יומן דאבל פרק י' – גם את זה זכינו לחוות

החוויה ה"חדשה" והמרעננת בעידן של קרויף

JC

מי שלא ראה המון טלוויזיה אמריקאית שמקורה בשנות ה-70 של המאה הקודמת (דאם, אני זקן), כנראה שלא יודע מי זה נורמן ליר, וזה גם לא כל כך יעניין אותו. אבל בכל מקרה, אמשיך ואספר לכם שנורמן ליר אחראי לסדרות טלוויזיה קלאסיות כמו "הכל נשאר במשפחה", "הג'פרסון'ס", "מוד", "סנפורד ובנו" ואחרים, חלק יותר מוכרים לכם (מהשנים הראשונות של הכבלים בארץ) וחלק פחות. תצטרכו לסמוך עלי כשאני אומר שמדובר באגדה טלוויזיונית שהשפיעה רבות על התרבות האמריקאית.

היום הוא בן 92, עדיין חד כתער ולאחרונה הוציא ספר בשם "אפילו את זה זכיתי לחוות" (תרגום שלי מאנגלית: "Even This I Get to Experience"). השם של הספר הוא למעשה ציטוט משיחת טלפון שנורמן ליר ערך עם בנו לפני כמה שנים. כמו לא מעט סיפורים מוכרים אחרים, אחרי קריירה מרשימה גם ליר מצא עצמו נקלע לקשיים כלכליים. אחרי עשרות פרסי אמי שהסדרות שלו זכו, אחרי הצלחה מקצועית ייחודית בתעשייה, אחרי כל התהילה, הוא הגיע למצב של פשיטת רגל. בשיחה שבו היה מדוכדך, בנו ניסה לתת לדברים ספין חיובי ואמר לו "הנה, עברת כל כך הרבה, אפילו את זה אתה זוכה לחוות".

צורת המחשבה הזו מביאה אותי למכבי ת"א של סוף הסיבוב הראשון-תחילת הסיבוב השני. רצה הגורל (או איזי שרצקי) ובשבועות האחרונים נתקלנו במצב די חדש לנו בעידן של קרויף. הסיטואציה הזו אמנם מוכרת לנו מהעבר הרחוק, אבל לא בשנים האחרונות, כאשר כמעט שכחתי איך זה מרגיש וכמה כיף, או סוג של כיף, זה יכול להיות. אני מדבר כמובן על "המרדף".

הרבה יותר קל להגדיר ולתחום עידן אחרי שהוא מסתיים. כאשר פיני גרשון עזב את מכבי ת"א ב-2006, יחד עם פארקר ובאסטון (שנה אחרי שאראס), תם עידן במכבי ת"א שאני באופן אישי קראתי לו "תור הזהב השני". תור הזהב הראשון היה כשפיני הרכיב יחד עם דיוויד בלאט את הקבוצה של מקדולנד-האפמן-פארקר-הנפלד, שהגיעה לשלושה פיינל-פורים רצופים וזכתה בגביע אחד. אם נסתכל על ארבע השנים האחרונות של דיוויד בלאט במכבי, שהתחילו בסערה כמשהו שונה ומרענן והסתיימו בדרך המתוקה ביותר שאפשר לדמיין, אני עדיין לא יודע אם הן ייחשבו כעידן בפני עצמן. נוכל לומר זאת בוודאות רק בעוד שנה-שנתיים, כשאז גם יהיה אפשר לתת לו שם מתאים.

אצל מכבי ת"א כדורגל לעומת זאת, אנחנו נמצאים בימים אלה, או בחודשים אלה, או בשנים אלה, במהלך עידן בפני עצמו. אנחנו עדיין לא יודעים כיצד ומתי הוא יסתיים, אם בכלל, אבל אנחנו יודעים מתי הוא החל. העידן הנוכחי של מכבי ת"א נפתח לפני שנתיים וחצי, בפגרת הקיץ של 2012, כשמיץ' גולדהאר הנחית במועדון את ג'ורדי קרויף כמנהל מקצועי של המועדון. קרויף אמנם הנחית מאז את אוסקר גרסיה, פאולו סוזה ופאקו אייסטראן, אבל לטעמי העידן הנוכחי רשום (בינתיים) על שמו. הוא הפנים שלו, כשהקרחת זה הלוגו הרשמי.

