בייסבול לימד אותי לחשוב כמו אוהד הפועל

או: למה אמריקאים אוהבים את המשחק הזה ואתם לא

kadur

טוני קורנהייזר, אחד מהמנחים של PTI (תכנית המקור של "יציע העיתונות" של ESPN), נוהג לשתף את המאזינים של תכנית הבוקר שלו ברדיו במה שעשה ערב קודם לכן. בתכנית אחת שהאזנתי לה לפני כמה שנים, הוא סיפר שהוא הלך למשחק בייסבול של הוושינגטון נאשיונלס ודיבר בעיקר על הפקקים בדרך, בעיות החניה, האוכל, המשחק עצמו והנסיעה הביתה, שום דבר חריג. אבל הוא גם סיפר שהוא הגיע לאצטדיון באינינג (המערכה) השלישי של המשחק, ועזב אי שם לקראת האינינג השביעי.

בחישוב מהיר, טוני קורנהייזר הגיע לאצטדיון בשביל קצת יותר משליש משחק (ובחישוב פחות מהיר בשביל קוראים שזקוקים לכך: משחק בייסבול נמשך תשע מערכות, כשכל מערכה מתחלקת לשני חצאים). באופן טבעי, האנשים שאיתו באולפן שאלו אותו למה הוא יצא מוקדם מהמשחק, אחרי שגם הגיע אליו באיחור.

אז זה לא היה בגלל שהקבוצה הייתה בפיגור, זה לא היה בגלל שהוא מיהר להגיע למקום אחר, לא כדי להקדים את הפקקים ולא כי הוא היה צריך לקום מוקדם בבוקר בשביל להגיש את התכנית. הוא הסביר להם שהוא הולך למשחקי בייסבול בצורה הזאת כבר שנים, מגיע אחרי ההתחלה ועוזב לפני הסיום, וזאת מסיבה מאד פשוטה. יש עוד משחק מחר, תמיד יש עוד משחק מחר.

*

אחת האמיתות (המסוכנות) בחברה שלנו היא שהשגרה היא דבר נוח. אוף כמה שזה נוח, סופר-נוח. בשגרה הכל מוכר, הכל ידוע, הכל צפוי, כשאין הפתעות ואין שינויים ואין התקלות. כאמור, נוח (והסיבה שהוספתי "מסוכנות" בסוגריים היא שכשנוח לך, אתה נוטה להגיד "אה, לא עכשיו, אולי אחר כך, מאוחר יותר. אני בסדר כרגע", כמעט על כל דבר בעולם).

בתשובה אחת פשוטה של לא יותר ממשפט, טוני קורנהייזר נתן לדעתי את אחת הסיבות העיקריות שאמריקאים, וכל האחרים שמתחברים למשחק הזה, כל כך אוהבים בייסבול. המשחק הזה הוא פשוט חלק מהשגרה היום-יומית שלהם. תמיד יש עוד משחק. יש משחק הערב. ומחר. ומחרתיים. ואחרי זה. ואחרי זה.

זה לא פוטבול אמריקאי שאתה מצפה למשחק של הקבוצה שלך שבוע שלם, וגם אז יש לך רק 16 משחקים בשנה (מקסימום 20 אם אתה בר מזל והקבוצה שלך מגיע לסופרבול). זה לא כדורסל שלפעמים אתה תראה משחק ערב אחרי ערב ולפעמים יהיו לך ארבעה ימים בין משחק למשחק (או יותר אם זה כדורסל אירופי ולא ב-NBA). זה לא כדורגל של פעם בשבוע, זה לא טניס שאתה מחכה לטורנירים הגדולים וזה לא ענפים אולימפיים שונים כשאין לך מושג בכלל מתי יש תחרויות בין האולימפיאדות. זה בייסבול ביץ'! וזה קורה כל יום.

