אתחל זכרון. אנטר

באמצע הקורס מ"כים, בשישי, יצאה השמועה שבוטלה היציאה ומוקפצים

אף אחד לא מת כאן בפוסט הזה. לא מוות פיזי. על השכול האישי שלי כבר כתבתי בשנה שעברה.

אז אני כותב כאן על זכרון. זכרון מחוק, אם אני יכול לדייק יותר.

memories

את המלחמה הכי גדולה שלי לא עשיתי בעזה ולא בגבול של לבנון. היא היתה בסלון המשפחתי שלנו, בנסיון להסביר לאבא שדי, שילמתי מספיק על המוות של ארנה, ושיחתום כבר לעזאזל ויתן לי להיות הכי אחי. איזה שישה חודשים מתחילת השירות שלי עברו בכניסה ויציאה מהכלא וממעצרים על סירובים להתפנות לטירונות של ג'ובניקים. זה היה פחות משפיל מאשר לצעוד ביישוב כמו עומר עם מדים של כלומניק.

בסוף הוא לא התעקש מספיק.

**

בשבע שנים שלנו בימית היה לנו ריטואל קבוע של נסיעה לעזה. לפחות פעמיים בשבוע, לקנות ירקות וסבן אפ, ואחר כך רק לשבת עם המקומיים במגרש גדול על חלוקי אבן ולשחק איתם שש בש על קהווה ותה. אבא שלי היה בז לכביש שסללו שם, עוקף עזה קראו לו. אני מסופק אם הצמיגים של האופל, או הפורד קורטינה או הפיאט האדומה והמסחרית שלו, אי פעם נגעו שם.

אני מדסקס עם עצמי הרבה על העניין הזה של אולי היינו מתנחלים. זה אף פעם לא נראה לי ככה, אבל אולי יש לי פריזמה רומנטית על כל התקופה הזו והנסיון ההזייתי של ההורים שלי לברוח ולגור בסיני. אולי זו היתה תקופה קצרה מדי. אבל איכשהו ימית תמיד נראית בעיני כמו חלק אינטגרלי מעזה, לא כמו נטע זר.

**

כשגמרנו את הטירונות הלכנו איזה שמונים קילומטר על חגור מלא וחצי דרך אלונקות עד שהגענו לצומת. מהעייפות עוד הצלחתי לראות את המשפחה שלי שם. כולם חוץ מאבא שלי. רק בסוף, עם הכומתה, הוא פתאום הופיע. כמו בטקס סיום קורס קצינות של אחות אחת שלי, או סיום תואר ראשון של האחות השניה. ותמיד בכל הטקסים הללו הוא היה פורש לשירותים איזה חמישים פעם לשטוף את הפנים, כדי שחלילה לא נראה.

אני חושב עליו הרבה כשאני מדסקס על התקופה הזו. על הקונפליקט הפנימי של איש בן 34, נשוי פלוס ארבע, שהמלחמה של 73' הרסה לו מפעל חיים, שהחליט לבחור בחיים של ביטניקים, ובין ההתעקשות של הבן שלו ללבוש מדים ולהחזיק רובה.

קצת אחרי שסיימנו את הטירונות שלחו אותנו לחברון. משם עוד יש לי פלאשבקים קצרים. ימי שישי, גגות, יד על ההדק, הפסע הצר והקצר הזה שבו אתה יכול להיות קצת אלוהים ולדון מישהו לחיים.

**

אחר כך הלכנו לקורס מ"כים. האינתיפאדה הראתה סימנים שהיא לא הולכת להרפות או לשומקום. אמא היתה באה לבקר עם סירים של אורז עם תפוחי אדמה שרופים מלמטה, ואבא היה נשען על המכונית ומעשן בשרשרת. הוא לא ממש התעניין בשלומי, אבל בסוף הוא רק לחץ ידיים וביקש ממני לשמור על עצמי. הייתי מסתכל על הורים אחרים של חיילים מהפלוגה, מבקשים מהילדים שלהם לשמור על עצמם ומלווים את זה בחיבוק. כל הטעם של האורז עם השמיר והאפונה היה הולך לי מהצביטה בלב.

לקח לי יותר משני עשורים להבין למה הוא באמת התכוון.