מהרגע שהקבוצה התייצבה והחלה לשחק את הכדורגל שקרויף ראה אותה בחזונו משחקת, כשנקודת המפנה הרשמית של הקבוצה הייתה בדרבי של ה-4-0 (עד לאותו משחק, אנשים עדיין פקפקו מסביב), אנחנו פחות או יותר מכירים רק מצב אחד, להסתכל על כולם מלמעלה (משהו שאנחנו רגילים אליו ממועדון הכדורסל).

מכבי ת"א של הסיבוב הראשון ב-12/13 לא הייתה עדיין מכבי ת"א הנוכחית, אלא קבוצה בהתגבשות. אפילו אנחנו האוהדים ניגשנו אליה עם חששות, כשנכווינו ממנה כל כך הרבה פעמים בעבר הקרוב. אבל מאותו הדרבי, החומות נפלו. מכבי ת"א כבר הייתה בראשות הטבלה והיא המשיכה לשהות שם עד סיום העונה, כשסיימה 13 נקודות הפרש מהמקום השני ("אם רק בנאדו היה פותח את העונה").

בעונה שעברה לעומת זאת, זה קרה הרבה יותר מהר. מתוך 36 מחזורים, מכבי ת"א לא הייתה במקום הראשון רק בשניים הראשונים, וגם זה רק בגלל הפרש שערים. מכבי ת"א של פאולו סוזה עלתה למקום הראשון במחזור השלישי ונשארה שם ל-33 המחזורים שנותרו, לסיים את הליגה ב-16 נקודות הפרש מהמקום השני.

והנה העונה, 14 מחזורים כבר מאחורינו, ואנחנו נתקלים במצב חדש ולא מוכר בעידן הנוכחי כשמכבי ת"א לא מובילה את הטבלה. הפעם אנחנו לא הנרדפים, הפעם אנחנו הרודפים. שחקני ומאמני מכבי ת"א יכולים לומר כמה שהם רוצים "אנחנו מסתכלים רק על עצמנו", אבל אנחנו האוהדים שלא עולים לדשא אלא מבלים ביציע או על הספה, יכולים להסתכל על כל הקבוצות האחרות.

לפני שנתיים, כשמכבי ואוסקר הסתכלו על עצמם, אנחנו פזלנו לכיוון מכבי חיפה. בשנה שעברה כשסוזה ומכבי הסתכלו על עצמם, אנחנו פזלנו לכיוון באר שבע. השנה, אנחנו כבר לא פוזלים, אנחנו לוטשים עיניים לכיוון קריית שמונה (וגם פוזלים לכיוון באר שבע). כבר שבועות שאנחנו נמצאים בעיצומה של מסע רדיפה אחרי הקבוצה במקום הראשון ומנסים לכבוש (שוב) את הספגה.

חששתי שלא אדע כיצד להתנהג ומה לעשות, אבל בסוף גיליתי שזה ממש כמו לרכב על אופניים, אף פעם לא שוכחים. כל שבוע אתה מסתכל לעבר זו שמעליך ומקווה שהיא תפסיד נקודות. לפעמים זה קורה וזה ממש כיף לעקוב (קריית שמונה מול הפועל עכו), ולפעמים אתה מקלל את מ.ס. אשדוד ואת ניר קלינגר, ותוהה איך אין להם בושה להפסיד בצורה רופסת שכזו בחוץ (לוזרים! שמחתי שהפסדתם להפועל חיפה!).

