יומן דאבל פרק ח' – הנסיעה הארוכה הביתה

למה לעזאזל אנחנו עושים את זה לעצמנו?!

traffic waze

מתי שהוא, לא זוכר בדיוק את נקודת הזמן, נתקבלה ההחלטה להפסיק לצרוך מוצרי תרבות שגורמים לי להיות עצוב. בין אם זה סרטי קולנוע, תכניות טלוויזיה או ספרים, הגעתי למסקנה שאין בי שום רצון לגרום לעצמי תחושות של עצב וכבדות, וכל החוויות והתחושות הנוספות הנהדרות שמתלוות אליהן כשאני לא צריך.

המציאות שבה אנו חיים עצובה מספיק. באמת שאין לי צורך למשוך אלי עוד דברים כאלה, מלאכותיים או לא. אני לא מעוניין לראות סרט הוליוודי שבו ילד נקרע מאימו או לצפות בתכנית טלוויזיה תיעודית שבה שתי אחיות הופרדו בגיל שלוש בגלל שהאב אנס אחת מהן באופן קבוע ומכר את השנייה לעבדות כדי שיהיה לו כסף לבירה. אני יודע שהדברים האלה קיימים, אני יודע שיש בעולם אנשים חולים עם מוחות מעוותים, אני לא צריך מוצר מלוטש שיביא אותי לדמעות בגלל הפסקול המדויק ברקע. מספיק שיש לי את אתרי החדשות שמביאות לי היישר למסך המחשב את כל הרע שבעולם ויתסכלו אותי באופן יומ-יומי.

תנו לי לצחוק, ליהנות, לכייף, להתעניין, להסתקרן, להתעניין, להידהם, להשתומם… אפילו להירדם, שינה זה תמיד כיף, אבל לא עצב. אני לגמרי מבין שבלי עצב אדם לא ידע מה זו שמחה, וכדי להעריך את כל הטוב צריך לעבור את הרע (וגם כתבתי על כך לא מעט בהקשר של אוהדי מכבי ת״א רגל), אבל אני לא צריך את זה באופן יזום, לא כשיש לי אופציה להימנע מזה. האמינו לי שבעולם שלנו אתם תפגשו מספיק עצב גם מבלי שתחפשו אותו.

ואולי זו הסיבה העיקרית שבגללה נמנעתי כל השנים הללו ממשחקי חוץ של הקבוצות שלי. או לפחות אחת מהסיבות.

למרות שהמשחק הוגדר כ״משחק בית״, ולמרות ה-27,000 אוהדים צהובים שבאו להיות חלק מהחוויה, המשחק באצטדיון סמי עופר היה משחק חוץ לכל דבר. נסיעה ארוכה ואצטדיון שהוא לא בלומפילד, זה מספיק מבחינתי. אפשר, אם רוצים, להגדיר את זה כמשחק חוץ עם יתרון מוחץ למכבי ת"א ביציעים. בערך כמו כל משחק של כל קבוצה בליגת העל שמתארחת בקריית שמונה.

החלק הכי קשה במשחקי חוץ, יותר מהכל, תופתעו לשמוע, הוא לא ההפסד (או מדויק מכך, תוצאת לא חיובית. לדוג׳, נראה שבשביל אוהדי הקבוצה הגזענית של המדינה, תיקו היה תוצאה חיובית ביותר). קורה שמפסידים, זה חלק מהמשחק. זה גם לא הנסיעות, הלוגיסטיקה המסורבלת, הפקקים, האיחורים או חוויות אחרות פחות נעימות.

החלק הכי נורא במשחק חוץ הוא מה שקורה מיד אחרי שאתה מפסיד, כשאני מדבר על הנסיעה הביתה. כי עכשיו שהמשחק הסתיים, יש לך את כל הזמן שבעולם לשחזר את התוצאה המתסכלת בדרך הארוכה חזרה.

הפיינל פור של 2006 בפראג, שבו מכבי הפסידה בגמר לצסק"א, הוא עדיין אירוע טראומטי עבורי. כשאני מנסה לחשוב מה היה הרגע הכי גרוע, זה היה הדרך הארוכה הביתה לתל אביב מיד אחרי ההפסד. הטיסה שלנו הייתה מתוכננת להמריא באמצע הלילה, בין ראשון לשני, כשהתכנון היה שאם נזכה בגביע השלישי ברציפות, נלך לכיכר המרכזית בפראג לחגוג קצת ואז נחזור מלון לקחת את הדברים ונצא ישר לשדה התעופה.

