כסף, כסף, כסף/ גיל שלי מתארח

קודם לעניינים פורמליים: קרולינה תנצח היום את טמפה 23:31 עלו לי שתי תהיות השבוע, ושתיהן היו קשורות לעניינים כלכליים, ככה […]

קודם לעניינים פורמליים: קרולינה תנצח היום את טמפה 23:31

עלו לי שתי תהיות השבוע, ושתיהן היו קשורות לעניינים כלכליים, ככה שבאופן טבעי בקשתי מגיל שלי שהוא אחד האנשים שכותבים באופן הכי מעמיק על ספורט וכלכלה, להעלות את התשובות שלו אצלי. בסוף הטקסט אני אעלה כמה תהיות עריכה שעלו בתכתובות בין גיל לביני ושנינו נשמח לשמוע מה יש לך להוסיף לדיון הזה

OWNERS

הנה גיל

זאב גירה את מוחי עם שתי שאלות מעניינות היום, הראשונה, האם לדעתי קבוצות בספורט האמריקאי מקבלות את הצורה של הבעלים שלהן. השנייה, מדוע בפוטבול האמריקאי ספורטאים לא בוחרים לשחק בשוקי הפרסום הגדולים כמו בכדורסל

*

אתחיל דווקא בשנייה. בתחילה חשבתי על הפתרון הבנאלי. מאחרי ושחקני פוטבול משחקים עם קסדות, הם זוכים להרבה פחות חשיפה ופרסום לעומת כוכבי הכדורסל הגדולים. אך לאחר מכן, ניסיתי לחשוב באיזה עוד ענפי ספורט בארצות הברית, כוכבים בוחרים את הקבוצות לפי שוק הפרסום העומד מאחוריהן. לדעתי הכדורסל מאוד ייחודי בכך שהוא מאפשר לכוכביו הגדולים להיות חלק מהותי ממסעות הפרסום, והם חייבים תודה גדולה למייקל ג'ורדן ונייקי.

*

ג'ורדן היה הראשון לקשר בין ענף ספורט ובין מוצר צריכה. אף אחד לפניו לא גרם לזיהוי חד חד ערכי בין ענף ספורט ובין ענף ספורט כלשהוא. גם אני כמו רבים וטובים, ביקשתי מאבי כאשר נסע לארצות הברית שיחזור עם נייק אייר ג'ורדן שעלו 120$, סכום יותר מכפול מכל נעל כדורסל אחרת באותו הזמן

האייר ג'ורדן היו מכוערות בצורה יוצאת דופן, אך הגאונות שעמדה מאחוריהן היתה הקישור הערטילאי, שמייקל קופץ כל כך גבוה עם הנעלים האלה, אולי גם אנחנו נוכל. מאז ועד היום, אין ענף   I want to be like mike ספורט אחר שהצליח לגרום לזהות עם מוצר כלשהוא. גייטורייד לקחו את המחשבה הזאת צעד אחד רחוק יותר, והסיסמה בפרסום שלהם היתה

בקיצור, אפילו ג'ו מונטנה הגדול, לא זכה לחוזי פרסום שמתקרבים בשווים לעשירית ממה שמייקל ג'ורדן זכה. נכון, פייטון מאנינג מככב בהרבה מסעות פרסום, אך זה יותר בגלל האופי הייחודי שלו, מאשר בזכות הצלחתו בשדה הפוטבול. לעומתו טום בריידי לא משתתף כמעט כלל. ויקטור קרוז זוכה בכמה הזדמנויות בשוק של התפוח הגדול, אך הוא נשאר בג'איינטס בגלל האירגון, לא בגלל עוד כמה דולרים בשנה. אדריאן פיטרסון לא ייקח את גדול השוק בחשבון, הוא יחתום במינסוטה, כי שם יציעו לו את החוזה הגדול ביותר

לברון, קובי וכל השאר, צריכים לשלוח מעשר למייקל, הוא זה שפתח את השוק בפניהם, ולכן רק להם מדובר בשיקול רלוונטי

