אתי אנקרי, באמצע ברלין

 

 

 

 

 

 

 

 

דבר ראשון שאתה פותח מסעדה ושורד אותה, זה שאתה הופך לחלק מהנוף. אתה כבר לא איזה טורקי שנדחף להם לגני המשחקים הסטריליים שלהם (פעם אחת שתי ילדות בנות חמש אמרו למאיה שהיא לא יכולה לעלות על הטרמפולינה. דיברנו בינינו בעברית, והם אמרו לה שהיא לא יכולה בגלל שהיא לא גרמנית). אתה לא אוויר. מהנהנים לך. וכשאתה חלק דומם מהנוף אתה מצפין לתוך עצמך את הרוטינות של הרחוב, כל כמה זמן עוברת החשמלית, ומי תמיד רץ אחריה, וסדר הפעולות של זו שפותחת את המספרה ממול, ומשאיות הזבל. והשכנים.

ALONE

כמו ההוא מהקומה השלישית שאיך שפתחתי עצר וסיפר לי כמה הוא חולם ללכת לבית כנסת פעם בחיים שלו, ואמרתי לו אז שאין בעיה שיודיע לי פעם אחת, ואקח אותי ואז הוא נעמד צמוד אלי ולא החלפנו מילה איזה עשר דקות. וככה אנחנו נפגשים פעם בחודש עם אותו ריטואל: כמיהת הביקור, ההבטחה למימוש, הוא מתקרב אלי ושותק. והספרדיה שמולו, שבכל בוקר איך שהבעל יוצא, נכנס אליה גבר חדש. ויש את אלו מהקומה הרביעית ששוכרים דירות על בסיס יומי לתיירים. והנרקומנית אלכסנדרה שמעדיפה שאקרא לה סשה.

ובבניין ממול ההוא שחי מדמי אבטלה ויוצא לעבודת צבעות כל בוקר. וההיא מימינו שתמיד יושבת על אדן החלון ואוכלת משהו. בקיץ זה אבטיח שהיא מרוקנת ישר לפיה. ומתחתיה הזוג הקשיש.

את הזוג הקשיש לקח לי לקלוט רק אחרי חצי שנה. פתאום קלטתי שהוא יוצא מהבית, חוצה את הרחוב, ןברגע שהוא היה על המדרכה ממול, היא היתה מסיטה את הוילון. והוא היה מסתובב ומנופף לה לשלום, ועושה עוד כמה צעדים, חג על צעדיו, ומנופף לה לשלום והיא לו. וככה איזה עשר פעמים במרחק של עשרים מטר, עד שהוא הוא נעלם בסיבוב והיא היתה מסיטה את הוילון.

ואחרי רבע שעה הוא כבר היה חוזר הביתה.

ופעם תפסתי אותו ואמרתי לו בגרמנית השבורה שלי כמה זה מרגש, ואיך גם אני הייתי רוצה להיות ככה עם בת הזוג שלי בעוד שלושים שנה. ויומיים אחרי זה הם באו לצהריים אצלי. הזמינו שתי כוסות יין לבן כל אחד. והוא היה מזמין טאג'ין על קוסקוס (חתיכות עוף בתנור עם תפוחי אדמה, בטטות, שזיפים ושקדים עם הרבה קינמון), והיא היתה מזמינה פרגית במרינדה של סויה, רימונים, אויסטר, וג'ינג'ר. ובעונה היו גם מזמינים סלט רימונים עם עגבניות, קוריאנה, בצל סגול ובצל ירוק. ככה כל שבוע, חצי שנה.

ובפעם האחרונה שהם באו ביחד, לפני כמעט תשעה חודשים, הוא סיפר לי שגילו אצלו סרטן. ואחרי חודש היא חזרה עם גבר זר. היא בקושי דיברה, והוא רק אמר, כששאלתי, שהוא איתה קצת, כדי לנחם.