**

לפני חודש פג תוקפו של הדרכון הישראלי. התקשרתי לקונסוליה המקומית ושאלתי על חידוש. אמרו שהכל באינטרנט. הורדתי, הדפסתי, הצטלמתי ושלחתי. חזרו ואמרו שיש שינוי בסטטוס וחייבים לרשום את את הנישואין (שלא מוכרים בישראל) ואת הילדים. נסעתי. רשמתי את הנישואין. את הילדים, אמרתי, אני מוכן לרשום, רק עם מכתב רשמי שהם לא מחוייבי גיוס.

הם לא מחוייבי גיוס, הם אזרחים גרמנים, ניסו לפטור אותי, אבל מכתב רשמי אתה לא מקבל. אז לא רושם. אז תקבל דרכון רק לשנה ותצטרך לחדש אותו כל שמונה חודשים הם איימו עלי.

גם להתעקש לא למדתי מאבא שלי.

ובדרך חזרה, בפקק, נזכרתי ב'חמש מצלמות שבורות' וב'אם יש גן עדן' ואיך חצי יובל שום דבר לא ממש השתנה.

**

באמצע הקורס מ"כים, בשישי, יצאה השמועה שבוטלה היציאה ומוקפצים. דרומה. נסענו בכביש עוקף עזה, הסתדרנו. למחרת כבר יצאנו. מהאגלי זיעה מתחת לקסדה ניסיתי לדלות זכרונות ופרצופים.

וכבר כמעט חצי יובל אני מנסה ולא מצליח להיזכר בנער שהיה שם. שלוש שנים מחוקות של דיסקט פרטי. זוכר רק פרטים, אירועים. שום דבר מעצמי. חצי יובל אני הולך לשם כמעט כל ערב וטובע במשולש ברמודה.

לא זוכר כלום, רק "תשמור על עצמך".

*

יום הזכרון. האח של ראסל מאיירס
דמוקרע טיה של משט רע

29 Comments

תומר חרוב 14 באפריל 2013

אני כל כך אוהב את הכתיבה שלך, כל כך אנושית ונוגעת בלב שזה פשוט כואב.

matipool 15 באפריל 2013

גם אני .
חבל שיש כל כך מעט מזה בזמן האחרון .

עמוס בורדוביץ 15 באפריל 2013

נהדר נהדר נהדר. פשוט נהדר.

עופר פרוסנר 15 באפריל 2013

כל כך יפה אברהמי.

גיל 15 באפריל 2013

פשוט נפלא ומכניס משמעות אמיתית למונח זיכרון.

שחר 15 באפריל 2013

עצה מניסיון משפחתי – תבטל את הדרכון הישראלי שלך ,זה יסבך את הילדים שלך כאשר הם יבואו לביקור בישראל.
תשאיר להם את האפשרות לבחור.

גל 15 באפריל 2013

מחזק את דבריו של שחר,
מנסיון משפחתי, הם לא בדיוק מדייקים שהם אומרים "הם אזרחים גרמנים", אפילו קצת משקרים ( כנראה מדיניות לא רשמית של מדינת ישראל ). במידה והילדים שלך לא יסדירו מראש את הנושא בהגיעם לגיל גיוס, הם עלולים להתקבל בבעיות רבות בכניסתם למדינת ישראל. ולרוב כאשר בסיס החיים אינו בארץ הם אפילו לא מודעים לכך.

אגב, העובדה שאתה אזרח אינה מחייבת את ילדייך.

שקטימאן 15 באפריל 2013

מה ישראלי בעינייך? לתת עצות בלי שיש לך מושג.

כנראה שהם באמת לא מבינים עניין שם בקונסוליה, כי אי דיווח על מצב משפחתי וילדים לא אמור כבר לגרום להגבלה על הדרכון. פעם זה היה ככה – היום כבר לא.

אבל! הילדים שלך חד משמעית לא צריכים להתגייס. לא קשור אם יש להם אזרחות זרה או לא. חפש בגוגל "חוק שירות ביטחון בני מהגרים" ויהיה לך את זה בכתב. בגדול – כל מי שחי בחו"ל עם ההורים שלו מלפני גיל 16 הוא לא חייב שירות. כשמגיעים לחדש להם את הדרכון בגיל 17 מקבלים את הדחייה הזו. גם מי ששכח לא נעצר, מקסימום מבררים 5 דקות בזמן היציאה מהארץ ומפנים אותו לקונסוליה לסדר את העניין.