*

לגבי הקבוצות ובעליהן. האוקלנד ריידרס היוו דוגמה חיה, עד שאל דייוויס נפטר. הקבוצה נראתה בדיוק כמו הטיפוס, ואף הזדקנה יחד איתו. אם נביט לכיוון הסטילרס נראה ארגון בצלמם ובדמותם של משפחת רוני. הג'איינטס הם ההשתקפות של משפחות טיש ומארה, הפטריוטס בהחלט שייכים לקראפט, וישארו כאלה גם אחרי פרישת ביליצ'ק.

גם הדאלאס קאובויס הם ג'רי ג'ונס, ובכלל מה יש בדאלאס שמושך לשם את כל הטיפוסים הקרויים באנגלית  "פלאמבוינט", מארק קיובן נראה כמו ג'רי ג'ונס, והדאלאס מאבריקס הם הבבואה שלו

אם יש ארגון שמדגים את הרע בזהותו של הבעלים הרי הניקס צועדים בראש

*

הקבוצות הנן השתקפות בעליהן, בעיקר משום שגם בליגות בהן יש תקרת משכורות, הבעלים הם שקובעים, האם חשוב לזכות בתשומת לב האוהדים, או בגביעים, לידיעת מר איירסיי הנכבד. ככל שהבעלים מסתפק בבחירת אנשי מקצוע שינהלו את קבוצתו, ומספק להם את השקט והתשתית לבנייה שקטה ומסודרת, כך הסיכויים שהארגון יזכה בהצלחה

אך צריך להיות טיפוס מסוג מסוים כדי להשקיע הרבה כסף, ולא לזכות בתשומת הלב המגיעה עם ההשקעה, צריך גדולת נפש כדי להתרכז בעיקר ולא בטפל. ישנם מקרים כמו אל דייוויס ומארק קיובן, שמצליחים להשיג גם וגם, אך בדרך כלל, ככל שעין המצלמה מרוכזת בבעלי הקבוצה, כך הקבוצה לאורך זמן תשיג פחות מהסיכויים הסטטיסטיים שלה

*

ואם כבר קבוצות ובעליהן, ההוכחה הגדולה ביותר הן הינקיס של סטיינברנר והלייקרס של ג'רי באס, אשר בלכתם לעולמם, קברו עמם את ההצלחה של המועדונים שלהם

*

ואלו היו השאלות שלי לאחר שגיל כתב לי את הטקסט

שאלתי האם יש קורלציה בין סוג העסק שבו הרוויח הבעלים את  המיליונים שלו לבין הצורה שבה הקבוצה שלו מתנהלת ומשתקפת בעיני הציבור. במילים אחרות: האם רוברט קראפט מנהל את עסקי הנייר שלו כמו שהוא מנהל את הפטריוטס? האם גם שם יש לו בליצ'יק שהוא מפקיד אצלו את העסק

והשאלה השניה היתה תהייה איך אנשים שמגלגלים מיליונים בעסקים יכולים להריץ עסק כל כך כושל כשמדובר בקבוצת ספורט. אני לא מדובר על דולן (דולן הוא מתת קבוצת הרציקוביץ': האנשים שעשו מיליונים ממיליארדים), אלא אנשים כמו דונלד סטרלינג מהקליפרס.

ועוד שתי תובנות שלי על השאלה הראשונה: היא קשורה לאורך החיים הקצר של עונת וקריירת הפוטבול, ובעיקר היא קשורה לכך שפוטבול הוא ענף שנולד מתןך משחק התיכונים והקולג'ים. הוא, בסופו של עניין, משחק של ערי שדה. זו הדרך היחידה שלי להסביר את העובדה שאין קבוצה בלוס אנג'לס ושהפרסומת העיקרית של אחד הפנים היותר מוכרות של הענף היתה פרסומת של ג'ינסים לטרקטוריסטים.