לא משנה איך קמת בבוקר ובאיזה שעה הילד העיר אותך, יש משחק היום. לא משנה איזה יום עובר עליך בעבודה, יש משחק היום. לא משנה אם אתה נשאר בבית לערב שקט או יוצא לדייט, יש משחק היום. לא משנה אם אתה חולה בשפעת או בריא כמו שור, יש משחק היום. לא משנה אם יש לך מבחן גדול לקראת סיום התואר או סתם יום סידורים מייגע, יש משחק היום. לא משנה אם הקבוצה שלך בענף אחר הודחה בפלייאוף או לקחה עכשיו אליפות, יש משחק היום.

וזה בכלל לא משנה אם תכננת לשבת בסלון שלך עם בקבוק בירה, לשים רגל על רגל על השולחן ולהירגע מול הטלוויזיה, או שנאצלת לצאת מהבית, העיקר שבייסבול משוחק, אי שם בחוץ, באצטדיון הביתי או בעיר של קבוצה יריבה. זה אומר שהעולם מתנהל כסדרו, ובין אפריל לספטמבר, כשכדור הארץ מסתובב על צירו, זה אומר שיש בייסבול, כל ערב.

אתם לא מבינים כמה העובדה הזו מרגיעה, שישנו משחק שתמיד שם בשבילך. גם אם עובר עליך היום הגרוע ביקום, בייסבול יהיה שם בשבילך בסופו. מחכה לך, עם ידיים פתוחות. הוא יתקרב אליך וילחש לך בטון עמוק ומרגיע "היי, שב, תירגע. זהו, נגמר המרוץ. אתה עכשיו איתנו. אין אצלנו שעונים מלחיצים שסופרים אחורה, אין אדרנלין שזורם לך בוורידים ויקשה עליך להירדם אחר כך, אתה אפילו יכול לשלב את הצפייה עם התעסקות אובססיבית בדברים אחרים, כמו סמרטפון. הספורט שלנו כל כך שונה מכל האחרים שחגורה זה חלק מהמדים של השחקנים שלנו. כן, חגורה.".

איי לאב איט.

*

ואם כבר התייחסנו לסוגיה הבעייתית של "למה אנשים אוהבים את המשחק הזה", בואו גם ניגש לטפל בשאלה הקשה, "למה לעזאזל כל כך קשה להתחבר אליו". לפני שנתחיל, חשוב לציין שזה לא בלתי אפשרי, הרי בכל זאת ישנם ישראלים שמתאהבים מדי פעם (אבא שלי, בן דוד אחד שלי, עופר פרוסנר, ויש אחרים), אבל אין להתכחש לעובדה שזה קשה. המצב היום הוא שאם יש לך כבלים או לווין, אתה יכול לראות משחק בייסבול אחד (לפחות) בשידור ישיר כל לילה, כשכמעט כל משחקי הפלייאוף, ללא יוצא מן הכלל, משודרים כאן גם כן בשידור ישיר, ועדיין, הנגישות הזו מתקשה לייצר אוהדים.

למה זה? ובכן, אני פיתחתי תיאוריה לגבי השאלה הנצחית הזו כבר בשנת 2008, כשכתבתי עליה מספר פעמים. בשביל אלה שלא קראו או לא זוכרים, אפרט אותה כאן שוב.

הברק הכה בי בעודי נמצא בירח דבש שלי בארגנטינה בסתיו 2008. הפלייאוף של ליגת הבייסבול היה בשיאו ובערבים, כשהתמקמנו במלונות, חיפשתי בטלוויזיה את ESPN של אמריקה הלטינית כדי לצפות במשחקים. כשהתמזל מזלי לתפוס שידור של משחק בשידור ישיר, שמתי לב שאני לא ממש מצליח ליהנות מהמשחקים.