יחי ההבדל הקטן הזה שהביא לשינוי בתכניות. מה אני זוכר? ובכן, נסיעה מדכאת ברכבת למלון לאסוף את הדברים, נסיעה מדכאת לשדה התעופה, רביצה מדכאת של כמה שעות על המזוודות כשאנחנו מחכים ליד צהובים מדוכאים נוספים שיתחיל הצ׳ק אין, טיסה מדכאת לישראל, נסיעה מדכאת מנתב״ג הביתה, ואז הרדמות מדכאת במיטתי.

אתם שמים לב לאיזה שהוא מוטיב שחוזר על עצמו בפסקה האחרונה? הצפייה בהפסד לצסק״א של מסינה (סופסוף ז**נו אותך יא מנאייק!!!!!! זה לקח 8 שנים אבל זו הייתה נקמה מתוקה) לא הייתה צורבת כמו המסע הארוך הביתה לאחר מכן. ואם אתם לא מבינים על מה אני מדבר, נסו לתאר את המסע הביתה אחרי זכייה שלישית בגביע… כי אני מתאר בראשי את הסצנה הבאה:

יש? יופי. עכשיו חיזרו לתסריט הקודם שבאמת עברתי. נראה לי שעכשיו ההבדלים יותר ברורים.

אז אמנם הדרך ב-2006 הייתה ארוכה מהרגיל, אבל הקונספט זהה בכל משחק חוץ שנערך במרחק של יותר מ-10 או 20 ק״מ מהבית שלך. הנסיעה חזרה היא זוועתית. היא מדכאת. היא טראגית. לא רק שהפסדת, עכשיו אתה גם צריך לשבת באוטו (או ברכבת או באוטובוס) במשך שעה או שעתיים, או אפילו מעבר לכך, ולשחזר את הדרך הנוראית שבה זה קרה. הזדמנות מצוינת להתבשל במיצי התסכול שלך ללא שום יכולת לברוח מהם.

לפעמים הדרך הביתה שקטה מאד, ולפעמים לא. קשה לי להחליט מה גרוע יותר. השקט הזה שאחרי הפסד (או תיקו בדקה ה-94) הוא כבד ומעיק, אבל הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע זה "מומחים" שיודעים בדיוק למה הפסדנו. בכל מקרה, גם אם תנסה להעלות נושא אחר לשיחה, המשחק נמצא ברקע, בראש של כולם. ותמיד יהיה את זה שפתאום, אחרי חצי שעה נסיעה שהמשחק לא אוזכר, יזרוק לאוויר איזה "פשששש פראיירים". כן, תודה.

זה פשוט לא כיף. יותר מכך, זה כואב. הקבוצה שלך (שלך! היא שלך!) זה עתה נחלה מפלה, ולך לא נותר אלא לשבת במקום שלך באוטו ולחשוב עליה. מה השתבש, ולמה, ואם רק… עוד משקוף, פחות משקוף, עוד הרחקה, עוד תיקול, עוד מסירה, עוד בעיטה, עוד סנטימטר, עוד דקה של החזקת כדור, אולי אם הוא מכניס את או פותח עם או לא מחליף או משנה מערך… די! אני לא יכול יותר! אני משתגע כאן, מתי מגיעים כבר הביתה?!?! כמו עכבר לכוד במבוך, כל מה שאני רוצה זה להגיע למיטה שלי ולהפסיק לחשוב על המשחק וזה בלתי אפשרי. נגזר עלי, עלינו, להתענות.

בבית זה שונה. בית"ר כבשה גול בדקה ה-94? אם אתה רוצה, אתה חופשי לקום מהספה וללכת לישון. אתה יכול גם פשוט להחליף ערוץ או לשים לך איזה פרק מוקלט של סיטקום חביב, כזה שישכיח ל-22 דקות את האגרוף בבטן שזה עתה קיבלת. אתה יכול ללכת לשבת מול המחשב ולהעסיק את עצמך בדברים אחרים (שמעתי מחברים שיש הרבה פורנ… אה, כלומר, הרבה סרטים ומוסיקה באינטרנט הזה שלכם). תמיד אפשר כמובן לפשוט על המקרר ולהשכיח את צרותיך עם קלוריות ריקות של פחמימות ושומנים (לצערי, האופציה המועדפת עלי). אבל אם אתה נמצא באצטדיון, כל מה שמחכה לך אחרי גול שוויון בתוספת הזמן זה יציאה איטית לכיוון האוטו, הערות וניתוחים מאוהדים שיודעים יותר טוב מכולם עם חכמת הבדיעבד שלהם, ואז ישיבה ארוכה ומתסכלת הביתה.