 

הימורי פוטבול שבוע שביעי
הימורי פוטבול שבוע שמיני

תגובות

  • Shai

    זאב גירה את מוחי אם...=זאב גירה את מוחי עם...

    ...עד שאל דייוויס נפתר=...עד שאל דייוויס נפטר

    • בני תבורי

      קטנוני

      • גרבר

        למה? אני לא חושב... השפה היא הדרך העיקרית וכמעט הבלעדית שלנו להביע רעיונות ומחשבות. ככל שהיא יותר נכונה, סיסטמטית ומסודרת - כולל כללי התחביר והדיקדוק - ככה נוכל להעביר את הרעיונות בצורה סדורה ונכונה יותר...

        וגם , האין סוף נמצא בפרטים הקטנים.

        ובפרקטיקה - כל עוד אין דרך לפנות לעורך או לכותב במייל אישי, זו הדרך היחידה. אפשר לעשות את זה בעדינות ובג'נטלמניות, ואפשר (לצערי) שלא. בכל מקרה - אני בטוח שכותבים איכותיים ברמת דה-באזר מקבלים הערות כאלו כביקורת בונה

      • אבנר

        כלל לא קטנוני ואני מניח שלכן גם תוקן
        קורה שטועים וכשמגלים זאת, חשוב ונכון לתקן.

  • Talo

    אני חושב שההסבר על ג׳ורדן הוא רק חלק מהסיפור ושהוא כמו בכל אספקט יוצא דופן.
    כמה ילדים בעולם מבקשים היום את הנעליים של בריאנט, לברון או דוראנט? הם עדיין מבקשים כולל הבן שלי נעליים של ג׳ורדן.
    השחקנים צריכים להודות לאחד דיוויד סטרן שהבין את עוצמת העניין ושיווק אותו למה שהוא היום.
    ושאלה למומחים - איך המצב בבייסבול?

    • אוהד מטס בירושלים

      בניגוד לפוטבול בייסבול הוא ספורט אזורי. יש פחות שחקנים המוכרים ברמה הארצית.
      כדאי היה להזכיר שלפני ג'ורדן היה בו ג'קסון- אחד השחקנים הבודדים ששיחק גם בייסבול וגם פוטבול באותה עונה. מסע הפרסום שלו לנייקי Bo Knows מסוף שנות השמונים נחשב כפורץ דרך וייחודי.
      לפני כשנה הוקדש לג'קסון פרק בסדרת 30 על 30 של espn. מומלץ.

  • עומרי

    כמה דברים:

    א. הפער בהכנסות מפרסום קיים בעיקר בגלל שכדורסל הוא משחק בינלאומי. מייקל ג'ורדן היה האדם המוכר בעולם בזמן שדן מרינו יכל להתהלך בשלווה במרכז לונדון כמעט מבלי הפרעה.
    למרות זאת, בשני הענפים הכנסות משמעותיות מפרסום מגיעות רק לשכבה צרה של כוכבים.
    בפוטבול של היום זה מאנינג, בריידי (שאגב יש סיכוי טוב שיסיים את הקריירה עם יותר כסף מפרסום ממאנינג - הוא קיבל נתח מאנדר ארמור לפני שנתיים בתמורה לעריקה אליהם שכבר הכפיל את עצמו), רודג'רס
    שעושה המון,בריס ופיטרסון.
    כל השאר זה סרדינים. לאנדרו לאק וקאם ניוטון יש פוטנציאל בשמיים.

    בכדורסל יש יותר אבל לא הרבה יותר.
    לא חושב שאל ג'פרסון מכניס לשיקולים שלו ענייני שוק פרסום.

