האימפריה מכה עשרים ושביעית

In כללי

אני יודע שבחוגים מסויימים זה מאוד לא תקין לתמוך או לשמוח כשאימפריית רשע עשירה ופייבוריטית עם מלך אכזר מצליחה לנצח בסוף, אבל אני חייב להודות שהייתי בעד היאנקיס. גם בגלל שהיאנקיס היו הקבוצה הטובה ביותר בבייסבול כל השנה. גם בגלל שהגיע להם להתחיל ולגמור את העשור הזה כאלופים. גם בגלל שכסף הוא גורם, אבל לא גורם כזה מכריע בבייסבול–קבוצות קטנות לקחו אליפויות והגיעו לוורלד סירייס. גם בגלל שכמות ההעפלות של היאנקיס לפלייאוף בעשור וחצי האחרונים היא בלתי נתפסת–בייסבול, בניגוד לפוטבול וכדורסל שולח אחוז קטן מאוד מהקבוצות שלו לפלייאוף.

אבל בעיקר בגלל שהיאנקיס לא היו זוכים באליפות ב-1996 בלי דרק ג'יטר, מריאנו ריברה, חורחה פוסאדה ואנדי פטיט. והם לא היו זוכים באליפות ב-2009 בלי ג'יטר, ריברה, פוסאדה ופטיט. 1.66 ביליון דולר בזבזו היאנקיס על שחקנים חדשים בין האליפות הראשונה והאחרונה, אבל השלד נשאר דומה. ארבעת השחקנים הללו זכו אתמול בלילה באליפות החמישית שלהם. רק לשלושה שחקנים יש יותר אליפויות בקבוצה אחת יותר מארבעת היאנקיס-ווייטי פורד, מיקי מנטל ויוגי ברה–וגם הם רשמו את הזכיות שלהם עם היאנקיס.

שימו לב לתפקידים של רביעיית השלד: הזורק, התופס, האיש שעומד בצנטרום של היהלום (השורטסטופ), וזה שאמור לבוא בסוף ולשמור על מה שהם עשו בשבעת-שמונת האינינגים הראשונים של המשחק. סתיו, חורף, אביב, קיץ. ארבעת הרגלים.

אני חושב שקוראים לזה מסורת.

צאו מזה כבר

יצא לי לקרוא השבוע ספר מצויין המתאר את התפתחותו של המגזין האמריקאי "אסקווייר" בשנות השישים תחת העורך הרולד הייז. ספר מצויין ולו בשביל החלקים שבהם מתואר הדו שיח בין נורמן מיילר לעורכים לגבי הטקסטים שלו במגזין. מיילר, זכר צדיק לברכה, עיתונאי שהיה יכול לתת פרספקטיבה למהדק, ניסה למתוח את הקווים של הכתיבה באמריקה ודאג ששום מילה לא תשונה ללא ידיעתו ("נורמן, בוא נוריד פאק אחד ונכניס במקומו שני שיט", הייז היה מתחנן אליו). אבל אני כותב כאן על אסקוויר והייז בגלל היחס שלהם לתקינות פוליטית.

אני אתן דוגמא אחת. בדצמבר 1963, קצת אחרי שמפגינים שחורים נהדפו על ידי זרנוקים וכלבי משטרה, וקצת אחרי שהמשמר הלאומי נשלח לבירמינגהאם, אלבמה, כדי להדוף את הנסיון של ג'ורג' וואלאס לחסום את דרכם של שני סטודנטים שחורים לאוניברסיטת אלבמה, הייז החליט לשים על השער של המגזין את סוני ליסטון כשהוא לבוש כסנטה קלאוס, כשלצידו רק שם המגזין והתאריך. דצמבר היה החודש החם של המפרסמים. אגף המפרסמים של העיתון חשק בשער מגזין שיפתה את הקורא להיכנס ולראות את הפרסומות לאלכוהול, בשמים ואופנה. ליסטון, עם עבר של שוד מזויין, תקיפת שוטר, וקשרים הדוקים עם העולם התחתון, היה האדם האחרון שאמריקה רצתה לראות אותו מחליק במורד הארובה שלה לכריסמס. המכתבים הזועמים הגיעו, מפרסמים החליטו לבטל את המודעות שהם קנו, אסקווייר הפסיד מיליוני דולרים במושגים של היום. להייז זה לא היה הזיז.