כששאלתי את עצמי למה, הבנתי שאני פחות נהנה כי אני לא מצליח להבין את מה שהשדרים אומרים בספרדית וזה השפיע בצורה משמעותית על חוויית הצפייה. יותר מכך, נוכחתי לדעת שזה קורה לי בעיקר מול משחקי בייסבול, שכן אני תמיד נהנה ממשחקי NBA, לא משנה איזו שפה השדרים מדברים, וכך גם בכדורגל אירופאי וענפים נוספים שיוצא לי לראות דרך האינטרנט או בערוצים זרים.

כשראיתי את משחקי הפלייאוף של ליגת הבייסבול בספרדית הערכתי שאני עובר רק כמחצית מהחוויה הרגילה, וגם מישהו כמוני שמאד אוהב את המשחק, חייב יותר מזה, אני חייב להבין על מה שהשדרים מדברים. זאת מהסיבה שבניגוד למשחקים אחרים, בייסבול זה משחק שבנוי על היסטוריה ותרבות עשירה, משחק שמתקשר עם העבר שלו בכל עת, וכשלא הבנתי על מה השדרים מדברים, החוויה נפגמה.

אתם בטח מבינים על מה אני מדבר, לכולכם יצא לתפוס משחקים באינטרנט עם שדרים שמדברים סינית, ערבית, רוסית או שפות אחרות. כשאתם צופים במשחק כדורגל או כדורסל ושומעים ברקע שפה שאינכם מבינים, אתם לא מפסידים הרבה, אם בכלל. השדרים במשחקים האלה לא מזכירים באופן תכוף את ההיסטוריה של המשחק או את העבר של הקבוצות ואין אוסף שלם ונוירוטי של סטטיסטיקות שמוכנות לכל סיטואציה בכל שנייה של המשחק (אולי למעט משחקי ברצלונה וריאל כשלאחרונה מסי ורונאלדו שוברים בממוצע 4.8 שיאים בכל פעם שהם על הדשא).

רק כשמגיעים לצפות בבייסבול מבינים כמה הסטריאוטיפ על זה שהאמריקאים אובססיביים לגבי מספרים וסטטיסטיקות באמת נכון. הרי בייסבול הוא משחק איטי שלא הרבה קורה בו בכל רגע נתון וכתוצאה מכך השידור של המשחק קצת שונה משל אחרים. השדרים והפרשנים גודשים את השידור בשיחות ארוכות על סטטיסטיקות אינסופיות (לעיתים ברמות נוירוטיות), טקטיקות שונות, הסברים מגוונים על המשחק, היבטים שונים ומשונים שלו וההיסטוריה העשירה של הענף (כשהם חוזרים לפעמים לנתונים מהמאה ה-19!!). בין לבין הם מספיקים לדבר גם על מה שקורה במגרש עצמו. אתה חייב להבין את מה שהם אומרים כדי ליהנות.

אז איך בכל זאת מתחילים להתחבר למשחק הזה שמבוסס על תרבות והיסטוריה של למעלה מ-130 שנים? ובכן, לאט ובהדרגה. כלומר, אם בכלל בא לכם להתחבר לעוד ענף ספורט שמשוחק לרוב באמצע הלילה כאן בישראל.

אין ספק שצריך סבלנות, אבל כמו שכל אחד שאוהב את המשחק הזה יאמר לכם, זה בסופו של דבר שווה את זה. התחלה טובה וכיפית יכולה להיות ממבול הסרטים ההוליוודיים שנעשו על המשחק הזה. גם אני וגם אריאל גרייזס כתבנו בעבר טורים עם ספרים וסרטים שמומלץ ללמוד מהם. אז הנה לינק לטור שלי בבלוג של תפוז (מחיים אחרים שלי ב-2010) והנה הלינק לטור של גרייזס כאן בדה באזר (המון המלצות גם בתגובות). אגב, שני הטורים נכתבו לפני שהסרט מאניבול יצא למסכים. לכו תראו גם את הסרט זה בלי קשר לבייסבול, בראד פיט וג'ונה היל שיחקו אותה.