    ב. לגבי הפער בין אנשי עסקים לקבוצותיהם מבחינת הצלחה, השאלה מהי הצלחה במישור הזה?
    האם דונלד סטרלינג נכשל עסקית כי הקבוצה שלו לרוב כושלת?
    לא יודע. הוא בוודאי הכפיל את ההשקעה הראשונית שלו כמה וכמה, המועדון מכניס כסף יפה כי הוא בל.א, ולאורך שנים הוא היה ממשלמי המשכורות הנמוכים בליגה, מה שלא מנע ממנו לקבל נתח שווה בהכנסות הציבוריות.
    כלומר, הוא איש עסקים מצוין גם בכדורסל. לא בטוח שזה מה שצריך כדי לבנות אלופות...

  • גיל

    יש כמה סיבות למה שחקנים לא משחקים בשוק גדול לדעתי. אחת, בגלל שהפוטבול כל כך גדול בארה"ב אז לשוק המקומי יש פחות חשיבות. שחקן כמו מאנינג מופיע על פרסומות ארציות ולא רק מוכר פיזה באינדי או דנבר. דבר שני, העונה מאוד קצרה אז הקשר עם הקהילה המקומית קטן יותר. פוטבול זה גם הספורט שבו אשכרה מתאמנים תוך כדי העונה ולא רק רצים ממשחק למשחק. העונה מאוד אינטנסטיבית ויש להם פחות זמן לדברים מסביב כמו בילויים.

    בלוס אנגל'ס יש את USC וגם UCLA והלייקרס ככה שהם לא ממש צריכים קבוצה מקצוענית בפוטבול (למרות שתהיה אחת כזו בסופו של דבר).

  • שי

    אני תוהה כמה מהשחקנים הצעירים, בשלב התיכון, בוחרים את הענף שלהם לפי חוזי הפרסום שאפשר להשיג דרכו. זה מעניין אותי בעיקר כי הרבה מאוד עילויים אתלטיים הולכים לNFL בסופו של דבר - האם הם ספורטאים חד-מימדיים ולא הייתה להם ברירה אחרת?

    • גיל

      מה בדיוק חד מימדי בלהיות שחקן פוטבול?

      • שי

        א- שחקני פוטבול יותר ממוקצעים על תפקידים ואלמנטים ספציפיים, גם אם (ובגלל ש-) רמת הביצוע שנדרשת מהם היא גבוהה יותר. באופן ספציפי, אנחנו גם לא מדברים כאן על הליינבקרים דווקא אלא בעיקר על רסיברים. הם אלה עם המהירות והקפיצה.
        ב- בהקשר השאלה, הכוונה היא טריוויאלית - בעיקר שלפעמים מישהו יכול להיות פוטנציאל NFL רציני ולא להיחשב לחשוב על עצמו כבעל פוטנציאל להגיע לNBA (או הצלחה דומה בתוך הדראפט).

        • עומרי

          ב-NFL יש משהו כמו פי 4 יותר משרות, אז אני מניח שזה משפיע.

          מהסיפורים הידועים לנו בעשורים האחרונים אני מנחש שהנטייה היא קודם כל NBA.
          אלן אייברסון היה פרוספקט QB מבטיח שהוביל את התיכון שלו לאליפות בשני ענפי הספורט והיה על הרדאר של מכללות חשובות.
          צ'רלי וורד זכה בהייזמן ובחר NBA.
          לברון פלירטט עם פוטבול כנער, מישהו כמוהו בבירור היה הופך לשחקן מדהים כ-TE או WR. אולי גם QB, אבל קשה לחזות.

          מנגד, בפוטבול ידוע לי בעיקר על ג'ימי גראהם ששיחק כדורסל די ברצינות.

          השכר הממוצע בNBA גבוה בהרבה. הספורט הרבה פחות גלדיאטורי. החוזים מובטחים. כאמור הפרסום משמעותי יותר. כל זה בוודאי משפיע.

        • גיל

          בפוטבול צריך יכולת אתלטית גבוהה בדיוק כמו בכדורסל אבל גם הרבה יותר חשיבה קבוצתית. בכל מקרה, להיות שחקן פוטבול זה יותר יוקרתי היום. מספיק תראה כמה מדברים על פוטבול ביחס לשאר הענפים.

