כמה משחקי סופרבול נשארו לנו?

עם כל המידע שבידנו, האם הצפייה בפוטבול עדיין אתית?

שלום לקהילת הפוטבול של דה באזר, דיירים קבועים כמו גם אורחים נכבדים. לפני שהעונה מסתיימת בעוד יומיים, חשבתי להצטרף בעצמי להצטרף לשכונה החביבה. בזמן שאברהמי וגרייזס יהמרו על הסופרבול ודורפן יכתוב לכם את הפרק הסופי ב"יומן האליפות" של סן פרנסיסקו, אני אנצל את ההזדמנות הזו כדי לתהות עוד כמה משחקי סופרבול נשארו לנו. במתכנות הנוכחית, או אולי בכלל.

*

חשבתי שבשביל הפתיחה, יהיה נכון להגדיר מהו שחקן פוטבול, אז לקחתי ציטוט מהערך של וויקיפדיה: "שחקן פוטבול הוא לוחם שמבדר את הקהל בעימותים אלימים עם שחקני פוטבול אחרים". טוב נו, עליתם עלי. מדובר למעשה בציטוט שלקוח מההגדרה של "גלדיאטור". רק צריך להשחיל חזרה את המילים "ברומא העתיקה" ו"חמוש", זהו.

אני לא הראשון שמשווה שחקני פוטבול מודרניים לגלדיאטורים של העת העתיקה. באופן לא מפתיע, זו גם לא ההשוואה החמורה ביותר. בשנים האחרונות נושא האלימות בספורט הזה כמו גם וההשלכות על העוסקים בו, מעלים קונוטציות נוראיות בהרבה.

במאמר מפורסם ממגזין ה"ניו יורקר" מ-2009, מלקולם גלאדוול השווה את הצפייה שלנו בספורט הזה לצפייה של אנשים בקרבות כלבים (לינק בתחתית העמוד). כן, אותם קרבות אכזריים בהם כלבים נלחמים בדרך כלל עד המוות, או עד שממיתים אותם אחר כך, אותם קרבות שהקווטרבק מייקל ויק נידון למאסר של שנתיים בכלא על ניהול וארגון שלהם.

אז מכיוון שמדובר בסופרבול שסקסי בערך במידה שאני סקסי (בולטימור זה מצוין ל"הסמויה", לא לאירוע השיא של ה-NFL), אני חושב שמדובר בזמן מצוין לשאול: האם אין כאן בעיה אתית בצפייה שלנו בספורט הזה?

מה זה כאב?! (או: "לשחק עם קטטר בלב? אין בעיה!")

דן לה-בטארד, עיתונאי אמריקני ותיק ממיאמי שכבר הפך לאישיות ESPN-ית, ידוע בתור איש תקשורת שאוהב להתמקד באספקט האלים של פוטבול, כמו גם בסבל שהוא גורם לספורטאים מהענף. בתחילת חודש ינואר, שחקן העבר המפורסם של המיאמי דולפינס, ג'ייסון טיילור, התארח בתכנית הרדיו היומית של לה-בטארד.

כשהשדר שאל אותו באגביות על "כאבים שסבל מהם כתוצאה מפוטבול", זה הוביל לשיחה מרתקת שהפכה כמה ימים מאוחר יותר לנושא חם בתקשורת הספורט המקוונת באמריקה. טיילור החל לספר לו בנונשלנטיות סיפורים שלא יצאו החוצה עד לאותו היום. תכנית הרדיו המקומית מטבעה, לא הכתה גלים, אבל אלה הגיעו כאשר לה-בטארד השתמש בסיפורים הללו בטור השבועי שלו ב"מיאמי טריביון".

במהלך משחק שגרתי מול וושינגטון, טיילור קיבל מכה ברגל. הכאב מהמכה הוסווה מהתרופות שטיילור קיבל לפני ואחרי המשחק, אבל באותו הלילה, השחקן לא הצליח להירדם. טיילור שם לב שהכאב שהופיע אחרי שהשפעת התרופות התפוגגה, נעלם רק כאשר השחקן עמד על רגליו או התהלך בביתו. אז במקום לישון במיטה, טיילור נשען על הקיר וניסה להירדם בעודו עומד. כשהבין שלא יצליח לעבור כך את הלילה, התקשר לאחד המאמנים וביקש אישור לקחת עוד "ויקודין". הוא לא קיבל אותו, במקום זאת המאמן אמר לו שהוא בדרך אליו. כמה שעות אחר כך, טיילור כבר היה בבית החולים כשעליו להחליט במקום: האם הוא מעדיף לעבור ניתוח מיידי או לחילופין להמתין כמה שעות ושיכרתו לו את הרגל. (מתוך הטור: Jason Taylor’s pain shows NFL’s world of hurt)

טיילור לקה ב"תסמונת המדור הסגור" (או באנגלית: Compartment Syndrome), השם הטכני שהרפואה נותנת למצב שבו השריר זולג לתוך הפצע וגורם לנזק בעצבים. התגובה של טיילור מנגד כללה רק כעס גדול על כך שלא יוכל לשחק לשלושה שבועות. "שחקנים משחקים, זה מי שאנחנו, תמיד נחשוב שאנחנו מסוגלים להתגבר", אומר טיילור.

אחרי הניתוח, התפתח זיהום שדרש החדרת קטטר מבית השחי של טיילור היישר אל ליבו, כדי שבמשך חצי שעה ביום השחקן יוכל "להתחבר" ולקבל תרופות. במשך שבועות אחדים, טיילור שיחק ב-NFL כשהקטטר מחובר לו ללב. לפני כל משחק, הוא הסתיר אותו מתחת לכמה תחבושות, כדי שהיריב לא יראה את הקטטר ויזהה את זה אצלו כ"סימן חולשה" שהוא יוכל לנצל. הרופאים המליצו לו שלא לשחק בצורה הזו, הוא התעלם. (מתוך הטור)

כאן המקום להעלות שני דברים. הראשון, קטטר ללב?! אני לא הולך למשרד כדי לשבת מול מחשב כשקצת כואב לי הגרון. השני, המון רופאים כתבו לטיילור מאז הפרסום ש"זה לא אני שהרשתי לך לשחק כך". הם פשוט חוששים מתביעת רשלנות רפואית.

אנשים שלא מכירים את התרבות הזו עלולים לחשוב שמדובר במשהו חריג. ובכן תוציאו את המחשבה הזו מהראש, ג'ייסון טיילור לא שונה מאף שחקן אחר בליגת ה-NFL. למעשה, לה-בטארד סיפר שבוע לאחר מכן שכמה שחקנים יצרו עימו קשר לומר לו שהם שיחקו באותה הצורה, "מה הביג דיל כאן". כולם מסכנים מדי שבוע באיזו שהיא דרך את חייהם, פשוטו כמשמעו. כולם.

משפט שאמר פעם דן מרינו, הפך לשלט שתלוי עד היום בחדר ההלבשה של ה"דולפינס": "אם אתה נמצא בחדר הטיפולים, אתה לא חלק מהקבוצה". טיילור גם כן סינן בקריירה שלו משפט שהפך לשלט ונתלה ליד זה של מרינו: "תהיה שחקן, לא מטופל" (שניהם תרגום חופשי שלי). מדובר בתרבות מאצ'ואיסטית קיצונית, כזו שמעודדת את שחקניה לשחק פצועים וכואבים. אין כזה דבר להפגין חולשה, ולו לשנייה אחת, גם במחיר של הבריאות שלך. גם במחיר של הרגל שלך.

לא מדובר במשהו שמתחיל בצורה מתונה ומחמיר עם הגיל והניסיון, או כשמגיעים למקצוענים. התרבות הזו של "לשחק כואב" מושרשת בשחקני פוטבול מגיל צעיר. ראיין קלארק, סייפטי שמשחק היום עבור פיטסבורג, סיפר בכתבה שפורסמה החודש במגזין "אסקוויר" (לינק בתחתית העמוד) שהוא לא היה מסוגל ליישר את צווארו במהלך משחק, אבל סיפר לאביו ופנה לקבל טיפול רק אחרי שהחזיר פאנט לטאצ'דאון. הוא היה בן 6 בעת המקרה.

אז אמריקה קצת געשה אחרי הדברים הללו של טיילור (בעיקר במרחב הוירטואלי), אבל הקולות כבר השתתקו. יש צמד אחים שבמקרה מאמנים את שתי הקבוצות שמשחקות אחת נגד השנייה בסופרבול. לשמוע בפעם ה-72 מה אביהם נתן להם לארוחת בוקר בגיל 10 זה הרבה יותר מעניין מלשמוע מה הגלדיאטורים שמולנו עוברים בשביל כדי לבדר אותנו.

*

אספקט לא פחות מסוכן מלשחק עם הכאב הוא הכמויות העצומות של משככי כאבים ששחקני פוטבול לוקחים. משכך כאבים חזק מאד בשם Toradol ניתן על בסיס קבוע לשחקנים, למרות הסיכונים שהוא טומן בחובו. על מנת להשתיק את השרירים בשביל המשחק, המון שחקנים מקבלים זריקה עם ה"טוראדול" שאמורה להעביר את הכאב ולתת להם לבצע את תפקידם על הצד הטוב ביותר. עניין פעוט הוא שמעבר להרגעת הכאבים לשלוש שעות, ״טוראדול״ עלול לגרום גם לכאבים בחזה, כאבי ראש, בחילות, דם בצואה, שיעול של דם וקיא שנראה כמו פולי קפה. זריקה כזו נחשבת לעניין בשגרה בחדרי ההלבשה בליגה.