גם הלחץ של המקום השני הוא אחר מהלחץ של המקום הראשון, המטרה היא רק לא למעוד. אין דברים כמו "מרווח ביטחון" או "נתקן בשבוע הבא", כל איבוד נקודות יכול להפוך לקריטי ככל שהליגה מתקדמת והמחזורים עוברים. מחשבה אחת שממש לא התגעגעתי אליה היא "טוב, לא משנה מה, אנחנו משחקים מולם עוד שלושה משחקים, זה תשע נקודות ראש בראש. ננצח את השלושה ויהיה בסדר". אוהדי חיפה ידעו לשנן זאת לפני שנתיים, אוהדי באר שבע לפני שנה. איך אימא שלי האנגלוסקסית אוהבת לומר במבטא אמריקאי כבד, "ראיתי הסרט הזה". כן, זה נשמע כל כך קל בראש שלנו ואז כשמגיעים לדשא, דברים לא תמיד מסתדרים כמו שציפינו.

אז איך נורמן ליר כתב על הכריכה של ספרו, הנה, אפילו את זה אנחנו זוכים לחוות. אפשר רק לקחת הכל פנימה ולנסות וליהנות מהמסע הנוכחי, הפעם בצורה קצת שונה מהשנתיים האחרונות. תאמצו את הרדיפה הזו כמשהו כיפי, אם לא נהנה מהדרך, זה לא שווה את זה. ואין שום ספק שאני כותב זאת גם עקב העובדה שאנחנו עדיפים על שתי הקבוצות האחרות במירוץ (ואני לא מכיר הרבה אוהדי מכבי שלא חושבים זאת), כמו גם העובדה שרוב, אם לא כל הפרשנים עדיין טוענים שמכבי עדיין הפייבוריטית.

וכמובן שלא נשכח גם להודות כאן להתאחדות לכדורגל ומוסדותיה, שכן רק בגללם אנחנו לא במקום הראשון כרגע, כשהמרדף הנחמד הזה נמצא מאחורינו. אין שום ספק שקריית שמונה היא מובילה ראויה, אין דרך אחרת להגדיר קבוצה שמגיעה למחזור ה-14 ללא הפסד, אבל ללא פואד ידיד המחלקה, הקבוצה החמודה מהצפון (כנראה) מסתכלת על מכבי ת"א מלמטה כרגע.

לא נורא, גם זה יגיע. למעשה, אני מאמין שזה יגיע כבר הערב. אני לא נוהג להמר כאן הרבה, אבל התחזית שלי היא שמכבי ת"א תהיה במקום הראשון גם מחר ב-23:00 בלילה, כשאנחנו נעבור באופן רשמי מהחוויה הנוכחית של להיות הרודפת, לחוויה המוכרת לנו של להיות הנרדפת. ואם לא מחר, אז שבוע הבא. או שבוע אחר כך. או שבוע אחר כך. זה יגיע. שיהיה לכל הצדדים בהצלחה, חוץ מלקריית שמונה והפועל באר שבע.

*

ואם פספסתם, הנה הפודקאסט של מכביבול מיום שישי. על הסיבוב השני בליגת העל, הטופ 16, וכל מה שבינם:

הקרב על המקום הרביעי. בסדר, שיהיה
קול הענפים הקטנים - רינת ורדי

5 Comments

מתן גילור 28 בדצמבר 2014

טל, אתה לא מעודכן. זה כבר מזמן לא "אם בנאדו וגו'", אלא "אם היינו מארחים בבלומפילד וגו'".

טל בן יהודה 28 בדצמבר 2014

צחקתי בקול רם.

MOBY 28 בדצמבר 2014

חכה חכה, עכשיו נחתים את בנאדו ושוב תתחיל לפזול לאחור :)
רק לא …. ל..!

תורג'י 29 בדצמבר 2014

לא מאמין שהפועל מסוגלת להוציא משהו מק"ש

תורג'י 29 בדצמבר 2014

בטח ללא ורמוט "החולה"

Comments closed