אני כותב את זה אחרי שקראתי אתמול שהאנ.בי.איי ורשת טי.אנ.טי הביעו צער והתנצלות על כך שהפרשן ריק קאמלה, בסיכום המשחק בין אורלנדו לניו ג'רזי, זיכה את יי ייאנליאן  בכינוי "צ'יינה מאן". ההתנצלות של קאמלה מצטרפת להתנצלות של סטיב קאר שב-2004 נתן ליאו מינג את אותו כינוי ופרשן רשת סי.בי.אס שכינה כך גולפאי סיני במאטרס של 2008.

קצת היסטוריה: מקור הכינוי "צ'יינה מאן" בסוף המאה התשע עשרה, קצת אחרי בהלת הזהב ובאמצע הבום התעשייתי של אמריקה. איגודי עובדים אמריקאיים נלחמו בהבאת עובדים מסין. מאבק שהגיע לשיאו כשהנשיא צ'סטר ארתור חתם על חוק שאוסר על הגירה של משפחות סיניות לאמריקה ואוסר על חזרתם של תושבים סינים שכבר חיו בארה"ב מלחזור למדינה אם יצאו לביקור. החוק נחתם ב-1882, ונותר בעינו עד 1943.

אני אנסה לקחת כאן, בכל הצניעות, את הזווית של הייז: יאו מינג הובא מסין לאמריקה והוא מרוויח מיליוני דולרים בשנה. הוא סיני, הוא גבר, כמעט 80 אחוז ממוצרי הצריכה באמריקה מיוצרים בסין. הדברים שנאמרו על יאנליאן נאמרו בקונטקסט לגמרי שונה מהאמירה המקורית ומי בכלל יכול לבטא את השם שלו (אולי קאמלה צריך לכנות אותו "עוד בחירת דראפט מבוזבזת").  אני לא רואה פה סיבה להתנצל. אני רואה פה אינטרסים כלכליים של הליגה בשוק מאוד גדול.

האבולוציה של הטרגדיה

אז ככה: קודם דיק צ'ייני ירה בחבר שלו במסגרת מסע הציד, אחר כך פלקסיקו בורס ירה בעצמו בצנטרום של מועדון לילה ניו יורקי (בסוג יותר אנושי של ענף הציד), ועכשיו מדריך קליעה, קצין מטרה בעברו, פלט כדור מהאקדח התקוע של ויסנטה פאדייה, הזורק של הלוס אנג'לס דודג'רס, ופצע את שניהם. ואני שואל: כמה זמן ייקח עד שנקרא ידיעה לפיה צבי או יעל ירו בסלבריטי במהלך מסע צייד?

2 Comments

מרקפוצ'ינו מארה"ב 5 בנובמבר 2009

מצחיק – גם אני וגם אתה כותבים על יי ז'יאנליאן ממש באותו היום!

גיל 5 בנובמבר 2009

גם אני אוהד של היאנקיס והשחקנים שהזכרת אכן הופכים את האהדה ליאנקיס לקלה יותר. פטיט הוא ווינר אמיתי שאיתו יש סיכוי שלא היו מתרסקים נגד הרד סוקס ב2004.

גם אני לא סובל את הצביעות האמריקאית בטלביזיה. היום אי אפשר לומר שום דבר משמעותי במשחקי ספורט מחשש שתעליב מישהו. אגב, מעניין יהיה לראות איך ברוס בואן ישתלב בצוות השידור של ESPN.

Comments closed