("שדה חלומות" הוא עדיין הסרט בייסבול הטוב ביותר לטעמי, ועדיין לא הצלחתי להגיע לסוף הסרט מבלי להזיל דמעה בסופו. בלתי אפשרי. מקום מצוין להתחיל בו)

*

בנימה אישית יותר, משחק הבייסבול הוא כל כך מיוחד שהוא יכול לשנות את הדרך שבה אתה אוהד קבוצות. כן, הוא עד כדי כך שונה מכל השאר. אני יכול לומר שמשחק הבייסבול מלמד אותי גם דברים אחרים, כמו איך לא להיות מכביסט מגעיל כל הזמן.

כשאתה אוהב את המשחק הזה ועוקב אחרי קבוצה מסוימת, אפילו אם היא הניו יורק ינקיז (הגרסא האמריקאית למכבי סל), אתה לומד שזה לא נורא להפסיד משחק מדי פעם. שומו שמיים. טפו טפו טפו. מלח מים מלח מים (זה באמת קשה לי להודות בזה. איכסה).

כאמור, אם נחזור לתחילת הטור, בייסבול משחקים (כמעט) כל יום, כשבמהלך שישה חודשים, כ-180 יום, כל קבוצה משחקת 162 משחקים (בכל זאת חייבים טיפה מנוחה, גם בשביל הטיסות ממזרח למערב ארה"ב שלוקחים 5-6 שעות). גם הקבוצות הטובות ביותר של הספורט, מפסידות כ-60 פעמים בעונה, בדרך כלל קצת יותר. תחשבו על זה. 60 הפסדים. 60. בעונה אחת. בררררר *צמרמורת בגב*

אני חושב שאם אתאמץ אני אוכל למצוא פרק זמן של 10 שנים רצופות בהן מכבי ת"א כדורסל לא הפסידה 60 משחקים בכל המסגרות יחד, אז להפסיד כזו כמות של משחקים בעונה אחת? מה זה החרא הזה?! כן, לוקח זמן להכיר במציאות הזו, כשגם אני לפעמים חוזר למכביסט הזה שלא מוכן או יכול לעשות זאת.

בנוסף לזה, אני אוהד את הטורונטו בלו ג'ייס, שזו אחלה בחירה, אם היה מדובר בחצי הראשון של שנות ה-90. בלי להלאות אתכם יותר מדי, מדובר בקבוצה שלא זכתה להרבה הצלחות מאז האליפות השנייה והאחרונה שלה ב-1993. בעצם, היא לא נתקלה בהצלחות כאלה בכלל, כש-1993 הייתה גם השנה האחרונה שהקבוצה הזו ראתה פלייאוף. אז איך מכביסט כמוני מתמודד עם הפסדים ואי הצלחות? האמינו לי, לא בקלות.

לקח לי זמן ללמוד לקחת הפסדים בצורה שפויה. לקח לי זמן ללמוד איך לשבת מול משחק בודד, 1 מ-162, לצפות בבלו ג'ייס מפסידים ולא לרתוח מעצבים, לא לכעוס, לא לקלל, לא להסתובב בבית עם פרצוף עגום. לקח לי לזמן ללמוד לעכל הפסד ולקחת אותו בפרופורציות נכונות של "זה בסדר, זה קורה, זה בייסבול", ממש כפי שאוהדי הפועל האדומים למדו לעשות. ובנקודה זו אני רוצה להודות להם על הדוגמא הנפלאה שהיוו עבורי.

כי זה בלתי אפשרי להתנהג כמכביסט בבייסבול, בלתי אפשרי לקחת הפסד שלא בפרופורציות 80 פעמים במהלך עונה אחת. הדרך הנכונה לקחת הפסד היא בשלוות נפש, שכן, כפי שכבר לימדתי אתכם, תמיד יש עוד משחק מחר. תמיד יש עוד הזדמנות לנצח ולהתאושש, ולא צריך לחכות שבוע או אפילו כמה ימים בשביל זה, אפשר לפצות על ההפסד בעוד פחות מ-24 שעות. מה יכול להיות יותר מספק מזה? (אני יודע, לנצח את המשחק שזה עתה הפסדנו).