רק החודש התפרסם שהנהלת הליגה דורשת מכל השחקנים לחתום על "מסמך ויתור" שבה הם מצהירים שהם מודעים לכל הסכנות שבלקיחת סם ה"טוראדול" ולוקחים על עצמם את האחריות שבלקיחת התרופה. זאת כדי לכסות את עצמם ולמנוע תביעות עתידיות של השחקנים כנגד הקבוצות והליגה.

אבל ה"טוראדול" מתייחס רק ל"לפני". לאחר המשחק יקבלו השחקנים הכואבים תרופות נוספות אחרות שיעזרו להם לישון בלילה ולהעביר את הימים הבאים. שכן לגוף אין זמן להתאושש מעצמו, יש משחק נוסף בעוד שבעה ימים, לפעמים פחות מכך ואימונים באמצע.

שחקן העבר קית' מקאנטס (6 עונות בליגה) הפך לאחרונה לקול רשמי המוביל נגד הרעות החולות של משככי הכאבים בענף, ומדבר הרבה על הדרך החלקה שמובילה שחקנים להתמכרות. קית' מסביר שמדובר במסלול מסוכן שלא מעט שחקנים עוברים לאחר הפרישה.

הכאבים של המשחק מובילים להתמכרות לכדורים שונים וזריקות, כשזה כמובן "בסדר" כל עוד אתה שחקן פעיל והקבוצה שלך מספקת מלאי קבוע ויציב של התרופות. אבל כשאתה פורש ולפתע אתה צריך לשלם מכספך על המון תרופות יקרות, זה הופך לבעיה רצינית. תוך פרק זמן מסוים אוזל הכסף ואתה נאלץ לפנות לחומרים זולים יותר, כמו הירואין לדוגמה. מקאנטס ניסה להתאבד כדי לסיים את מעגל הכאב האכזרי שהוא נתקע בו, ניסיון שלא צלח. כיום הוא פושט רגל משוקם שמנסה לחנך את השחקנים צעירים ולעזור להם להימנע ולעבור את הדרך שהוא נאלץ לעבור.

אם אתם ממש רוצים, אפשר להמשיך בסיפורים כאלה על כאב ונזק של הספורט הזה לגוף ולנפש עד להודעה חדשה. שחקן העבר לירוי הורד (10 עונות בליגה) סיפר שיש לו כיום כאבי ראש כל כך חזקים, שהוא נועל את עצמו בחדר השירותים בביתו (כדי שילדיו לא יצטרכו לראות אותו במצב הזה), שם הוא יושב על הרצפה בחושך, כדי שראשו יפסיק לדפוק ולצפצף. כל ישיבה כזו לוקחת לו כשלוש שעות.

כשביל רומנאוסקי (16 עונות בליגה), נשאל לאחרונה איך הוא החליט לפרוש, הוא סיפר שהוא ידע שהרגע הנכון הגיע כשנהג יום אחד הביתה ממתחם האימונים, ולקח לו 45 דקות של סיבובים עם האוטו כדי להיזכר איפה הוא גר (אל הבעיות בזיכרון מיד נגיע).

לומס בראון (18 עונות בליגה) מספר על "בעיות מינוריות בינתיים. רק הגב, האגן והזיכרון שמתעתע פה ושם. ויש כמובן עקצוצים או חוסר תחושה באצבעות, אבל זה בגלל בעיות בחוליות L5 ו-L6". הוא אומר "בינתיים" מכיוון שהוא מודע לכך שככל שהשנים יחלפו הבעיות הללו רק יחמירו. הוא רק בן 49 היום.

אין כאן ספק לגבי עובדה אחת פשוטה: הגוף האנושי לא נועד לשחק פוטבול. לפחות לא כרגע, אולי עם אבולוציה של עוד מיליון שנים. שכן אם זה היה המקרה, אז השחקנים לא היו צריכים לפוצץ את עצמם בתרופות כדי לעלות ולהמשיך לשחק בכל שבוע כשגופם קורס מבפנים.

שיטיון, "התנוונות מוח כרונית" (CTE) והתאבדויות

מהנושא של "כאב" שתופס כותרות "טרנדיות" מדי כמה שנים, כמו לפני כשבועיים, לנושא של "זעזועי מוח ופגיעות ראש" שבשנים האחרונות תופס מקום של כבוד בסיקור הכללי של פוטבול.

עד לפני כמה שנים, הנהלת הליגה דחתה בזלזול כל טענה הקשורה ל"פגיעות ראש חוזרות" וניסתה להפריך מחקרים שונים בנושא עם אותן הטקטיקות שחברות הטבק השתמשו בהן לפני 60 שנה ("יש בידנו המחקרים שלנו מראים אחרת" או "המחקרים שפורסמו אינם חד משמעיים"). אך היום ב-2013, לא רק שהמודעות למשמעות של זעזועי מוח ופגיעות ראש חוזרות הולכת וגוברת, אלא הקביעה כי מדובר במשהו שגורם לנזק רציני ארוך טווח, הפכה כבר (כמעט) לקונצנזוס.

שחקני עבר שמתלוננים על בעיות זיכרון, שחקנים שלוקים בתסמינים של "שיטיון" בגיל צעיר, מוחות של שחקני עבר שנתרמו למדע לאחר מותם ואובחנו כפגועי "התנוונות מוח כרונית" (CTE – Chronic traumatic encephalopathy), ולבסוף, שחקני עבר שהתאבדו. יותר ויותר מידע "מפליל" נאסף והוא מצביע לכיוון אחד: לפגיעות ראש חוזרות ונשנות יש השפעה כבדת משקל על הפעילות המוחית של האדם בהמשך הדרך, בגיל מבוגר יותר.

עם התקדמות הזמן, עולם הרפואה והמדע מגלה יותר ויותר על מחלת ה-CTE שמטילה מורא על עולם הספורט, בעיקר הענפים שכוללים מגע כמו פוטבול, הוקי, אגרוף והיאבקות. אם בהתחלה חשבו שרק זעזועי מוח יכולים לגרום להתפתחות המחלה במוחם של נפגעים, כיום ברור שמספיק שהחולה יחווה פגיעות ראש חוזרות, ללא צורך באבחון רשמי של זעזוע מוח, כדי להיות חולה במחלה.

מחלת ה-CTE נחשבת למחלה פרוגרסיבית (כזו שמחמירה עם הזמן) ומתאפיינת בהתנוונות של רקמות המוח והצטברות גדולה במוח של חלבון הנקרא Tau, המהווה גם את הסמן העיקרי לאלצהיימר. הצטברות כזו גורמת לנזק מוחי ומביאה לתסמינים כמו שכחה, התנהגות תוקפנית, דיכאון ובלבול (התסמינים של "שיטיון"). אבחון המחלה, היא גם הבעיה הכי גדולה שלה כיום, שכן ניתן לאבחן אותה רק לאחר המוות של החולה. החוקרים למעשה תלויים בחסדם של ספורטאי עבר שיהיו מוכנים לתרום את מוחם למען מחקר המקשר בין CTE לבין פגיעות ראש במהלך פעילות ספורטיבית.

עד לשנת 2009, המרכז המוביל בחקר ואבחון המחלה "המרכז לחקר התנוונות טראומטית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בוסטון", אבחן את המחלה אצל שישה שחקני עבר מהליגה וגם אצל ילד בן 18 ששיחק פוטבול רק בליגת התיכונים.

מעבר לתסמינים של שיטיון שמדווחים כיום על ידי שחקני עבר על בסיס קבוע, בשנים האחרונות היינו עדים לכמה התאבדויות של שחקני פוטבול לשעבר, חלקם קושרו בצורה עקיפה למצב המנטאלי אליו הגיעו השחקנים כתוצאה מהנזק מוחי שנגרם מפגיעות ראש חוזרות.

דייב דוארסון (11 שנים בליגה), נחשב למקרה בולט, גם מכיוון שהשאיר אחריו פתק שזכה לסיקור. הפתק מציין במפורש שהוא מבקש שיעבירו את מוחו למחקר על המחלה, ובגלל זה ירה לעצמו בחזה. לפני מותו, דוארסון העיד על בעיות בזיכרון ועל קושי לחבר משפטים מובנים כדי לדבר, הוא היה בן 50 כשירה בעצמו בשנת 2011.

דוארסון הוא לא היחיד, הנה עוד כמה דוגמאות:

  • ריי איסטרלינג (8 שנים בליגה), התאבד באפריל 2012, בגיל 62. הוא סבל מדיכאון, נדנודי שינה, ובסופו של דבר שיטיון שהלך והחמיר עם השנים.
  • אנדרי ווטרס (12 שנים בליגה) התאבד ב-2006 בגיל 44 והשאיר את מוחו למחקר. החוקר קבע שהרקמות ממוחו נראו כמו רקמות מוח של אדם בן 85 הנמצא בשלבים מוקדמים של אלצהיימר. החוקר גם קבע שווטרס סבל מפגיעות מוח רבות שהובילו לדיכאון ממנו סבל לפני מותו.
  • שיין דרונט (10 שנים בליגה) התאבד ב-2009 בגיל 38. כשמוחו נחקר לאחר מותו, החוקרים קבעו שדרונט לקה ב-CTE. בשנים שלפני מותו, משפחתו העידה שהפגין התנהגות פרנואידית, היה מבולבל ולקה בהתקפי פחד וזעם (שנתיים לפני מותו, הסירו ממוחו גידול שפיר שלא השפיע, לטובה או רעה, על התסמינים הללו).