ובשבוע שעבר היא חזרה. והזמינה פרגית במרינדה על מצע של חומוס, עם סלט רימונים ויין לבן. המסעדה היתה די מלאה ובכל זאת יצאתי לשאול מה שלומה. והיא הניעה את הראש מצד לצד ואמרה שזה קשה. לא בגלל שזה קשה, אלא בגלל שזה לא עובר. ובכתה באיפוק של אשה אירופאית. ובין הדמעות שלה יכלת לראות בעיניים את ההבנה שלה. שהכל הוא רק כיסויים תרמיים. הקריירה, ובן הזוג, והבילויים, והקניות והחופשות, והזיונים והבגידות, והבית והאוטו. שמגיע הרגע שבו הקור חודר יותר עמוק, ושכבות המגן נמסות, ואתה שוב מבין, שלעזאזל, אתה לבד כאן.

היא המשיכה לעמוד. אנשים הסתכלו עלינו. כמה שלא רציתי לחבק אותה, זה בכלל לא בא בחשבון. ביקשתי שתשב, התכופפתי לעברה ואמרתי לה שאני אשים מוזיקה שמנחמת אותי. היא ישבה שם. שתתה שתי כוסות יין, ניגבה את הצלחת, וביקשה רשות להישאר עד הסוף של הדיסק. ואז היא קמה ושאלה אם אני יכול להשיג לה את המוזיקה הזו. ואמרתי שאני אבדוק וזה יעלה חמישה עשר אירו. והיא ביקשה שאזמין. ולפני שהיא נכנסה לבית ממול, רצתי אליה ונתתי לה את הדיסק והסתובבתי על עקביי.

כי אתה לא לוקח כסף ממי שנותן לך לגעת לו בלב.

ולפעמים כשאני יוצא לשכטה, היא מסיטה קצת את הוילון ואנחנו מנופפים. וכשאני הולך הביתה, מתחת לחלון שלה, אני כמעט תמיד שומע את זה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

"הירוקים" או 'מה שהיה הוא שיהיה'/ עמית פרלה
הערב אני בחופש

60 Comments

גיל 21 בנובמבר 2013

מקסים ומרגש כמו כל סיפור. וגם תמיד עושה אותי רעב.

עמית 21 בנובמבר 2013

מה שגיל אמר.

matipool 21 בנובמבר 2013

בדיוק .
שירה צרופה . אחד המרגשים ביותר שלך .
מת לאכול אצלך בברלין .

תני 21 בנובמבר 2013

תן כתובת, אברהמי

אנטואן, אוהד ראיו וייקאנו 21 בנובמבר 2013

טקסט ענק. בעיקרון לא צריך להוסיף כלום, אבל אוסיף ואומר שאהבתי את ההתייחסות ההוגנת שלך לריחוק הראשוני של הסביבה. אני כנראה כבר לא אגיע לברלין, למרות השבוע המדהים שהיה לי בקרויצברג (בפרוסטר, קרוב לגורליצר פארק), אבל הטקסט שלך עשה לי חשק מחדש.

B. Goren 21 בנובמבר 2013

נפלא.

בני תבורי 21 בנובמבר 2013

לחבק אותך בנאדם. וסלט רימונים וגם החציל ההוא על החומוס.

פ איתמר 21 בנובמבר 2013

מרגש ועצוב

יהודה 21 בנובמבר 2013

איפה הכתובת בברלין
לכשאגיע מתי שהוא אבדוק ואתקשר

אלכס (החיקוי) 21 בנובמבר 2013

הרגעים האלו שאתה מורשה לגעת במישהו, או שאתה מרשה לגעת בך… רק טוב (וקצת כבד) על הלב.

תענוג.

אריאל גרייזס 21 בנובמבר 2013

כרגיל נהדר. ומעלה מיצי קיבה..

תומר חרוב 21 בנובמבר 2013

אתה כותב ומתבונן בחסד.