סיפורי אימה בהתקלויות עם הרשויות בישראל כולנו מכירים ונמשיך להכיר. יכול להיות שזו אחת הסיבות לכך שחלק מאיתנו לא גרים שם יותר

Talo 15 באפריל 2013

אני חושב ששמרת על עצמך.

אריק 15 באפריל 2013

מעולה. כרגיל.

רון 15 באפריל 2013

אין עליך יא אברהמי! מחכה שתכתוב כבר איזה ספר….מתי עושים איזה אספרסו קצר וחזק שנטחן רק שניות ספורות לפני שנכנס למכונה ?

קורא אדוק 15 באפריל 2013

נהדר ומרגש

אורי 15 באפריל 2013

פשוט אוהב את הכתיבה שלך

פאקו 15 באפריל 2013

נהדר זאב. ההנאה (עד כמה שאפשר לקרוא לזה כך ביום כזה) מהיופי של הכתיבה שלך נמהלת תמיד ברצון לראות עוד פוסטים שלך – לא משנה מאיזה סוג.

סימנטוב 15 באפריל 2013

אתה כותב כל כך כל כך טוב. מרגש.

שרון דגן 15 באפריל 2013

קצת אחרי פסח, ביקרתי את אחי. הכין לילדים שלו סיר אורז עם תפוחי אדמה שרופים בתחתית. נחש ממי למד? עדיין לא קרוב לאיכויות של המקור.
כתיבה מופלאה. ח"ח!

צור שפי 15 באפריל 2013

1. ילד שעזב את הארץ עם הוריו בטרם מלאו לו 15 איננו מחוייב בשירות צבאי (סטטוס של ״בן מהגרים״ קוראים לזה) אלא אם הוא רוצה לחזור ולגור בארץ כבגיר. זה חל כמובן גם על ילדים שנולדו להורים ישראלים בחו״ל. אורך השירות בצה״ל למי שיירצה לחזור לארץ נגזר מהגיל. אם הוא/היא חוזרים בגיל 18 השירות יהיה מלא וככל שגיל החזרה עולה הוא יקוצר.
2. לילדים כאלה יש אזרחות ישראלית אוטומטית מתוקף זו של הוריהם. אם הם רוצים לוותר על אזרחותם הם יכולים לעשות זאת בהגיעם לגיל 18. אם לידתם לא דווחה, כמתבקש על פי החוק הישראלי, למשרד הפנים הישראלי באמצעות הנציגות הישראלית בחו״ל (קונסוליה או שגרירות) הרי שבהגיעם לבגרות יוכלו להגיע לביקורים בארץ עם דרכונם הלאומי (הגרמני במקרה זה) ללא בעיה כאזרחי גרמניה. אם ההורים דיווחו על לידתם הרי שהם יידרשו להיכנס לארץ ולצאת ממנה עם דרכונם הישראלי. ילדים כאלה צריכים להסדיר את סוגיית אי גיוסם לצה״ל מול הנציגות, זה הליך טכני ופשוט.
3. באשר לחתימת הורה על הסכמה לשירות קרבי לבן משפחה שכולה, מדובר לדעתי בנוהל נפסד שבו הצבא מוריד מעצמו אחריות ומעביר אותה לכתפיהם של ההורים. גועל נפש. היה צריך להיות נוהל ברור שבני משפחות שכולות לא יישרתו בקרבי בלי אם ובלי אבל. הם כבר נפגעו מספיק.

אביאל 15 באפריל 2013

צור – אני לא מסכים איתך לגבי הפסקה השלישית, עם כל הכבוד לך, אין לך בכלל זכות להחליט דברים כאלה בשביל אנשים אחרים, אם אדם רוצה להיות קרבי הוא זכאי לכך.

אסף THE KOP 15 באפריל 2013

אביאל.
אני מסכים עם צור.
את העניין הזה צריך לפתור בחקיקה, דווקא מפאת הטיעון שאתה העלת.