אבל "מקרה הדגל" שהותיר את אומת הפוטבול בהלם היה ההתאבדות של השחקן האהוב והמוכר ג'וניור סיאו, במאי 2012 בירייה בלב. כולם תהו כיצד דמות כל כך חיובית, אהודה ופופולארית בקרב האוהדים ואנשי הליגה, מוצאת את מותה בצורה כל כך עגומה וטראגית. רק לפני כשלושה שבועות, ב-12 בינואר 2013, יצאה ההודעה מהמכון אשר חקר את מוחו (משפחתו של סיאו תרמה אותו למחקר) שחמשת החוקרים שלה מצאו סימנים למחלת ה-CTE.

חשוב לציין שבמאמר מקיף ומרתק שהתפרסם באוקטובר האחרון (לינק נמצא למטה) על סיאו, גילינו שחקן שהתקשה עם הירידה מהתהילה והתמודד לאחר הפרישה עם בעיות אלכוהול וסמים, גירושים ובעיות כלכליות. כמובן שאין לדעת אם ללא הבעיות הללו, היה לוקח את חייו.

העניין הוא שכבר אי אפשר לפטור את המקרים הללו במחשבה שמדובר במקרים בודדים, כי הם הופכים לנגד עינינו למסה גדולה ומאורגנת. יותר מ-1500 שחקני עבר התאגדו השנה ונמצאים כעת בהליך תביעה כנגד הליגה. התביעה טוענת שהנהלת הליגה התעלמה במשך שנים מראיות המראות שפגיעות ראש חוזרות מובילות למחלת ה-CTE.

האם זה מצלצל לכם מוכר, אולי מזכיר לכם תביעות אחרות? אם עד היום היה נדמה לכם שליגת הפוטבול היא כל יכולה, חכו עם הקביעה הזו עוד קצת, אני מבטיח לכם שבעבר חשבו את אותו הדבר עם חברות הטבק שנראו חסינות (צפו ב"מד-מן" אם אתם לא מאמינים לי). המאבק הזה הולך לא רק לשחוק את כוחה של הליגה, אלא גם את כוחו של הספורט.

"אז מה? משלמים להם טוב!"

כל הטענות מנגד כבר נשמעו: "אף אחד לא מכריח אותם", "הם לא משחקים בהתנדבות, אלא מתוגמלים היטב", "הם מודעים לסיכונים". אני גם כן לא מטיל ספק בכך שהשחקנים מפוצים בנדיבות (לרוב) על המאמצים שלהם.

אבל אפילו יותר מהטענות של הקהל, אתם גם לא תמצאו הרבה שחקני פוטבול שמוכנים לוותר על הקריירה שלהם בעבור "חיים שגרתיים" שכל השאר מנהלים. זאת למרות שהם לגמרי מודעים לסיכונים שהספורט הזה מביא עימו ולכך שהם עלולים לחיות פחות, עם איכות החיים פחותה יותר בשנותיהם האחרונות.

רק השבוע, באחד מאינספור מסיבות העיתונאים ב"שבוע סופרבול", אד ריד, שחקן בולטימור שישחק ביום ראשון אמר למיקרופונים ש"ג'וניור סיאו שיחק פוטבול מיוזמתו, דברים הולכים לקרות". לומס בראון, שבעיותיו הבריאותיות תוארו כאן למעלה, ממשיך ואומר שגם אם זה היה אפשרי היום, הוא לא היה משנה הרבה, "אולי קסדה הדוקה יותר" הוא אמר ללה-בטארד השבוע.

אבל העובדה שהשחקנים עצמם לא היה משנים דבר, לא צריכה לשנות לנו. השאלה שחייבת להישאל על ידינו היא האם אין לנו אחריות אישית על המצב ועל מה שמתרחש. נכון שבניגוד לקרבות הכלבים, אין ספק שהשחקנים מבינים למה הם נכנסים. אבל האם הם באמת יכולים לסרב לכך? האם מישהו מאיתנו היה מסוגל לסרב למשכורות, לתנאים ולסגנון חיים של ספורטאי מקצועני, גם במחיר של פגיעות מוחיות אי שם בעתיד מעורפל בהמשך הדרך?

כמו כן אסור לנו לשכוח את העובדה שחלק גדול מהשחקנים הללו מגיע מ"אזורים אורבניים" של הערים האמריקאיות, ולא מהפרברים. האם אוכלוסייה קשת יום שכזו יכולה בכלל להרשות לעצמה למשוך את הילד מהספורט שמהווה את הדרך החוצה מחיי עוני בשביל כל המשפחה, בגלל משהו שיקרה או לא יקרה בעתיד הרחוק? אני מניח שגם ההורים וגם הילד עצמו יגידו שהם מעדיפים לקחת את הסיכון, ושהוא מעדיף לצאת החוצה מהשיכונים ולעלות עכשיו ברמת החיים על חשבון אולי כמה שנים בסוף חייו, במקום האופציה השנייה.

ועדיין, האם זה היה בסדר מבחינתכם אם היינו לוקחים אנשים קשיי יום, דלים באמצעים, ומשלמים להם כסף טוב כדי לעשן סיגריות כל יום-כל היום? האם זה יהיה יותר אתי אם כל המשתתפים יתנדבו מרצונם לניסוי שכזה? האם ניסוי מהפכני שכזה בשנות ה-50 וה-60 לא דומה למה שמתרחש היום בליגת הפוטבול המקצוענית?

כמו שאנחנו אומרים לרוכבי אופנועים לשים קסדה וכמו שפתחנו במסע צלב כנגד תרבות הג'אנק פוד למען ילדנו, ייתכן שאנחנו צריכים לחשוב על לפעול היום יותר למען השחקנים והנוער שמשחקים, גם בניגוד לרצונם.

לאן הולכים מכאן

אז איך באמת אחרי כל המידע הזמין וכל מה שידוע לנו, אנחנו ממשיכים לצפות בספורט הזה? בקלות. בדיוק כמו שאנחנו אוכלים בשר ומתעלמים מהדרך שבה הפרה הגיעה אלינו לצלחת ובדיוק כמו שאנחנו ממשיכים לצרוך מוצרים מסין למרות המודעות על תנאי העבודה המחפירים שם. אנחנו מנתקים חולייה אחת בשרשרת הקוגניטיבית שלנו, זו שמקשרת את ה"מה קורה בעת ההכנה" ל"מה אנחנו מקבלים בפועל".

הבעיה היא שכל משחק פוטבול נוסף שאני רואה וכל ראיון עם שחקן עבר שאני שומע, הקושי בניתוק החולייה הזו עולה, ואני כבר לא לבד. אם עד לפני עשר שנים משפט כמו "הפוטבול שלנו לא יראה אותו הדבר בעוד כמה עשורים" היה נחשב למשהו שרק מטורף היה אומר, היום המשפט הזה הוא לגמרי מתקבל על הדעת אצל כל העוסקים ומסקרים את הספורט.

למעשה, המשחק כבר החל להשתנות. עוד כמה משחקי סופרבול נשארו לנו? אי אפשר לדעת. כן אפשר להניח בבטחה שפוטבול במתכונת הנוכחית שלה תחזיק לא יותר מ-15, אולי 20 שנה. השינויים לא יהיו "זבנג וגמרנו", אלא למרבה האירוניה, זה יקרה בדיוק כמו בתהליך ההזדקנות, בהדרגתיות. כמו שאתה לא הולך לישון עם שיער שחור וקם בבוקר אחד עם שיער לבן, המעבר של המשחק אל עבר משחק "אחר" לא יקרה בפגרה אחת, זה יהיה תהליך.

הרי כבר הזיזו קדימה את נקודת הקיק-אוף, אז בעוד כמה שנים פשוט יבטלו אותו לגמרי. "שינוי מינורי" נאמר לעצמנו, המשחק עדיין מהיר ואלים (רוג'ר גודל כבר הפריח העונה את בלון הניסוי הזה לאוויר). ואז בקיץ אחר, כמה שנים אחר כך, יאסרו פגיעות כששחקן באוויר (שכן הוא לא יכול להגן על עצמו). עוד שינוי מינורי, נמשיך לטעון, אפשר עדיין לפגוע בשחקנים כשהם על הדשא.

עד לנקודה שבעוד 25 שנים אנחנו נשב עם הבנים שלנו ונאמר להם "אתה יודע, בתקופתי היה אפשר לרוץ עם הכדור קדימה".

זוהי כבר לא נבואת זעם של מישהו חיצוני למשחק, אלא מבט מפוכח על המציאות של הספורט. בדיוק כמו הציטוט של ברנארד פולארד, שישחק בסופרבול בעוד יומיים עם בולטימור. פולארד אמר השבוע ללא בדל של ציניות ש"ה-NFL לא יהיה קיים בעוד 30 שנה". מדובר בהסתכלות ריאליסטית וכואבת על המציאות הספורטיבית של היום. החברה שלנו הופכת לחכמה מדי בשביל להמשיך ולשחק משחק כזה.