סימנטוב 21 בנובמבר 2013

מודים למי שנוגע כך בלב. זכית לחיות בעומק רגישי.

IDO 21 בנובמבר 2013

thanks mate

עורב סגול 21 בנובמבר 2013

"הקריירה, ובן הזוג, והבילויים, והקניות והחופשות, והזיונים והבגידות, והבית והאוטו. שמגיע הרגע שבו הקור חודר יותר עמוק, ושכבות המגן נמסות, ואתה שוב מבין, שלעזאזל, אתה לבד כאן"

לבד בברלין? לבד בעולם?

נוגה ומקסים אברהמי

איציק 21 בנובמבר 2013

נוגע… מרגש… דימעה קטנה…

אדם בן דוד 21 בנובמבר 2013

תודה. רבה. מרגש.

אורי 21 בנובמבר 2013

נדיר!!

פרלה 21 בנובמבר 2013

הנה פוסט מדה באזר שאפילו אעביר לאשתי ויש סכוי גבוה שהוא יעניין גם אותה

פולדש 21 בנובמבר 2013

טקסט מצוין, כרגיל יש לומר.

AMan 21 בנובמבר 2013

כל האינטרנט הזה, והבלוגים וכל השאר?
אז הנה למה.
תודה.

אשתו של פרלה 21 בנובמבר 2013

לכווץ ככה חיים, טעם ניחוח ומראות לכדי טור ותוך כדי לגעת לי בלב בלי לקחת כסף – זאת בהחלט אומנות.
זאב ופרלה, תודה. כל אחד על שלו.

נחשון שוחט 21 בנובמבר 2013

נהדר.

אופיר 21 בנובמבר 2013

זאב, אלוהים נגע בך, עם היכולת הזו שלך לספר סיפור.

דוד 21 בנובמבר 2013

אברהמי, אין לי מה למכור, אבל אם היה לי משהו שהיית רוצה, לא הייתי לוקח כסף.
לא לוקחים כסף ממי שנותן לך לגעת לו בלב.

matipool 21 בנובמבר 2013

פעם שנייה שהתרגשתי היום .

יואב 21 בנובמבר 2013

וואו.
אחד הנפלאים.

כסיפוביץ 21 בנובמבר 2013

מעולה!

צור שפי 21 בנובמבר 2013

נפלא באמת. תודה אברהמי.

אבא'לה (גרבר) 21 בנובמבר 2013

איך שקראתי את הכותרת, ידעתי שזה הולך להיות ה-פוסט שלך. לא טעיתי.
הדיסק הזה הוא מושלם, הוא מנחם ומטלטל ומחבק וגורם לך לתהות. כמו הפוסט שלך. נתתי אותו לאישתי (את הדיסק, לא את הפוסט) לפני שהתחתנו, ועד היום בימי שישי מיוחדים, כשיש אווירה כזאת של לפני שבת והקירות של הבית ושל הלב מבקשים את זה, אז אנחנו שמים אותו

ודרך אגב, אחרי תיאור כזה אתה חייב לי גם צהריים. (אבל בלי כל האוייסטר וזה). סחטיין

אבא'לה (גרבר) 21 בנובמבר 2013

אופס, את הארוחת בוקר חייב לי ערן, הברלין בלבל אותי. הפאדיחה עלי. זה לא משנה את כל מה שכתבתי לפני זה על הפוסט המדהים הזה.

איציק 21 בנובמבר 2013

זה נקרא "אוכל חינם" ;)
בקשר לתגובה שלך, אכן פוסט מעולה.

רוני 21 בנובמבר 2013

מה שם המסעדה?
אני די הרבה בברלין והייתי שמח לבקר.
תודה

גיל שלי 21 בנובמבר 2013

פשוט יפהפה, אבל אני זוכר שיש מגיבים שמתנגדים למחמאות מכותבי בלוגים אחד למישנהו, אז אני מצטער אם פגעתי במישהו

איציק 21 בנובמבר 2013

כדי שלא יתלוננו יכולתה להסתפק בלכתוב:
פשוט יפהפה, אבל…
זה היה פותר את הכל. גם נתת מחמאה, גם סייגת. אין תלונות.
חוץ מזה, זבשם!!!