אני יודע שיש את אלה שכבר התרגלו. שבשבילם זה פשוט חלק מהעניין, וככה זה באמת צריך להיות. אבל זה לא בשבילי. לא רוצה. או יכול. או שניהם. אולי אני לוקח את זה קשה מדי, אבל במקרים כמו ביום שני האחרון, בדרך הארוכה הזו הביתה, כל מה שאני רוצה לעשות זה לשים את הראש מחוץ לחלון ולקוות שאיזה אופנוען יוריד לי אותו בתנועה אחת מהירה.

ובבקשה אל תגידו לי שאני צריך לדעת לקחת את הדברים בפרופורציות. במהותו, ספורט מקצועני הוא דבר מטופש וחסר משמעות, לכן הפרופורציה הנכונה לקחת את כולו תהיה להתעלם ממנו לחלוטין. אז אם כבר נכנסנו לעולם הזה והתמכרנו אליו, כל פרופורציה היא סוג של ראויה ונכונה, או לא ראויה ולא נכונה. מעין עולם פוסט-מודרניסטי (עד שזה מגיע לאלימות. אין לאלימות שום הצדקה. כלום. אפס).

כן, שמעתי כבר הכל. אני מכיר את כל הטענות והצדקות. מדובר באהבה ואהבה לפעמים גם כואבת. וכאמור, אם אין את הרע, אתה לא תדע להעריך את הטוב. וכמובן יש גם את הקלישאה של "קבוצה לא מחליפים", שאני לא יודע אם היא קשורה, אבל נשים אותה כאן בכל זאת. אה, ולא נשכח את "לא רק בניצחונות" (לא יודע אם תקף למכבי סל). חלקכם בטח יאמר שאני אוהד מפונק, בלה בלה בלה. האמת היא שאני מאד מכבד את האוהדים שיכולים לשאת את זה, מכל הקבוצות, את כל אלה שמוכנים לסבול את הנסיעות הנוראיות הארוכות האלה כל שבועיים, שאפו לכולם, וטוב שהם קיימים, כי (גם) בזכותם הקבוצה מצליחה במשחקי החוץ האלה. אבל… תבינו אותי, אני פונה ללב שלכם. זה קשה.

נכון שבסופו של דבר זה היה רק תיקו. אבל, דאם, זה כאב. כמו בעיטה באזור הרגיש. היה נהדר אם יכולנו לראות את הגול הזה, וללחוץ על איזה כפתור שמיד ישכיח אותו, אפילו לפרק זמן קצר ומוגבל. שהדרך הביתה תהיה נעימה וכולנו נהיה במצב רוח קליל, במקום במצב של בני זונות ציניים כשלאף אחד אין כוח לשמוע את השני.

האמת שהיא שאין לי כבר כוח לשחזר כאן את המהלך שהוביל לשיווין, לכו תראו אותו אם אתם רוצים ותאשימו את מי שאתם חושבים לנכון. שמעתי האשמות של המאמן, של ראדי, של נוסא… באחרון גם אני השתתפתי. בשורה תחתונה הקבוצה כשלה בהשגת המטרה של שלוש נקודות. גול השוויון הזה הפך ערב כדורגל די מהנה, לכזה שהשאיר טעם חמוץ. אתה מנסה להיות רציונאלי, לומר לעצמך "לא נורא, קורה. ראית משחק באצטדיון חדש, הובלת ונהנית, ראית שער ענק, ראית שחקן עוד יותר ענק, תנסה להסתכל בעיקר על כל אלה". אבל מה הקשר בין אוהד ספורט לרציונליזציה. כל אלה מחזיקים בדיוק 4.3 שניות ואז אתה עובר לעוד רבע שעה של "כוסאומו עם השער הזה שספגנו".

*

שער השוויון של בתר הרס לטעמי עוד רגע קטן שיכול היה להיכנס לפנתיאון המאמנים הצהובים, יחד עם הריצה המפורסמת של פאולו סוזה אחרי שער הניצחון של ערן זהבי בדרבי (מזהים את המאמן שבשמינית גמר ליגת האלופות?). מי שעוקב אחרי פאקו בטוויטר, יודע שמדובר באוהד ואוהב כדורגל אמיתי, כזה שאוהב להביע דעתו על משחקים שונים הנערכים ברחבי הגלובוס. אחרי השער של זהבי, קיבלנו בהילוך חוזר את התגובה הכי טבעית שיכולה להיות לאוהד כדורגל כשהוא רואה גול כזה, לתפוס את הראש.