*

אני מטורף על פוטבול וחושב שמדובר באחד מענפי הספורט המסעירים שיש לנו. יום ראשון בערב בלי פוטבול זה יום ראשון עצוב. כשאצפה בעוד יומיים בדמויות המשעממות שהגיעו לסופרבול (ואשתוקק לדמות אחת מסכנה עם 2% מהכריזמה שיש לבריידי או מאנינג), אני אעודד ואצעק ואתלהב כמו אחרון האוהדים. כנראה שהמחשבות על ההשלכות של המשחק האלים הזה לא יתגנבו לראשי במהלך השידור.

אבל הימים שבהם יכולתי לצפות בספורט הזה ללא אשמה כלשהי, גם הקטנה ביותר, עברו וחלפו להם. אני יודע יותר מדי. אני מייעץ לכם ליהנות מהסופרבול הזה, כי רק רוג'ר גודל, הקומישינר, יודע עוד כמה כאלה נשארו לנו. פוטבול זה הספורט שהכי כיף להמר עליו, אז ההימור הבטוח הוא שלא הרבה.

­————————————————————————–

רשימת קריאה

אני נגעתי כאן רק בקצה של הקצה של המזלג בכל הנושא של פגיעות ראש, פוטבול ואתיקה הצפייה. יש עוד עשרות אלפי מילים שנכתבו על כך. אני מצרף למתעניינים מאמרים מצוינים שנתקלתי בהם במהלך השנים, כמו גם כאלה שעזרו לי לכתוב את המאמר הזה.

מלקולם גלאדוול, "ניו-יורקר" אוקטובר 2009, משווה בין פוטבול לקרבות כלבים:
Offensive Play

המאמר על ג'וניור סיאו מה"סן דיאגו יוניון-טריביון" מאוקטובר 2012:
Junior Seau – Song of Sorrow

מאמר על פציעות ב-NFL מהמגזין "אסקוויר" של פברואר 2013:
Theater of Pain

מאמר מ"גראנטלנד" על חוקרת מוח שמתמודדת עם חקר ה-CTE ופוטבול:
The Woman Who Would Save Football

עוד מאמר מ"גראנטלנד" על זעזועי מוח בפוטבול של ליגת התיכונים בארה"ב:
The Fragile Teenage Brain

ושוב, המאמר של דן לה-בטארד על ג'ייסון טיילור:
Jason Taylor’s pain shows NFL’s world of hurt

עונת המלפפונים 9: בלי ת'חרטויות - פרסמת נסעת!
כמה טוב יהיה (בשנה הבאה) / אלון רייכמן

69 Comments

Blue Jay 1 בפברואר 2013

מאמר מ א ל ף ! שאפו ! הלוואי ונתבדה וניזכה לצפות בעוד פוטבול למשך ה 59 השנים הבאות (אני בן 61) !

ניצן פלד 1 בפברואר 2013

וואו.
טל, עבודה מ-ע-ו-ל-ה. כתיבה נהדרת. נהיר, מבוסס, זורם, מטריד, פוקח וסוחף.
תענוג אמיתי.
למרות שכבר יצא לי לשמוע ולקרוא על הנושא מפעם לפעם, לא נתקלתי עד כה במאמר אחד שבצורה הזו עובר על כל הנקודות החשובות, ובצורה שאיננה שטחית.

עשית לי המון סדר במונחים ובהשתלשלות העניינים.

ואני רק אוסיף ציטוט נוסף של איד ריד, מלפני כמה ימים.
בתשובה לשאלה אם ירצה שהילדים שלו ישחקו פוטבול, אמר משהו שהוא עצוב ומזעזע:
"אני שיחקתי כדי שהם לא יצטרכו".
לא באמת צריך יותר מזה כדי להבין עד כמה חמור המצב וכמה מעורפל העתיד של המשחק.

red sox 1 בפברואר 2013

זה אכן משפט שמסכם בתוכו הרבה לגבי ההכרה ופקיחת העיניים של השחקנים והציבור בנושא.
אגב, הוא אמר שם עוד משפט בקשר לבחירות ששחקנים עושים במודע: "we signed up for this – ג'וניור סיאו חתם על הכאב שבלשחק פוטבול ואני בטוח שהוא מסתכל היום למטה (על חייו והבחירה שעשה) בלי חרטה".

הייתה הרבה ביקורה על המשפט הזה בטענה שהוא נותן לגיטימציה להמשיך לגרום נזקים וסבל לשחקנים ש"בוחרים" לשחק ולפגוע בבריאותם. ואולי זה בעצם העניין עצמו.

ניצן פלד 1 בפברואר 2013

אתה צודק, יש בעיה עם המשפט הזה, אבל אי אפשר לצפות למשהו אחר משחק ותיק שעוסק בזה שנים. באמת. לא מתוך זלזול, אלא מתוך זה שגם אם יש לו דיסוננס לגבי העניין, הוא לא יתמודד עם זה לגבי עצמו, כי זה משהו שהוא עושה כבר כל כך הרבה שנים – אלא לכל היותר יתמודד עם זה לגבי ילדיו.

אבל יש בו, במשפט שציטטתי, מספיק כדי להיות בטוחים שיש שחקנים שגם כלפי פנימה יש להם השגות, גם אם לעולם לא יודו בזה.

מעבר לזה, נקודה שאני חושב שהיא חשובה – אבל לא ראיתי שמישהו מדבר עליה:
פעם קראתי שבאגרוף, למשל, המצב הבריאותי של מתאגרפים לשעבר חמור יותר ויש יותר מקרים של מוות-פר-קרבות – בהשוואה לעידן של לפני כפפות האגרוף.
זה הגיוני, כי בקרבות בלי כפפות יש הרבה פחות מכות לראש, ואגרוף אחד טוב יכול לסיים את הקרב בסבירות גבוהה יותר.

ותסתכל על פוטבול והוקי – שני ענפים אחרים שטל ציין בכתבה – בגלל שיש לשחקנים מגינים, הם נכנסים אחד בשני חזק יותר, וכמות גדולה יותר של פעמים.

מוזר, אולי זה מקרי, אבל ראגבי לא צויין על ידי טל, למרות שזה ענף ששחקנים ממשיכים לשחק בו גם כשהם מדממים מהפרצוף.

דווקא במגינים – קסדות, שולדר פאדס וכדומה – יש סכנה שמזמינה יותר מכות, ומכות יותר חזקות.

אני לא מבין למה הוקי צריך להיות משחק כזה אלים – ואני בטוח שבלי הקסדות הוא גם היה משחק הרבה פחות אלים. בהוקי זה גם לא נראה לי קשור למשחק. זה כמו שבכדורסל ישחקו עם קסדות וירשו לפוצץ אחד את השני.

ואם אפשר לשחק ראגבי בלי קסדות ומגינים, למה לא לשחק פוטבול ככה? המכות יהיו חזקות פחות, ומכה אחת "טובה" תוציא את השחקן הסופג מהמשחק. בעוד כיום המצב גורם לכך ששחקן שספג "מכה הגונה" יחזור למגרש ויקבל עוד אחת. וכמו שטל כתב, לא צריך "זעזוע מוח" רשמי כדי לייצר את ה-CTE. "מספיקות" גם הרבה מכות כמעט-זעזוע-מוח.

זו נקודה שלא ראיתי מישהו מדבר עליה, ואני חושב שלמרות שזה נראה "לחזור אחורה" – זה דווקא יכול להיות חלק מהפיתרון של הענפים האלה בהסתכלות עתידית.

red sox 1 בפברואר 2013

ההבדל המהותי בהקשר הזה בין פוטבול וראגבי הוא באופי המשחק – בפוטבול המהלכים הם על שטח גדול יחסית ורוב המכות הקשות מתרחשות כשהשחקנים בתנועה מהירה מאוד. בראגבי המגע הוא במהירות איטית בהרבה כי נדירים מאוד המקרים שבהם שחקנים מתנגשים אחרי ספרינט של יותר מכמה מטרים לכל היותר. אלמנט המהירות בפוטבול מחייב מגינים כי כניסה של מגן ברסיבר בסקנדרי, או של ליינבקר בק"ב/ר"ב שמגיע מהבקפילד יכולה ליהות קטלנית ממש בלי מיגון.

ניצן פלד 1 בפברואר 2013

נקודה טובה, אבל הכניסות האלה יהיו הרבה פחות קטלניות אם לא יהיו מגינים, לא?
אם יהיו הגבלות לגבי האזורים בהם מותר להכות ולגבי מה צריך להשיג כדי לעצור מהלך, לא?

אריק 3 בפברואר 2013

ההבדל הוא באימפקט, בפוטבול שתי הקבוצות רצות אחת לתוך השניה כשהכדור נע קדימה וכל השחקנים עושים תאקלים שנחשבים עבירה ברוגבי.
ברוגבי התנועה היא אחורה וקדימה ובעיקר באלכסון, ויש יותר תפיסות ופחות פול אימקט תאקלס

red sox 1 בפברואר 2013

טל – למרות שזה בסך הכל מאמר "מסכם" על כל מה שכבר ידוע לנו ופורסם ודוסקס בעבר, ולמרות שאין פה איזה חידוש גדול למי שעוקב אחרי הליגה ומודע לנושא – עצם העובדה שמאמר כזה מתפרסם בעברית, בלי שום צורך להתעכב על הסברים בסגנון מה זה סייפטי או מי היה ג'וניור סיאו היא הישג בפני עצמו.
סחטיין.