צור שפי 15 באפריל 2013

אביאל, צה״ל קובע לאנשים שהם לא יהיו קרביים מכל מיני סיבות, בעיקר מצב בריאותי, קב״א וכו׳. לדעתי הצבא (באמצעות חקיקה של המדינה) יכול לעשות אחת משתיים: או לא להתחשב בכך שבן משפחה מדרגה ראשונה של המלש״ב נפל ולגייסו כרגיל לקרבי או מה שהצעתי. להעביר את ההחלטה להורים זו בושה. אם אני היום חבר כנסת הייתי יוזם חוק שבני משפחה מדרגה ראשונה של נופלים לא יהיו חיילים קרביים. חד וחלק.

ש. בן ד. 15 באפריל 2013

כבר מספר שנים הנהול הזה לא מתקיים.

הנוהל שמתקיים היום הוא שאם המשפחה לא רוצה שהבן ישרת אז היא חותמת ולא להפך.

השינוי אולי נראה לאנשים מבחוץ סמנטי אבל הוא מאד משמעותי מבחינת המשפחות.

צור שפי 16 באפריל 2013

הוא בכל זאת סמנטי כי האחריות עדיין שלהן.

אסף THE KOP 15 באפריל 2013

תיקון קטן.

זה לא שחצי יובל שום דבר לא השתנה. ממש לא.

זה 162 שנה ששום דבר לא השתנה. יש קו ישיר המחבר בין הרצח של הרב אברהם שלמה זלמן צורף בשנת 1851, ממחדשי בית הכנסת "החורבה" בעיר העתיקה שנרצח ע"י ערבים לבין האבן הקטלנית שנזרקה על משפחת ביטון לפני מס' שבועות.

צור שפי 15 באפריל 2013

אסף, בפרסומים נאמר שמניין קורבנות הטרור מתחיל מ-1860, יש לך מושג למה הרצח שאתה מזכיר כאן ״נשאר בחוץ״?

אסף THE KOP 15 באפריל 2013

צור, לפי ויקפדיה בשנת 1860 הוקמה משכנות שאננים – השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. מקובל לראות בשנה זו ציון דרך בהתפתחות היישוב בארץ ישראל ובכינונה של התנועה הציונית. ועל כן, למנות את שמות חללי מערכות ישראל אשר נפלו על משמרתם, החל משנה זו.

למיטב ידיעתי, גם הראש"ז ז"ל לא היה ראשון הנרצחים במאבק על ארץ ישראל.

עידן. 15 באפריל 2013

נהדר ומרגש.

אברהמי, אתה מאוד חסר כאן לאחרונה.

Red Head 16 באפריל 2013

ימית היתה גן עדן קטן וקסום,
שונה במהות מעזה ואף לא קשורה אליה במאום.
הבאת איתך געגועים לחוף הכי יפה שהיה אי פעם בארץ.
יופי של כתיבה.

מתן גילור 16 באפריל 2013

אני מסכים עם צור שלא צריך חתימה של ההורים, אולם אני בניגוד אליו לא חושב שצריכה להיות בחירה כלל, כלמור לא יותר מכל מלש"ב אחר.
הרי אם אבא של מישהו או אחיו נהרגו בתאונת דרכים, אזי שלא צריך חתימה, ואני באמת ובתמים לא מבין את ההבדל. לאבד ילד שני זה כואב באותה המידה, בין אם אבדת את הראשון במלחמה, תאונת דרכים או מחלה. הסיווג הזה של אופן המוות של קרוב משפחה אחר ואופי השירות לפיו מגוחך בעיני.
מרגע שאדם בגיר ואינו זקוק לאפוטרופוס בתחומים אחרים של החיים, אין שום סיבה שהוריו יחליטו בשבילו וזה בכלל לא משנה על מה מדובר. בגיר הוא אדון לעצמו, והאפטרופוס היחיד שלו מרגע זה צריכה להיות המדינה.

נר הלילה 16 באפריל 2013

אברהמי,
תנחומי על אחותך. הסיפור שלך עצוב. נראה שאתה בורח רחוק מהמקום שממנו באת.

Comments closed