כמו סוזה שפשוט התחיל לרוץ, פאקו נותר המום אל מול היכולת של מספר שבע. אם פספסתם, שימו לב לתגובה האינסטנקטיבית שלו לקראת סוף הסרטון:

הריצה של סוזה היא משהו שקשה להשתוות אליו, מבחינת אופי התגובה והנסיבות, אבל תפיסת הראש הזו של פאקו הייתה יפיפייה לטעמי. ואני חושב שלו מכבי הייתה שומרת על שער נקי לעוד כ-45 שניות, התגובה הזו הייתה מקבלת קצת יותר תשומת לב. נו טוב, ערן זהבי יצטרך פשוט לכבוש עוד אחד כזה, אולי אפילו אחד מרשים יותר. מי יודע, אם וכאשר שער כזה באמת יגיע, אולי פאקו גם ידפוק ריצה כמו קודמו.

ועל ערן זהבי אין כבר מה לומר. רק לפני שאתם הולכים לישון הלילה, כל לילה, שימו את השמיכה על הראש כדי שהאישה לא תשמע ותשקול לאשפז אתכם, ואז תלחשו כמה מילות תודה על כך שנפל בחלקכם לראות את הבן אדם הזה משחק כדורגל. זו זכות גדולה.

*

לגבי היומן והסיכויים לדאבל, לא נרשמו סימני דאגה בקריית שלום עד לרגע זה. מחזור אחד לפני סיום הסיבוב הראשון ואנחנו ארבע נקודות ממקום ראשון. לא אידיאלי, אבל אני עדיין לא מחפש את לחצן המצוקה שלי.

משחקי הרעב
שאלה של כבוד

50 Comments

יורד ים 10 בדצמבר 2014

פרוות ורולקסים.
45 דק ברכבת וכל השבוע צריך לשמוע אתכם בכל פינה מתלוננים

אזי 10 בדצמבר 2014

תגובה פשוט מעולה! :)

כאלה אנחנו. לא מסתפקים בפחות משלמות.

יורד ים 10 בדצמבר 2014

שלמות?
לדעתי זה סתם עניין של תרבות. איפה אתם ואיפה אוהדים בכל העולם שנוסעים 3-4 שעות לכל כיוון (במקרה הטוב). גם בליגות נמוכות.

אזי 10 בדצמבר 2014

אנשים בכל העולם מסתפקים בללכת ברגל
זה לא אומר שאני לא רוצה לעוף

ירוק 10 בדצמבר 2014

צודק אזי. ניסינו, אבל לא הצלחנו לספק לצהובים הנעלים את החוויה המושלמת שיש להם ברמת גן ובבלומפילד בשנים האחרונות. באמת שניסינו!

שלומי 10 בדצמבר 2014

איזו טינה…
אף אחד לא התלונן על האצטדיון עצמו. התלונות הן על הסדרנים ובעיקר על רקבת ישראל.
תהנו מהאצטדיון, מגיע לכם.

ירוק 11 בדצמבר 2014

חלילה טינה, הקיטורים האלו פשוט נשמעים לי משעשעים.

כחיפאי לשעבר, נסעתי למאות משחקים בתל אביב. אני לא זוכר חוויה מדהימה באף אחד מהם – לא מרכבת, לא מהפקקים, לא מהחנייה, לא מהיציאה מהחנייה, לא מהסדרנים, לא מהתנאים באיצטדיון.

גיסנו 11 בדצמבר 2014

היה משהו קיצוני בעומסים ביום שני, את זה שמעתי מיותר מדי אנשים וזה מה שהרגשתי גם אני.

לעומת זאת, בטוח שלציפייה מזה שהגעה לאצטדיון חדיש ורמות הסדר והארגון בו יהיו גבוהות יותר מאשר באצטדיון ר"ג למשל (כי המצב שונה לגמרי כאשר יש 30 אלף אוהדים או יותר שצריכים להגיע כמעט כולם מאותו כוון, לעומת משחק חוץ בו מגיעים כ 2000 אוהדים מרחוק).

אזי 10 בדצמבר 2014

לגבי ערן זהבי, מעריך שאני אזכור אותו לפחות כמו העונה השניה של פארקר – שראס – באסטון – וויצ'יץ'.
לנצח, וכהכי טוב שאפשר להגיע אליו.