בלינדר 1 בפברואר 2013

וואו טל, פשוט וואו

EliEzer 1 בפברואר 2013

סחטיין טל. סוף סוף אתה לא כותב על מכבי, ולמרבה הפלא אתה עושה את כל כך יפה ומרתק. שאפו

קורא 1 בפברואר 2013

+1 פוסט יסודי ומאלף

אלעד 1 בפברואר 2013

מאמר מאלף. תודה

גיא 1 בפברואר 2013

אני חושב שבליגת רגבי מסוימת החליטו להוריד את הקסדות מן הציוד הנחוץ וכמות זעזועי המח פחתה בחצי, עדיין ישנים זעזועי מח, אך פחות.

אריאל גרייזס 1 בפברואר 2013

יפה מאוד. אני חושב שמי שעוקב אחרי פוטבול מקרוב רואה את התהליך קורה כבר כל הזמן. כבר היום הפוטבול הוא לא דומה כמעט לזה של לפני 20 שנה. אני מסכים שפוטבול כמו שאנחנו מכירים אותו לא יהיה פה עוד 20-30 שנה.
יותר מזה, אני חושב שעוד כמה שנים ייתיחסו לתקופה הזאת כמו שאנחנו מתיחסים היום לתקופת הסטרואידים בבייסבול. אנשים יגידו – איך הם לא ראו? איך נתנו להם להמשיך לשחק ככה? איך אף אחד לא התריע? ובאמת, למעט בודדים שמדברים על זה, רוב השיח לא מתקרב לזה.
זה רק עניין של זמן עד שנקבל חקירת קונגרס נוקבת, כמו שקיבלנו בנושא הסטרואידים בבייסבול, ואם התביעה של השחקנים לא תספיק, אז החקירה הזאת בודאי ובודאי תשנה את הפוטבול מהיסוד.

טל בן יהודה 1 בפברואר 2013

כמו שאני עושה מדי פעם… תגובה מרוכזת.

ראשית, תודה לכווווווווווולם על המילים האדיבות.
כיף לדעת שנהנתם מהקריאה.

ניצן – נקודה אחת שהייתי רוצה להתייחס אליה היא להערה שלך "אני לא מבין למה הוקי צריך להיות משחק כזה אלים".

האמת היא שגם גורמים בתוך הענף אינם מבינים את זה כיום. "פיסיות" תמיד הייתה חלק מהוקי, אבל לא "אלימות". וב"אלימות" אני מתכוון לפגיעות זולות.

כלומר, יהיה נאיבי לחשוב שלא היו פגיעות כאלה גם לפני 50 שנה, אבל כן בתדירות פחות נמוכה. מכות כמו שקרוסבי חטף למשל. הן עושות רע לספורט וישנם הרבה קולות כנגדם.

(אם אתה רוצה לקרוא עוד קצת בנושא, אני מציע לך לחפש בגוגל את הצירוף: "ken dryden grantland". השוער האגדי לשעבר כתב כמה מאמרים בנושא שם).

גרייזס – כרגיל, אתה מגיע עם זווית מעניינת שעוד לא שמעתי.
מאד אהבתי את ההשוואה לתקופת הסטרואידים, ואני לחלוטין רואה את החזון שלך לגבי החקירה של קונגרס והקריאות ל"איך הם לא ראו" מתממש.

אייל הצפון 3 בפברואר 2013

מאמר רציני ומעמיק. שאפו.
באיגרוף של לפני הכפפות היו פחות פציעות ראש כי ללא הכפפות כפות הידיים כואבים הרבה יותר מהגולגולת.
יש מחקרים שמראים שככול שאמצעי הבטיחות הפאסיבית במכוניות מתקדמים (חגורות בטיחות, מרחב קריסה וכו'), מספר התאונות הקטלניות עולה, כי אנשים סומכים על אמצעי הבטיחות ונזהרים פחות. אף אחד לא יעלה לבטל את חובת חגורות הבטיחות.
אני חושב שהרבה יותר מעניין לעשות השוואה בין הפוטבול לאוזי רולז בכמות פגיעות הראש. באוסטרלי אין את הקסדות ואת השריון ויש לא פחות התקלויות במהירות גבוהה.
לגבי האלימות בהוקי זה כבר חלק מהתרבות. הכרתי פעם מישהו מפינלנד ששיחק ב-NHL. הוא סיפר שבאימון הראשון שלו בקבוצה שחקני הקבוצה שברו לו את היד, רק כדי שהוא יבין לאן הוא הגיע.

גל דגון 3 בפברואר 2013

מה שתמיד נראה לי הזוי בהוקי זה המכות. תיקולים הם בעייתיים, אבל זה חלק מהמשחק. אבל כששני שחקנים זורקים את המקלות, נעמדים זה מול זה באגרופים מורמים, ומתחילים ממש ללכת מכות בזמן שהשופטים מסתובבים סביבם זה פשוט מופרע.

austaldo 3 בפברואר 2013

זו מסורת. חלק מהמישחק והקהל מת על זה. הנזק שיכול להגרם ממכות כאלו זה כלום ושום דבר ביחס לכניסות שקורות במישחק.

גל דגון 3 בפברואר 2013

ברור, אבל בספורט שבו דבר כזה שאין לו כל קשר למשחק עצמו הוא "מסורת" כל דיון בנזק שנגרם כתוצאה מהפיזיות שלו הוא עקר מלכתחילה. התרבות שעליה הענף מושתת בעייתית.

דורפן 1 בפברואר 2013

נהדר. באמת כבוד לאתר הזה.

קיש 1 בפברואר 2013

קודם כל – טור פשוט מאלף. אין לי מילה אחרת לתאר זאת.
הבעיה היא, שהסיפור עם הפוטבול, כפי שעולה מהטור הזה, הוא למעשה מיקרו-קוסמוס לכל תחום בחיים שלנו – אנחנו (אנחנו = המין האנושי) לוקחים כל דבר טוב שהומצא ו/או שקיים לקיצוניות, ככה שבהתחלה אנחנו מאוד נהנים ממנו בתמימות, אחר כך אנחנו נהנים מהשיפור העצום ברמה ובאיכות שלו, עד שאנחנו מתחילים להבין מה המחיר של השיפור הזה, מה הנזק שאנחנו גורמים, אבל אז, בדרך כלל, כבר מאוחר מדי, ואין באמת דרך חזרה.
הזכרת פה אכילת בשר – זה אותו דבר בדיוק – אין בעיה לאכול בשר ברמה עולמית, אבל לא, זה לא מספיק לנו – אנחנו צריכים להקים מסעדות של אכול כפי יכולתך ולפטם אווזים בשביל שיהיה לנו מספיק שומן.
הפוטבול הוא באמת מקרה קיצוני, אבל כל הספורט המקצועני הוא התעללות אחת ארוכה ומתמשכת בגוף, וזה כמובן התפתחות של הנאמר 20 שנה האחרונות, בעזרתה האדיבה של המדיה והטכנולוגיה, ואולי באמת הדרך היחידה לעצור את הטירוף הזה היא לפנות לאתיקה של הצופים – למרות שגם אתה אמרת, וגם מהכותרת לבדה אפשר להבין זאת – גם אתה כבר מתגעגע לזה, למשהו שעדיין קיים אבל אתה צופה שייעלם בקרוב…

אביעד 1 בפברואר 2013

אני לא יכול להגיד על עצמי שאני טיפוס של פוטבול אפילו ההפך, זה מעולם לא היה נגיש עבורי כמו כדורגל וכדורסל שמהווים עבורי חלק חשוב מחיי. אבל כן קראתי על פוטבול ובסה"כ ישנה הבנה בסיסית בנושא אבל אני רוצה לציין שזו אחת הכתבות הטובות שקראתי ואני שמח שנכנסתי אליה ולמדתי. כתבה מצוינת שהלוואי וכולם יקראו ויחכימו בין אם הם אוהבים פוטבול בפרט או ספורט בכלל.

קורא אדוק 1 בפברואר 2013

מעולה!

נ.ד 1 בפברואר 2013

אהלן טל,
קודם כל – באמת להחמיא על המאמר המעניין, המקיף והחשוב מאוד.
מעבר לעובדה שהוא בנוי מצוין, מושך אותך לקרוא (למרות האורך)וחושף פן שאוהד ממוצע לא שומע עליו (או יותר נכון מעדיף לא לשמוע עליו), יש פה התייחסות לאבולוציה של ענף ספורט.
קשה למצוא התייחסויות רחבות כאלה, וגם כשיש כאלה מדובר בעיקר על טקטיקה ולא על המשחק במובן הרחב שלו.

עניינית – מעניין באמת לראות כמה הולך להשתנות המשחק. בסוף, אין שואו בעולם כמו בארה"ב, ואין שואו בארה"ב כמו ה-NFL.
לכן קצת קשה לראות שינוי כזה קורה בתקופה הקרובה. גם שינוי הדרגתי, שהוא יותר אפשרי, עדיין יתקל בחומות התנגדות מאוד גדולות של "הטהרנים", ככה שאנחנו צפויים למאבקים קשים, שאני לא בטוח שיצליחו.
אני גם חושב שהציפייה כיום מספורטאים מקצועניים היא באמת לספק את השואו, ולא חשוב המחיר – אפילו אם זה הבריאות שלהם. המגמה הזו רק מתחזקת, כמו שאפשר לראות בפרסונליזציה של כל ענפי הספורט בארה"ב והחלחול שלה לספורט האירופי (בשנים האחרונות זה מסי נגד רונאלדו, לא "לה ליגה")והעולמי.

