותר חזק, מתי שאפשר, ולקוות שוושינגטון תתפרק. מעניין לראות אם נראה מהכלים ההתקפיים של וושינגטון סימנים של פחד מעימותים.

**

ג'ים האסלט (כמו ווייד פיליפס) הם מאמנים שנולדו להיות עוזרי מאמנים. אסור להם לערב את האגו בעבודה שלהם, אבל הם צריכים לקבל כסף של מאמנים ראשיים. פשר לטעון טענה דומה גם על נורב טרנר, אבל על טרנר אני חושב שאסור לו לדרוך על מגרש פוטבול.

**

סוף הרבע הראשון: קו ההתקפה של וושינגטון שולטתתתת.

**

0:14. לגבי הפציעה של גריפין: אני חושב שהיא קריטית. אני יודע שהמחליף שלו יכול לעשות את העבודה באוויר, אבל ההתקפה של וושינגטון נופלת, עומדת, רצה ועפה על הרגע שבו גריפין מקבל את הכדור ובוחר את האופציה העדיפה עליו. בלעדיו, וושינגטון תתקשה לרוץ לצדדים, ואף אחד לא רץ נגד סיאטל דרך האמצע.

ומצד שני: ככה הוא משחק פצוע? אם אני דאלאס, ג'ייאנטס או פילדלפיה, אני מגיש בקשה לעבור דיביזיה.

**

אני לא ממש אוהב את ההחלטה ללכת על שלושה מהלכי מסירה של ראסל ווילסון. יש לך את מרשואן לינץ'. לינץ' יכול להשתיק את הקהל, ולעזור לווילסון להיכנס למשחק. רק רבע ראשון, אבל ההגנה של סיאטל כב רצריכה להרוויח את המוניטין שלה.

**

כשמייק שהנהאן ייכנס חהיכל התהילה זה לא יהיה בגלל מאזן נצחונות-הפסדים, או בגלל אקס זכיות בסופרבול. זה יהיה בגלל שהוא שינה את המשחק. ההסתמכות של שהנהאן על קו התקפה מובילי, זריז ולא בהמתי, אפשר לו לבחור רצים אחוריים בסיבובים מאוחרים ולהפוך אותם לסופרסטארים.

כמה מחשבות מהירות לפני שמתחיל המשחק:

לפלייאוף אכן יש חוקים משלו. הסקור נמוך (הגנות עדיין מנצחות), ואתה צריך סוס עבודה בעמדה של רץ אחורי. מסירה ארוכה היא נוקאאוט, רץ אחורי הורג אותך באיטיות. זה מה שאריאן פוסטר עשה אתמול.

וכמובן, בפלייאוף אתה מבין כמה זה חשוב להבטיח כמה שיותר ביתיות. יוסטון הבינה את זה השבוע. היא תבין את זה אפילו יותר בסוף השבוע הבא.

ובשבוע הבא: גרין ביי בסן פרנסיסקו. צפו למהדורה חוזרת מהקלאסיקה של השנה שעברה (ניינרס-ניו אורלינס). קולין קייפרניק יצטרך להיכנס לנעליים הענקיות שהשאיר שם בשנה שעברה אלכס סמית.

ועוד בשבוע הבא, ההגנה של בולטימור, שמראה כרגע שכל הדיבורים על גסיסתה היו קצת מוקדמים, נוסעת לפגוש את פייטון מאנינג. אני בטח עוד אכתוב על ריי לואיס בהמשך השבוע, אבל בינתיים אני אגיד ככה: אני רואה כרגע את "הסמויה" בפעם הרביעית (הפעם אני מתמקד בבלש באנק), ואני לא יכול להיזכר בהתאמה כל כך מדוייקת בין ספורטאי לבין העיר שבה הוא משחק