לגבי משחקי החוץ – אתה צודק. כבר מעכשיו אין לי כח לנסוע לנתניה שבוע הבא לעוד משחק בית.
אבל אני חושב שהכי מעצבן אותי במשחקי החוץ זה שהמקומות לא שמורים ואז אני מגיע למשחק שעה לפני השריקה וזאת שעה שלמה לשמוע מאמני יציע שיצאו לי כבר מכל החורים. וכל פעם מאמני יציע חדשים. כי למאמני היציע שלי בבלומפילד כבר התרגלתי.

לגבי האליפות – פאקו הוא איש כדורגל מצויין. אני מאמין שהוא יצליח לאפס את הקבוצה חזרה למקום שהיא צריכה להיות בו. הכל שאלה של כמה קללות אני אקלל בדרך.

גיסנו 10 בדצמבר 2014

מעניין אם בהתאחדות הם עכשיו מאושרים שלפחות 20 אלף מתוך ה 30 שהיו באצטדיון סבלו בדרך אל ובחזרה מהמשחק. שהפקקים היו לא פרופורציונליים ושאלפי אנשים נשבעו שלא לסוע יותר ברכבת בימי חייהם. שאנשים הגיעו הביתה 3-4 שעות אחרי שריקת הסיום, ממשחק בית. שלהערכתי חצי מהצופים לפחות נכנסו אחרי שריקת הפתיחה (הגענו באזור הדקה ה 25 ועדיין היה נראה שיש אלפים בחוץ). מעניין אם עכשיו הם מרגישים טוב, יושבים להם במשרדים ומרימים כוסית לחייהם עצמם על פעולה נהדרת למיגור האלימות.

כסיפוביץ 10 בדצמבר 2014

צודקים.
יותר שפוי לחפש 45 דקות חניה כל יום כל יום בשביל לעלות ל- 70 מ"ר ולראות פרסומות

גיסנו 10 בדצמבר 2014

עכשיו כשכתבת את זה ראיתי את האור. אני הולך לחפש לי דירה גדולה יותר בחיפה כדי שאוכל ללכת בנוח למשחקי רדיוס בסמי עופר!

גיסנו 10 בדצמבר 2014

חוץ מזה, אני גר בקומת קרקע, אין לי טלוויזיה ואין לי רכב.

כסיפוביץ 10 בדצמבר 2014

עזוב אותך מאזורים אורבנים.
אפשר לאהוד את חיפה ותל אביב גם מן הבקעה

גיסנו 10 בדצמבר 2014

כשיתחשק לי לגור במושב אעבור למושב. יכול להיות שזה יהיה אפילו יותר רחוק מהבקעה. בינתיים דווקא נחד לי שלרוב משחקי הבית אני יכול להגיע באופניים אחרי נסיעה לאורך הים.

זה עדיין ממש לא קשור לתשתיות כבישים מחורבנות ועונש קולקטיבי מטומטם.

כסיפוביץ 10 בדצמבר 2014

מסכים איתך במליון.
נראה לי מצחיק להתלונן על משהו כמו רכבות עמוסות ופקקים איזוטרים כאשר כל יום יש מאות אלפי אנשים שסובלים מאותה תשתית דפוקה.

לא ההתאחדות אשמה ולא העיר חיפה.

גיסנו 10 בדצמבר 2014

בתור תל אביבי כבר יצא לי להיות בפקק או שניים.
עדיין לא זכור לי (חוץ מפעם או פעמיים שבתקופות מתוחות בטחונית היו מחסומים משטרתיים הדוקים במיוחד) שלקח לי יותר משעה להגיע מצפון ת"א לנתניה.
שרואים רמזורים שנשארים ירוקים במשך 4 דקות לנתיב ריק, כשבנתיב החוצה אותו הרמזור מתחלף לירוק ל 15 שניות כשאחריו תור של קילומטר וחצי.
כשסוגרים את היציאה דרומה מכביש 4 ומפנים את כולם לכביש שבו יש עבודות ומצטמצם לנתיב אחד, ואז לוקח שעה ורבע להגיע מחוף הכרמל עד חדרה.

זה מעבר לפקקים ה"רגילים" שקורים בכל יום ונובעים מאזלת יד בפיתוח תחבורה ציבורית – נושא לדיון אחר.

ברכבת אני לא יודע מה קרה אבל שמעתי על מספיק אנשים שסבלו מכל רגע שלהם בנסיעה, גם בגלל האנשים (שזו עוד בעיה מהותית אחרת) אבל גם כי פשוט לא נערכים כראוי לכזו כמות של אנשים באופן שיאפשר טיפול יעיל ונוח ככל האפשר במסגרת המגבלות.