הלוואי שנזכה לראות את הפוטבול הולך לכיוון של שמירה על השחקנים, אבל לצערי אני לא הכי אופטימי…

בכל מקרה – שוב תודה על המאמר המצוין

אדם 2 בפברואר 2013

קודם כל, אדיר.

עכשיו כמה תהיות:
אם מסתכלים על החברה האמריקאית הספורט הוא אחד המקומות הבודדים בהם באמת אדם מהשכונה יכול לצאת ממנה ולהוציא את כל משפחתו משם. על כן, אני לא בטוח כמה ההקרבה הזו היא רעה (שוב, בהתייחס לאופי החיים בארה"ב).

עוד משהו, תהילה היא לא משהו של מה בכך ואנחנו בתור בני אדם כל הזמן מחפשים כח, ממון ותהילה. אנשים עושים דברים הרבה יותר גרועים בשביל זה מאשר לדפוק לעצמם את הבריאות אבל אני לא רואה אותנו קמים כנגד זה (פוליטיקה למשל, לפגוע באחרים ולדרוך עליהם).

תודה לך, נהנתי.

גיל 2 בפברואר 2013

אתה מצביע כאן על כמה בעיות שונות. מצד אחד יש את המשחק האלים שגובה קורבנות בטווח הארוך. מצד שני, יש כאן את תרבות המאצ'ו שעד שלא כורתים לך רגל אתה עולה לשחק. אם שחקנים ומאמנים יהיו פחות מאצ'ואיסטים אז שחקנים לא יעלו לשחק פצועים או חולים. מדברים על הכנסה של רופא אובייקטיבי לחדר ההלבשה וזה פתרון טוב לדעתי. אפשר בדרך גם להעלות את מספר השחקנים ברוסטר.

לגבי הCTE הדיעות דווקא כן חלוקות וזה לא ממש קונצנזוס. אנחנו שומעים על המקרים הקיצוניים והמתוקשרים אבל מחקרים שהשוו שחקני פוטבול לשעבר למדגם של אנשים באותה קבוצת גיל לא מצאו הבדלים משמעותיים בבעיות בריאותיות כולל CTE כך שעדיין מוקדם לקבוע דברים בנחרצות.

בשורה התחתונה, כל עוד צופים יצפו בפוטבול הוא יתקיים. הוא יהיה פחות אגרסיבי אבל אני חושב שלא יעלם כל כך מהר, זה פשוט לא יהיה הפוטבול שאנחנו רגילים אליו (כבר היום זה לא אותו הדבר). אגב, פתרון נוסף הוא לשחק ללא קסדות כי כיום שחקנים מרגישים בטוחים עם הקסדות ויש הרבה פציעות בגלל זה.

עופר פרוסנר 2 בפברואר 2013

מצוין חביבי, מצוין. שמתי לינק מאצלי כי זה עד כדי כך מצוין.

אזי 2 בפברואר 2013

תודה לך עופר, הלינק שלך הוא זה שגרם לי לא לפספס את הטור הזה (אני אוטומטית מדלג על כתבות פוטבול)

MOBY 2 בפברואר 2013

תודה על הסיכום.
הוליווד כבר מטפלת יותר ויותר בבעיה. ולא הזכרת את ההימורים שגורמים לשחקנים מסוימים ולקבוצות לא לפרסם פציעות ודברים דומים.

בני תבורי 2 בפברואר 2013

טוב מאוד ועצוב מאוד.

פאקו 2 בפברואר 2013

פוסט לפנים, תרתי משמע. למרות שהרבה מהדברים היו ידועים לי לפני כן, זה ייתן הרבה חומר למחשבה אחרי הסופרבול (מקווה שלא לפני).
אני לפחות מקווה שזה לא יחסל את הענף לחלוטין, אלא יביא אותו לאיזשהו איזון שבו כמות הפציעות ואופיין יהיו נסבלים לכל הפחות.
קצת מזכיר את ההתפתחויות בענף מירוצי האפניים. עוד ענף הדורש יכולות כמעט בלתי אנושיות (בעיקר הגראנד טורים). מעבר לזעזועים שעוברים על הענף כעת, לחשוב שעד יחסית לא מזמן רכבו ללא קסדות.

גיל 2 בפברואר 2013

ועוד כמה הערות לגבי המשחק. המצב היום הוא שגודל והאחראים על החוקים עוסקים הרבה ביחסי ציבור של המשחק ולא בניסיון לשפר אותו בטיחותית. החוקים היום מוטים מאוד לטובת ההתקפה ובעיקר ק"ב ורסיברים, אבל שחקני ההגנה הם אלו שנפגעים הכי הרבה עם הפגיעות הקשות לטווח הרחוק (ליינמנים בקבוצת הסיכון הכי גדולה). החוקים הם לרעתם ככה שמאוד קשה לשחק הגנה (הכלל אומר שאם זה נראה רע אז כנראה שהייתה פה עבירה למרות שאין הגיון בלזרוק דגל על שחקן שעושה את העבודה שלו ולא יכול לעצור את התנופה שלו לפני שהוא נכנס בשחקן). ככה אי אפשר לשחק משחק מאוזן ואם באמת רוצים בטיחות מעל לכל אז יותר מדי אי אפשר לעשות בלי להוציא את העוקץ מהמשחק (וכאמור, אנחנו די בשלב הזה כבר).

המלוח 2 בפברואר 2013

וואו.
מזה זמן רב אני מרגיש שכדאי שאתעניין יותר בפוטבול. וכשאני אומר יותר אני מתכוון לפחות מעט. המשחק היחידי שצפיתי בו במלואו היה הסופרבול לפני שנתיים (?) בין גרין ביי ופיטסבורג. נהנתי מאוד.
הכתבה הזו גרמה לי להבין שאם לא אתחיל, כנראה יהיה מאוחר מדי. בסופרבול הקרוב כנראה שלא אצפה (בכל זאת, תקופת המבחנים ובמיוחד המבחן באלגברה לינארית שיש לי בבוקר שלאחר מכן), אבל עשית לי חשק.
שאלה של הדיוט, אם אפשר- מה אורך קריירה ממוצע של שחקן פוטבול? כתבת על שחקנים ששיחקו בליגה 6, 10, וגם 18 שנים.
תודה רבה על הכתבה הזו!

טל בן יהודה 2 בפברואר 2013

מלוח,

אני תמיד שמעתי שאורך קריירה בליגת הפוטבול המקצוענית הוא 3 שנים, הקצר ביותר מבין כל הליגות המקצועניות.

אבל הקומישינר, רוג׳ר גודל התייחס בדיוק לנושא הזה והבהיר כמה דברים לגבי אורך קריירה בליגה ובגדול אמר שהממוצע באמת יורד ל-3 שנים אם כוללים את כל השחקנים ש״ממלאים מקומות״ במהלך העונה… אלה שמחתימים על חוזים קצרים, אלה שלא ממש משחקים…

הנה הציטוט המלא שלו:
“There is a little bit of a misrepresentation or a misunderstanding on that. Frequently, it is said that the average career is about 3.5 years. In fact, if a player makes an opening day roster, his career is very close to six years,” Commissioner Goodell said. “If you are a first-round draft choice, the average career is close to nine years. That 3.5-year average is really a misrepresentation. What it adds is a lot of players who don’t make an NFL roster and it brings down the average.”

שמח שנהנית לקרוא

גיל 2 בפברואר 2013

זה נכון, זו הליגה עם התחלופה הכי מהירה של שחקנים. תחשוב על זה ככה: כמה שחקנים מוכרים גמרו את הקריירה פתאום אחרי כמה עונות? מעט מאוד. הרוב היו מראש שחקנים גבוליים.

המלוח 2 בפברואר 2013

וואלה.
מעניין. טוב, אני מניח שגם הוא בוודאי מעגל טיפה לכיוון שמתאים לו (מהיכרותי עם עסקני ספורט מענפים אחרים- מי האיש הזה אין לי מושג), וכנראה שהנתון המדויק נמצא איפה שהוא בין 3 ל-6 שנים. זה עדיין פסיכי.
תודה!

אזי 2 בפברואר 2013

לא פעם מנחם לס טען כאן ששחקני פוטבול הם האתלטים הכי גדולים שיש לאנושות להציע. שהם ממש מכונות.
הדבר הזה תמיד היה נראה לי מוזר.
במשחקים הבודדים שראיתי, היתה התקפה של 5-30 שניות, ואז כל שחקן "הותקף" מסאג'יסטים ורופאים מחוץ לקווים שיוכלו להכשיר אותו להתקפה הבאה.
עכשיו אתה גם חושף לפני שכל השחקנים האלה נמצאים במצב קבוע של ערפול תחושתי. גם לפני וגם אחרי משחקים. הם לא יודעים כשכואב להם. הם לא יודעים כשהם עייפים. קשה יש רק בלחם, ובטח יש גם כדור נגד זה.

המסחור של הליגה, והמניעים הכלכליים הביאו למצב שקבוצות לוקחות אנשים ובצורה מלאכותית הופכת אותם לגלאדיאטורים שהזכרת בתחילת המאמר. כי צריך לרוץ יותר מהר, לקפוץ יותר גבוהה ולתאקל יותר חזק.

אותי יהיה מעניין פעם לראות משחק של שתי קבוצות שיקחו מהן את הרופאים. ששחקנים יעלו בלי זריקות וכדורים. ששחקנים לא יקבלו עיסויים וחיזוקים תוך כדי משחק.
זה יהיה משחק פוטבול אמיתי. של ספורטאים. לא של מכונות כלכליות.