אלון 21 בנובמבר 2013

נהדר

שלמה 21 בנובמבר 2013

אמר ליה: להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. אמר ליה: על דא ודאי
קא בכית, ובכו תרוייהו.

D! בארץ הקודש 21 בנובמבר 2013

יופי של תמונה ציירת פה, עם הגוונים והכל. מרגש

החתול במגפיים 21 בנובמבר 2013

"כי אתה לא לוקח כסף ממי שנותן לך לגעת לו בלב."

תבורך.

אביאל 21 בנובמבר 2013

אין מילים.

שניר 21 בנובמבר 2013

יפה מאוד.

משה 21 בנובמבר 2013

המגיבים מעליי לקחו לי כבר את כל המילים היפות ולא מצאתי חדשות.

יונתן 21 בנובמבר 2013

פוסט יפהפה.

trailblazer 21 בנובמבר 2013

וואו! תבורך,אין לי מילים.

זאב אברהמי 21 בנובמבר 2013

תודה לכולם

למי שהתעניין

Sababa
Kastanienallee 50-51 10119

ערן לוי 22 בנובמבר 2013

אין על החמין שלך, הלוואי בכל יום

באבא ימים 21 בנובמבר 2013

גם אני הראיתי לאשתי. נפלא (בשם שנינו).

מאשקה 21 בנובמבר 2013

אברהמי, אתה מבורך בכתיבה הנהדרת שלך, ברגשיות שלך לבני אדם,
בלב הענק שלך להעניק לאחר, ולבטא זאת במילים כאן.
תודה

אד הורטון 21 בנובמבר 2013

לא יוצא לי הרבה להגיב אצלך אבל חינכו אותי שכשאדם עושה לך משהו טוב אומרים לו תודה. אז תודה.
בפוסט על מוות נגעת בנקודת חיים עמוקה מאד מאד וזה פשוט נפלא.

דורון (אחר) 21 בנובמבר 2013

כמה חיכיתי לטור של אברהמי.
עם כל הכבוד לפוטבול ול-NBA (ויש הרבה כבוד), בשביל הטורים האלה אני נכנס לדה באזר כל יום.

רן הנרגן 22 בנובמבר 2013

מפעים. תודה.

שטנאי ר. 22 בנובמבר 2013

מרגש מאוד, וכתוב נהדר, כבר כתבו לפני אז אין צורך להוסיף.
תודה רבה.

יונה משוחררת 22 בנובמבר 2013

אני חייב לך בירה.

אלכס דוקורסקי 22 בנובמבר 2013

מרגש מאוד לקרוא ונעים לשמוע את אתי אנקרי.

אנונימוס 23 בנובמבר 2013

יפה מאד. קשה לי מאד להקשיב לאתי אנקרי המאוחרת. חזרה בתשובה היא תהליך מאד תמוה (ולא חיובי בהכללה) בעיניי, ומאד קשה לי לשמוע מוזיקה של חוזרים בתשובה. אבל היא אמנית גדולה, ורק בגלל שזה היה פוסט כ"כ יפה שזה היה חלק ממנו, הקשבתי בכל זאת :)

יונה משוחררת 23 בנובמבר 2013

האמונה האתיאיסטית תמוהה שבעתיים. יש קסם בעולם, תקשיב וזהו.

עומר ב. 23 בנובמבר 2013

מרגש פוסט נהדר!

סולשיאר השלישי 23 בנובמבר 2013

פשוט נפלא.
תודה.
אבוא לבקר.

טימי 25 בנובמבר 2013

מרגש, נפלא!

אפריים 25 בנובמבר 2013

תודה אברהמי.

Comments closed