הנקודה שלי הייתה שעונשי רדיוס הם מגוחכים ומטומטמים. הם נועדו לכאורה לפגוע במועדון (שאמנם נפגע קצת ספורטיבית מהעניין – מאמין שבבלומפילד היינו מנצחים) אבל מי שבאמת נפגע במקרה הזה הוא להערכתי לפחות 15000 איש שאין להם שום קשר לאירועים אלימים, שלא חשבו מעולם לפרוץ למגרש. שלרובם אני מניח לא היה בכלל סיכוי לעשות מנוי לבלומפילד לא כל שכן להיות נוכחים בדרבי שהביא לאירועים אלו – אבל הם הנענשים העיקריים.

על זה שכפי שכבר חפרנו כאן בשלל פוסטים, הייתה הזדמנות פז לקבוע תקדים ולשנות את החשיבה המקובעת והמיושנת בנוגע לענישה – ובמקום זה קיבלנו עוד מאותו זבל, שמפאת גודלו של האצטדיון פשוט הוכפל פי 2.

כסיפוביץ 10 בדצמבר 2014

זו חובבנות של המשטרה.
הייתי בכמה משחקים ביורו צעירות האחרון והתפקוד היה נדיר באיכותו בכמה מקומות גם שהמשטרה וגם של רכבת ישראל.

אזי 10 בדצמבר 2014

בטוח שאתה בכלל קיים? :)

כסיפוביץ 10 בדצמבר 2014

זה גיסנו…הוא חי אצל נשים עשירות ;-)

גיסנו 11 בדצמבר 2014

על הקומת קרקע הייתי מוכן להתפשר, אבל נראה לי שחוסר רכב וניתוק מערוצי הטלויזיה זה הדברים היחידים ששומרים אותי שפוי ביום-יום

איתמר 10 בדצמבר 2014

גדולתן של קבוצות נבחנת, בין השאר, אל מול גדולת יריבותיהן
גדולתם של שחקנים נבחנת, בין השאר, אל מול גדולתם של שחקנים יריבים
זו הבעיה של מכבי וזהבי
למכבי אין יריבה גדולה שעימה היא מתמודדת
לזהבי אין שחקן יריב גדול שעימו הוא מתמודד
החד צדדיות הזו תפגום לדעתי בהערכה ההיסטורית של מכבי כאחת הקבוצות הגדולות ושל זהבי כאחד השחקנים הגדולים

גורביץ' 10 בדצמבר 2014

זהבי נבחן מול שחקנים טובים באמת, באיטליה – ראינו מה התקרה שלו, הוא חלש פיזית ולא יכול להשתלב ברמות הגבוהות, אולי עכשיו כשהוא בשיאו ילך לו יותר טוב.
ראינו את מכבי מול קבוצות טובות, באירופה. זה לא נגמר טוב. ד"ש מאסטראס או איך שלא קוראים לקבוצה מקום שמיני ביוון

גיסנו 10 בדצמבר 2014

פשוט כל שאר הקבוצות השנה הבריקו במשחקיהן באירופה, בדגש על מכבי חיפה

מאוריציו 10 בדצמבר 2014

ראית את מכבי.
תחילת עונה, מאמן חדש, תחילת עונה, מחלמה בבית, משחקי בית בחו"ל, אבל ראית את מכבי.

הטעות הבסיסית שלך גם לגבי מכבי וגם לגבי זהבי היא שיש גרף, יש תהליך ששחקן וקבוצה עוברים, שהם לא דומים באמצעו למה שהיו בתחילתו.
יש עניין של פורמה. של ללמוד את השיטה של המאמן.

מכבי נראתה תחת, אבל זה לא אומר שראית את מכבי.
אבל היי, אל תיתן לעובדות לבלבל אותך.

בלייק 11 בדצמבר 2014

ראינו גם את התקרה של בניון החלשלוש, שלא מסוגל לחיות מחוץ לבית רחוק מההורים, כששיחק באיאקס. אין סיכוי ששחקן כזה יעשה קריירה באירופה.

יוסי 11 בדצמבר 2014

זהבי התמודד עונה שעברה בתחרות שערים מול חלוץ (דמארי) שלא מפסיק לכבוש – ועדיין ניצח אותו והיה מלך השערים

כסיפוביץ 10 בדצמבר 2014

משבוע לשבוע זה מתדרדר.
לקרוא 4500 מילה על הפסד? נו שויין…

גיל שלי כותב יפה מאוד מהצד המכביסטי. כזה שלא מעורר טיפה של אנטגוניזם.
התגובה הראשונה היא בול אדיר.