**אני מסייג מראש שאני לא רואה הרבה פוטבול. לא מטעמים הומניטריים אלא כי המשחק עוצר הרבה יותר מדי לטעמי.

אדם בן דוד 2 בפברואר 2013

טל אתה תמיד כותב יפה- נכון כשזה לא על מכבי אז יותר קל להבחין :> אתה בהחלט צודק בקשר ליכולת שלנו להתעלם מהילדים שעומלים על האייפון, או מהפרות שנטבחות מטריקס סטייל. פעם בכמה זמן יש איזה כתבת אדום אדום שמבהירה לנו את המצב או מוחמד עלי שרועד את דרכו להדלקת המשואה..מעניין מה קורה אם במחצית במקום בר רפאלי, קייט ווינסלו וצפרדעים משעשעות הייתה פרסומת של שחקן עבר, רצוי הול אוף פיימר, שמדגמן מצב פיזי רעוע ומטיח בצופים "תודה לכם- זה בזכותכם". סתם מחשבה. בכל מקרה- תודה טל- אחת מהכתבות הטובות שהיו כאן.

ויכסלפיש 2 בפברואר 2013

כתבה מצוינת, שהוציאה לי סופית את החשק להתעניין בענף הזה, ומיצבה אותו כזירת קרב אלימה, פנים אמריקאית, ולא כמייצג ערכים חיוביים.

לפי אותו עיקרון, פלויד מיטווטר ומני פקאיו הם בעיני שני בריונים שחיים מרווחים שמקורם בפיי פר וויו במזרח אסיה ובחצרות האחוריות של ארה"ב, ולא מזיז לי מיהו אלוף העולם הנוכחי במשקל זבוב/תרנגול/סופר יתוש

תודה גם למי שהסביר פה מה ההבדל מבחינת סיכון פיזי בין פוטבול לראגבי, משחק של ג'נטלמנים בעל תפוצה עולמית מאוסטרליה עד דרום אפריקה, דרך בריטניה טארגנטינה.

ויכסלפיש 2 בפברואר 2013

פלויד מידוויטר

ניר 2 בפברואר 2013

מצד שני האוהדים של המשחק הזה הרבה יותר ספורטיביים מאוהד כדורגל אירופאי/דרום אמריקאי ממוצע, כך שבסכום כמות האלימות והקורבנות סביב הספורט נראה לי שהפוטבול בטוח בהרבה. בניגוד לכדורגל, הנפגעים בפוטבול הם אותם אנשים שגם מרוויחים ממנו מליונים, ולא אלה שבאו לראות אותם.

ויכסלפיש 3 בפברואר 2013

אתה משווה בין ליגה של 300 פלוס משחקים בשנה, בארה"ב בלבד, לבין מאות ליגות כדורגל בכל העולם עם מאות אלפי משחקים…? בעיה

תום 2 בפברואר 2013

כל הקטע הזה עם שחקני העבר שתובעים את ה-NFL מזכיר לי מעשנים שתבעו את יצרניות הסיגריות בשנות ה-90. כאילו, באמת לא חשבתם שלשחק פוטבול/לעשן סיגריות יגרום לכם נזק בריאותי מתמשך?

אם בית המשפט יצדד בשחקנים אז ה-NFL ידפק יותר מיצרניות הסיגריות, כי ליצרניות הסיגריות הייתה את האזהרה הבריאותית שמחקה את היכולת של האנשים שהתחילו לעשן אחרי ששמו את האזהרה על החפיסות. ה-NFL הודה בכל העניין רק לפני כמה שנים.

רמי מורנל 3 בפברואר 2013

הדבר העצוב בנוסף למה שכתבת הוא שגם רוב השחקנים לא נהיים עשירים וחלק גדול מהם פושט את הרגל כמה שנים אחרי הקריירה . עשו על זה סרט מעניין broke באי.אס.פי.אן . זה בהקשר למשפט " אני שיחקתי כדי שילדיי לא יצטרכו '

אסף 3 בפברואר 2013

פוסט איכותי,מרתק ומעורר מחשבה,כפי שכבר צוין כאן
לא פעם ראשונה שיוצא לי לשמוע על הנושא אבל פעם ראשונה שזה נעשה
בצורה כה רחבה ועמוקה.

אריק 3 בפברואר 2013

טל, רמה גבוהה ביותר, שאפו.

תומר 3 בפברואר 2013

יופי של מאמר.

אחד מסרטי הפוטבול הטובים הוא Any given Sunday עם אל פאצ'ינו כמאמן קבוצה. אחת הסצינות המפורסמות מתוך הסרט הזה היא ארוחת ערב ושיחה בביתו של המאמן בינו לבין הכוכב-בהתהוות שלו כשברקע קטעים מתוך מרוץ המרכבות בבן-חור.
עוד סצינה חזקה – חדר ההלבשה של קבוצת הפוטבול בהפסקה, מלא רופאים מסז'יסטים וכו' וחלק מהשחקנים מחוברים לאינפוזיה.

ועם כל זה – ממשיך לעשן (מעט), לאכול בשר ולראות פוטבול.

גיל שלי 3 בפברואר 2013

אחלה פוסט. בחיים כמו בחיים, לא הזיז לאף אחד עד שהשחקנים איימו לתבוע את הליגה.

המתקן 3 בפברואר 2013

טל החזרת קצת עטרה ליושנה לדה באזזר יופי של כתבה.
חשוב לציין רק שכיום הרוב הגדול של השחקנים לא מגיע דווקא משכונות עוני אורבניות.
פוטבול משחק שיקר מאוד לשחק. דורש הרבה ציוד ושטחי אימונים
בניגוד לכדורסל לדוגמא שהוא הספורט של הערים הגדולות.

הפתרון המיידי לבעיה הגדולה של הליגה כרגע זה עניין הרופאים שמחליטים האם שחקן כשיר לשחק ואילו תרופות לתת לו.
ציותר לצייין שהרופאים מועסקים עיהקבוצות מה שיוצר קונפליקט.
אני מאמין שהחל מהשנים הקרובות נראה בכל קבוצה רופא מטעם הליגה שיפקח על התנהלות תקינה ואתית.

דורון ט 3 בפברואר 2013

טל,
צריך להודות שככל שמתבגרים הרצון, הפתיחות והנכונות להסתכל על המשמעות שמעבר לדברים כפשוטם הולכת וגוברת.
הנקודה שלך, בפוסט, אינה שונה, למעשה, מכל חשיפה של "אמיתות" על סוגי ספורט שונים (סמים בבייסבול, אתלטיקה או באופניים)או על תחומים אחרים בחיים, שעם הזמן, משתנים לנגד עינינו (היחס למשקל, תזונה וכיוב').
בפוטבול, כפי שהצגת וכפי שעלה גם בתגובות, הדינמיקה הינה שהכיוון כעת הוא ברור, עם זאת, אין לדעת בדיוק, כיוון שיש משתנים, שלכאורה, מאזנים – היכולות האתלטיות משתפרות, בזכות אימונים, תזונה ואמצעים מדעיים וטכנולוגיים מתקדמים וכך גם אמצעי המיגון של השחקנים (הקסדות, המגינים).
בכל מקרה, הפוסט שלך הוא דה באזר במיטבו. בשביל עומק כזה ורצון להסתכל "בין השורות" המקום הזה קיים הרי.
תודה.

austaldo 3 בפברואר 2013

מאמר מעולה וממצה. כבוד.

השינויים האלו קורים כל הזמן. לפני 20 שנה אפשר היה לפוצץ את הרסיבר בדרך לכדור והיום על מגע קל כבר שורקים PI. היום אסור לתקל עם הקסדה (הליגה מענישה בקנסות על זה). כמו שאני רואה את זה יש 2 אפשרויות: לשנות את המישחק ולהפוך אותו לסוג של פלאג-פוטבול או לפתח טכנולוגיה שתגן על השחקנים ותקטין באופן משמעותי את הסיכון.
ההערכה שלי שזה יהיה איזשהו שילוב של 2 הדרכים האלו. השוק הזה גדול מדי ואיפה שיש כסף ואינטרס אז משקיעים משאבים כדי למצוא פתרונות. כמו שפיתחו שכפצים שמסוגלים לעצור קליעים אז יכולים לפתח קסדה ומגיני צוואר שיספגו חלק משמעותי מהמכות האלו. הכל עיניין של השקעה.

גלן 3 בפברואר 2013

קודם כל יפה על ההשקעה והנושא כמובן חשוב. יש הרבה מאד לא להסכים אבל אתמקד בעיקר לטווח הארוך וזה ה CTE .

לא הייתה בעבר, אין עכשיו ואני דיי משוכנע שלא תהיה בעתיד יכולת ממשית לקשר את הפוטבול באופן שהוא חד משמעי עם CTE קליני משמעותי, כזה שמקצר את חייהם של השחקנים או רק מאמלל אותם יותר. הבנה באפידימיולוגיה וביכולותיה מול מגבלותיה מספיקה לדעת שזה לא באמת יקרה.