          • עומרי

            אני לא בטוח שמדברים על הפרסונות בפוטבול יותר מעל כוכבי NBA.
            כמעט בוודאות לא מדברים על אף אחד בפוטבול כמו שמדברים על לברון וקובי.

          • גיל

            לא מדברים על כוכבים כמו בנבא אבל הספורט בכללותו יוקרתי יותר. יש לו גם שוליים רחבים הרבה יותר בגלל הסגלים הגדולים והפציעות כך שהסיכויים להגיע לNFL גדולים יותר.

  • יאיר

    אני חושב שהפתרון לשאלה הראשונה הוא הרבה יותר פשוט ופחות פילוסופי. כמו בכל דבר בספורט האמריקאי זה קשור להסכמי השכר בליגות. בNFL בגלל מבנה השכר שרובו לא מובטח (בניגוד לNBA וMLB) והעובדה שחוזים בNFL נפתחים כמעט 100% מהפעמים לפני סופם ומשחקים בסכומים ובפריסה שלהם כדי להתאים את תקרת השכר אין כמעט מצב של כוכב שמגיע לFA(וכשכוכב מגיע לFA אז התקשורת משתגעת לחלוטין כמו במקרה פייטון). הם תמיד חותמים על הערכת חוזה שמאפשרת לקבוצה לפרוס את הכסף מתחת לתקרה לכמה שנים ונותן להם כסף ביד שכשמדובר בNFL שפציעה יכולה לגמור לך את הקריירה בכל רגע אנשים לא מוותרים על זה.
    מכיוון שלא מגיעים לFA אז גם לא עוברים לשווקים גדולים בFA. דווקא בפוטבול היו הכי הרבה מקרים של כוכבים שלא הסכימו לשחק בקבוצה שבוחרת ראשונה(או רביעית במקרה של באפלו) בדראפט (למרות שזה לא היה בהכרח בשביל לעבור לשוק גדול) דבר שלא זכור לי שקרה בNBA.

  • אלעד אחד

    אני באמת זוכר שתהיתי, לפני כ-15 שנים, איך טרל דיוויס, אולי שחקן הפוטבול המשמעותי ביותר באותה תקופה, מפרסם מרק בקופסאות שימורים.

    • אלעד

      מעניין שאתה מזכיר את טרל דיוויס, ואולי זה גם חלק מהתשובה. מה היה פרק הזמן שלו בפריים? 5 שנים? אולי אפילו פחות.
      חברה שלוקחת שחקן נ.ב.א שיפרסם אותה, מקבלת פרזנטור ל-15, 20 שנה. לרוב הכוכבים בפוטבול, בטח לא לראנינג-בקס, אין חיי מדף כאלו.

  • אלון

    תמיד חשבתי ששחקני נבא מחפשים שוק גדול כי יותר כיף לבלות בניו יורק מאשר בשארלוט.
    ויקטור קרוז מפרסם הרבה לא בגלל שהוא שחקן על (לא חסרים רסיברים הרבה יותר טובים ממנו) אלא בגלל החיוך שלו ובגלל איך שהוא נראה.

    • גיל

      כמו שכתבתי, לשחקני פוטבול יש פחות זמן לבילויים. לא רק שהם מתאמנים כל השבוע אלא הם גם צריכים להתאושש מפציעות. בנבא בימי משחקים או לאחריהם, כשלא טסים למשחק, יש קצת זמן פנוי. גם בבייסבול זה ככה.

      • אלון

        לרוגר קלמנס היו דירות בערים שהוא שיחק בהם הרבה והמאהבות שלו גרו שם.יש שחקני בייסבול ויש פיצ'רים.

        • גיל

          הכוונה שלי ששחקני בייסבול הם כמו נבא, יש להם יחסית הרבה זמן פנוי. זה שהם מבלים בעיר 3-4 ימים רצופים לפחות עוזר.

Comments are closed.