אבל אז מגיע השיא:
"במהותו, ספורט מקצועני הוא דבר מטופש וחסר משמעות, לכן הפרופורציה הנכונה לקחת את כולו תהיה להתעלם ממנו לחלוטין"
בסוף הוספת משהו על פוסט מודרניזם [שכבר מזמן עבר מן העולם הזה על פי מרצים שונים למדעי הרוח והחברה]

זו מתחילה להיות תחרות רצינית לבורוביץ.

רועי 10 בדצמבר 2014

בינתיים נראה שאתה קורא בשקיקה כל פוסט ושותף מלא בתגובות. נו שויין…

כסיפוביץ 10 בדצמבר 2014

גם את בורוביץ…
מישהו צריך לדאוג שלא יטחנו לך את המוח שאתה הכי מיוחד

רועי 10 בדצמבר 2014

אולי תסביר לי מה הקשר בין הפוסט הזה לבין להרגיש מיוחד.
אני חושב שהפוסט הזה מדבר לכל אוהד ספורט באשר הוא.

כסיפוביץ 10 בדצמבר 2014

רועי
האיש כותב כאוהד מכבי ואני כאן לקרוא כתבות של אוהד מכבי. חופש איז א ביץ….

לטעמי [האישי והגרוע] לאחרונה ה"עשו לי שתו לי" עובר את גבול הנחמדות בקריאה.
לצערו של טל זהו אתר חופשי [כל עוד אני לא מקלל, לא מאחל רע לאף אחד ] ולפעמים מגיעה גם ביקורת על הכתיבה.

אל תחשוש לדלג על הנסיון להגיב לי בתמורה…

אזי 10 בדצמבר 2014

אני אגב לא אוהב את הכתיבה של בורוביץ' ולכן לא נכנס לשום פוסט שלו.
תנסה את זה פעם. לא לסבול בכוח.

זה נחמד…

כסיפוביץ 10 בדצמבר 2014

השתגעת אזי?
העדה הפולנית זזה באי נוחות על זה שיהיה לי נוח…[ואתה צודק מליון אחוז, אך לטל דווקא החמאתי לא פעם ולא פעמיים על הפוסטים שלו]

רוקט 88.2 10 בדצמבר 2014

משחק הכדורסל האחרון שראיתי בהיכל היה גמר הגביע של 2009. הפועל חולון שלי, אז עוד האלופה המקרטעת מול מכבי חיפה. בשנייה האחרונה, ברייאן טולברט הכניס שלשה מטורפת. אני נשבע לך שלמרות השמחה המטורפת וההתפרצות האדירה בצד שלנו של האולם, אחרי דקה בערך התחלתי לרחם על אוהדי מכבי חיפה. אלה שראו את התואר והארץ המובטחת וחוזרים הביתה לחיפה בלי כלום. אם חולון הייתה מפסידה, הדרך מיד אליהו חולונה היא קצרה מאוד. עד חיפה זה סיפור אחר…..

איציק 10 בדצמבר 2014

לא יודע עד כמה אתה צודק. לדוגמא, אחרי ההפסד של מכבי בבאר-שבע היה פשוט נפלא :-)

ירושלמי 10 בדצמבר 2014

"החלק הכי קשה במשחקי חוץ, יותר מהכל, תופתעו לשמוע, הוא לא ההפסד (או מדויק מכך, תוצאת לא חיובית. לדוג׳, נראה שבשביל אוהדי הקבוצה הגזענית של המדינה, תיקו היה תוצאה חיובית ביותר)."

אחרי פיגור 1-0 והבקעת שער שוויון בדקה ה-93, אני מבטיח לך שגם בקבוצה המתנשאת של המדינה התוצאה הייתה מתקבלת בברכה.

יוני ק 10 בדצמבר 2014

טל, דרכת לי על יבלת.
הפיינלפור בפראג היה היחידי שנסעתי איליו. נסענו ישיר ממשחק לנמל התעופה וזה היה נורא (ולא רק כי נאלצנו לפתוח את המזוודות לבדיקה כי הם נשארו באוטובוס ללא השגחה..) השקט העצוב הזה בשעות ההמתנה למטוס לעומת השבת הרעשנית שאחרי הניצחון הגדול בחצי, לכל הרוחות..
ואם כבר אז באמת פניה אישית אתה ממש חייב להתמש בגס***ויות? לי אישית יותר נעים בלי אבל אם אתה ממש מוכרח אז נעמוד בזה.

the bird 11 בדצמבר 2014

פוסט נפלא על אכזבה !