לכן כל תהליך שישנה את המשחק מהכיוון הנ"ל יתבסס על ארועים קיצונים מושכי אש (ג'וניור סאו) , אינטרסים מדעיים של חוקרי מח כאלו או אחרים, דמגוגיה והיסטריית המונים. זה משהו שלא זר לפוליטיקה ומערכת המשפט האמקריקאית ולכן השורה האחרונה נכונה והמשחק ישתנה. מאחר ומערכת משפט והתהליכים שלה אינם מחוייבים לאמת המדעית אז לא מהנמנע שהתביעה תתקבל לפחות בחלקה.

לגבי מה שאריאל אמר על הסטרואידים בביסבול אולי נכון עובדתית כי אנשים מאוהבים בקלישאה "איך לא ראינו?" אבל לא זה לא יעמוד במבחן המדעי האפשרי נכון לרגע זה. מודה ומתוודא בגאווה שאני מתריע בשער בעניין הסמים בזמן אמת (אחרי השביתה הגדולה)ואני לא רואה שום קשר לנזקי המח.

זיגי 3 בפברואר 2013

הוכחה קלינית כנראה לא תהיה, אבל הסקת מסקנות סטטיסטית היתה, יש ותהיה.
כשגיל המוות הממוצע של שחקני הליגה נמוך בכ-15 שנה מהממוצע הארצי, וכשסיבות מוות הנעוצות במוח גבוהות פי כמה מאלו של אנשים "רגילים", זו הוכחה מספקת הן עבור המדע והן עבור מערכת המשפט.

גלן 3 בפברואר 2013

זיגי אשמח לראות ציטוט ל 15 שנה שהוא כבר עכשיו אני אומר לך מופרך ואידיוטי.

למה אידיוטי? כי העבודות הכי רציניות שהן כמובן של ה CDC האמריקאי מראות דווקא תוחלת חיים גבוהה מהממוצע לשחקן פוטבול וזאת באופן משמעותי סטטיסטי. אמת, העבודות בהחלט מעלות חשד שמחלות נוירוגנרטיביות יותר שכיחות בשחקנים ואף יותר הינו גורם מוות (ועדיין מספרי המוות הכללים ממחלות נוירואדנרטיביות קטנים לאין ערוך מסעיבות המוות העיקריות שהן סרטן ומחלות קרדיווסקולריות). ואגב, מאחר והשחקנים מתים יותר מאוחר גם יותר סביר שיהיו להם יותר מחלות דגנרטיביות. בכלל, מה עדיף? למות בגיל 72 מהתקף לב או 80 מדימנציה? אני לא סגור על התשובה וזה יהיה פטרוני מצד שתי המפלגות לקחת בעלות.

בקיצר, הסקת מסקנות אינה אפשרית אבל מהמאמרים האלו יהיו שיסיקו שתי מסקנות ושתיהן אינן אינטליגנטיות 1. שהיעלמות המשחק תשפר את חיי הסובבים בו.
2. היעלמות המשחק תקצר את חיי מי שהיה אמור לשחק אבל כשהוא כבר ימות מוקדם יותרף זה לא יהיה מפגיעה מוחית ובא על ישראל שלום.

בכל מקרה אבל אני מסכים שטבע האדם לחפש את הרע ואת גלגול העיניים ולכן המשחק יעבור עיקור לכיוון ה FLAG FOOTBALL . ד"א חזרתי לשחק ultimate frisbee . אולי זה הפתרון ?(משחקים את זה בישראל?)

גיל 3 בפברואר 2013

זיגי, זו אחת מהאגדות האורבניות הידועות ביותר. אין שום מחקר שמראה את זה.

גיל 3 בפברואר 2013

יפה, זה גם מה שאני קראתי. אנשים מסתנוורים ממקרי קיצון שגם בהם לא ברור מה בדיוק קרה. השוואות מדוקדקות לא מצאו ששיעור הסובלים מהתופעה גדול אצל שחקני פוטבול וזה עוד לפני שמדברים על קשר סיבתי. לצערי התקשורת מושפעת מסנסציות יותר מדי.

גלן 3 בפברואר 2013

בקצרה, אם הבן שאין לי (אני אבו אל בנת כמו אובמה) היה מאד רוצה לשחק, הייתי מעודד אותו. לא פחות ולא יותר.

אלעד אחד 3 בפברואר 2013

ולמה לא לעודד את הבת? מה, לא ראית את 'נערת הפוטבול' (או איך שלא קוראים לסרט הזה)?

מיקיג' 3 בפברואר 2013

המאמר מרתק, אבל הוא מעלה קושי גדול מאד. איפה בדיוק אנחנו שמים את הגבולות בין ענפי הספורט שאין בהם את הפסול שעולה מהכתבה?
במילים אחרות, איך אנחנו מדרגים ערכיות בעניין עוצמת הפגיעה?

נניח לרגע שכן, פוטבול זו בעיה קשה וצריך לשנות שם הכל, כי השחקנים נגמרים שם לגמרי (אגב, הטיעון הזה תקף גם לכמה ענפי ספורט שלג מאד פופולאריים, עשרה ענפים אולימפיים לדעתי ראויים לפסילה על פי הרציונאל הזה). אבל בענפים אחרים, שגם בהם יש פגיעות קשות לגוף, רק שהן פחות חמורות, כמו ראגבי והוקי והרמת משקלות ואגרוף תאילנדי וכאלה, אנחנו צופים בזה ונהנים מהקשיחות והאתגר הפיזי, יודעים שהסבירות לפגיעה גופנית גבוהה מאד תוך כדי.
אז למה זה בסדר ופוטבול ואגרוף לא? בגלל ששם זו פגיעה סבירה ובפוטבול זו פגיעה קשה? עוצמת הפגיעה היא המדד הרלבנטי לעמדה שלנו בדבר פסול/כשר? אם כן, אז יש לנו שתי בעיות ערכיות. אחת, איך אנחנו בדיוק מדרגים את עוצמת הפגיעה? איפה אנחנו צריכים לשים את הקו האדום בדיוק? שתיים, למה פגיעה לא קשה היא לגיטימית יותר מפגיעה קשה? הרי כך או כך, אנחנו כצופים מעודדים בני אדם לפגוע בעצמם לצורך פגיעה בנו, אז על מה נשענת הלגיטמיות של פגיעות פחות הרסניות?

יניב 3 בפברואר 2013

כל הכבוד טל, מאמר רהוט, כתוב היטב ופוקח עיניים.
עכשיו ברורה יותר תגובתו של ווינסטון ריפס, התאקל ההתקפי של קנזס סיטי, לאחר שהקהל הריע על פציעתו של מאט קאסל, הקווטרבק של קנזס :
“But when somebody gets hurt, there are long lasting ramifications to the game we play, long lasting ramifications to the game we play. I’ve already kinda come to the understanding that I won’t live as long because I play this game and that’s OK, that’s a choice I’ve made and a choice all of us have made.
But when you cheer, when you cheer somebody getting knocked out, I don’t care who it is, and it just so happened to be Matt Cassel — it’s sickening. It’s 100 percent sickening. I’ve been in some rough times on some rough teams, I’ve never been more embarrassed in my life to play football than in that moment right there"

מנחם לס 3 בפברואר 2013

אילו חקרת והתעמקת יותר בנושא היית מגלה שבכדורגל פציעות הראש וה-C.T.E הן לא פחותות באופן יחסי אפילו מאשר בפוטבול, אבל בכדורגל איש לא מתייחס לזה בכלל. אתה מצפה שבבראזיל או ספרד (או ישראל) מישהו יתייחס ל-C.T.E אצל שחקני כדורגל זקנים? הבעייה צפה לאחרונה כי רק האמריקאים מתייחסים לזה.
Rehabilitation Research and Practice
Volume 2012 (2012), Article ID 816069, 9 pages
doi:10.1155/2012/816069
Review Article
Chronic Traumatic Encephalopathy: A Review
Michael Saulle1 and Brian D. Greenwald2

טל בן יהודה 3 בפברואר 2013

מנחם…

דווקא נתקלתי בטור שלך שהתייחסת לנגיחות במהלך השיטוטים שלי בנושא הזה. חשבתי שזו זווית מאד מעניינת שטרם ראיתי התייחסות אליה במקום כלשהו.

האמת היא שאני ממש ממש לא בקיא בתרבויות כמו ברזיל או ספרד (בטח שלא ברמה שאני בקיא בצפון אמריקה), אבל יהיה מעניין כשמישהו "ירים את הכפפה" כאן בארץ…

אולי ב-2045 "נגיחות" יהפכו ללא חוקיות ולא יהיו חלק ממשחק הכדורגל יותר… :)

תודה על המקור שצרפת, אני מבטיח להסתכל.

טל

מנחם לס 3 בפברואר 2013

אגב, הבעייה היא חמורה יותר בכדורגל כי שם כולם ללא יוצא מין הכלל נפגעים, מי יותר ומי פחות, כי CTE ניגרם מנזק מתווסף, וכל נגיחת כדור תורמת לכך. היום הכדורים יותר קלים, אבל בעבר, כדורי העור שהיו סופגים מים גרמו נזק עצום. כתבתי על זה מאמר באתר שלי והוספתי שמות של סנטורים, ראשי ערים, ואילי הון שהיו שחקני פוטבול (אפילו נשיא – פורד), בעוד שלי לא ידוע על אף כדורגלן בעולם שהגיע לגדולה אחרי פרישתו.

שיימס 3 בפברואר 2013

אני לא חובב פוטבול מאד גדול, ועדיין נהנתי מאד לקרוא.
ממש מעניין.

SARINA VALENTINA 4 בפברואר 2013

טור אדיר.

Comments closed