אם כבר פיינל פור בפראג 2006…
הטיסה שלנו (עם עוד חבר ואבא שלו)
הייתה אמורה לצאת רק בבוקר ב10 נדמה
אז היה לנו לילה שלם להעביר בפראג,
מהבאסה הגענו לקזינו
ולשמחתנו הרווחנו שם קצת כסף ויצאנו ממנו ב600 בבוקר ,
כך שמצב רוחנו השתפר פלאים (:
כך שהנסיעה חזרה שלנו הייתה לא רעה משם….

ניב 11 בדצמבר 2014

טל איזה לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון? איך אפשר להירדם?
חבורה של פראיירים..

טל בן יהודה 11 בדצמבר 2014

אתה צודק…
לכבות טלוויזיה, ללכת למיטה ולהסתובב ולהתהפך עד אמצע הלילה.

רן 11 בדצמבר 2014

אני לא הולך למשחקי חוץ לרוב כי אני מפחד!!!
כי להיות חלק מקבוצה קטנה של מחפשי צרות מול.קבוצה גדולה אחרת , לא מתאים לי. בבלומפילד אני מרגיש בטוח עם הצעיף והחולצה. לא רוצה לחשוב על מה היה קורה אם הייתי בדרבי שפואד ניצח.
הפעם נסעתי רחוק, החוויה הייתה כל כך גרועה שאני לא חוזר עליה, כמעט בכיתי שראיתי שאולי גם נגד בש יהייה רדיוס שם. האצטדיון הזה הוא כל כך אירופאי ששכחו שם שפה זה הלבנט. אף אחד לא יעמוד בתור מסודר אם אפשר לדחוף ולעקוף, 45 דקות לקח לי להיכנס. אף אחד לא יעלה ליציע העליון אם תינתן לו האפשרות להשתחל לתחתון ולכן מקום לא היה.לי כשכבר נכנסתי. בניגוד לאוהדים הקבועים של 7 שמבינים את הישיבה/ עמידה באצטדיון כל התיירים הגיעו ושמרו מקום לעשרה חברים, כשהתחיל המשחק חצי שורה הייתה עדיין עם צעיפים מחכה לטותם חברים. עשה והגדיל טרמפיסט שהחליט שהוא שומר מקום למעילים שלו, ולא מפנה לי לשבת.
ואז החזרה ברכבת, כמובן ץאתה מרגיש כמו במירוץ למליון מי שלא תופס כסא מהר יעמוד בשעה וחצי הקרובות, אז כל האמצעים כשרים.
בקיצור אכזבה

גיל שלי 11 בדצמבר 2014

הבחור עם המעילים היה דתי? הוא ישב שני כסאות לידי

רן 11 בדצמבר 2014

חחחח כן , גילוי נאות אני ישבתי שורה מעליו הוא עשה את הקטע הזה למישהו אחר.
יש מצב שאתה הבחור הנחמד ששמר מקום לחבריו ובסוף אנחנו ישבנו שם במקום?

גיל שלי 12 בדצמבר 2014

שמרו לי מקום, אני הקרח שישב. עם הילד

רן 12 בדצמבר 2014

אני הייתי זה עם החולצה הצהובה :-)

עודד 12 בדצמבר 2014

"27,000"…כן בטח

דור 12 בדצמבר 2014

אה?

עודד 12 בדצמבר 2014

מה "אה"? שידור המשחק מלמד שהיו באיצטדיון בערך 25,000 אוהדים של שתי הקבוצות ביחד, ואני מבסס את זה על כמה פעמים שהייתי כבר באיצטדיון. תגיד שזו קנטרנות ואתה כנראה צודק, סתם היה לי חשוב להבהיר את זה..אני לא אוהב שקרים קטנים ובמיוחד לא כשהם מגיעים מאוהדי מכבי תל אביב.

טל בן יהודה 14 בדצמבר 2014

עודד,

לפי מיטב הבנתי, יש באצטדיון סמי עופר 30,000 מקומות.
כל הכרטיסים נמכרו לפני המשחק.
בית"ר י-ם, שגם כן מכרה את כל הכרטיסים שקיבלה, מהווה 10%.

אשמח להבהרה כיצד המתמטיקה שלי שגויה.

Comments closed