מה הליו היה עושה - איתי ליבוביץ'
כדורגל קהילתי

37 Comments

יניב פרנקו 9 במאי 2015

וזו בין היתר אחת הסיבות למה אנחנו בטוחים שאתה משלנו ואם נחפור אצלך עמוק במגירות נמצא צעיפים אדומים – שחרר עוד, לאט לאט הפאזל מתחבר.

רועי 9 במאי 2015

חשבתי שבאתר הזה יש רק פוסטים שעוסקים בספורט.

אריאל גרייזס 9 במאי 2015

תקן אותי אם אני טועה, אבל אתה לא זה שעוקב בקפידה אחרי כדורגל ישראלי?

רועי 9 במאי 2015

זה עדיין ספורט, אמנם לא ברמה גבוהה, אבל ספורט.

בייסבול להבדיל, לא קשור להגדרה.
עצם זה שאתה מקיים 162 משחקים ב 180 יום, מראה עד כמה זה לא ספורט מבחינתי, יותר כמו יום עבודה במשרד.
כמו ברידג'.

משה 9 במאי 2015

ספורט לא ברמה גבוהה??
יש לך מושג מה זה אומר להטיס כדור במהירויות כאלה? לחבוט בכדור שסה אחיך במהירות כזו? זה משחק שדורש יכולות פיזיוצ יחודיות שגם מייקל ג'ורדן הגדול לא עמד בהם (שיחק בליגת המשנה)

רועי 9 במאי 2015

המשפט הזה היה מכוון לכדורגל הישראלי העיר לי.
בייסבול מבחינתי הוא לא ספורט בכלל.

רועי 9 במאי 2015

שאריאל העיר לי*

Amir A 9 במאי 2015

מיסים, מוות, ואיזה אובר חוכם שיצעק שבייסבול זה לא ספורט.

רועי 9 במאי 2015

לא לקחת אישית בבקשה, הכל בסדר…

רועי 9 במאי 2015

זה עדיין ספורט, אמנם לא ברמה גבוהה, אבל ספורט.

בייסבול להבדיל, לא קשור להגדרה.
עצם זה שאתה מקיים 162 משחקים ב 180 יום, מראה עד כמה זה לא ספורט מבחינתי, יותר כמו יום עבודה במשרד.
כמו ברידג'.

אריאל גרייזס 9 במאי 2015

אני עוקב אחרי בייסבול כבר 15 שנה אבל התקופה שהכי התחברתי אליו היתה כשגרתי שנה בפיניקס. קשה להסביר את הנושא הזה של משחק כל יום, אבל זה באמת מחבר אותך לקבוצה ולספורט. אתה לומד להכיר ניואנסים, בדיוק כל שחקן בקבוצה ואתה ממש לא חייב לראות כל משחק. אתה פשוט יודע שזה שם ואם אין מה לראות בטלוויזיה אתה עובר לכמה אינינגים. זאת חוויה שונה מכל ספורט אחר. זה גם הספורט היחידי שיצאתי מהאיצטדיון לפני סוף המשחק וזה לא שהמשחק לא היה צמוד. דווקא היה מותח. אבל ראינו, נהנינו, המשכנו הלאה.
דרך אגב, עכשיו שקנזס סיטי הגיעו לפלייאוף שנה שעברה, הבלו ג'ייז הם הקבוצה עם ההעדרות מה פלייאוף הכי ארוכה. אשכרה אתה אוהד הפועל.

טל בן יהודה 9 במאי 2015

תזהר עם המשפטים האלה כמו שכתבת בסוף התגובה.
אחרי אזי, אני לא אהסס להרחיק גם אותך

אזי 9 במאי 2015

אתה רק מאשש את הטענה שבייסבול הוא לא ספורט.
יש כל יום משחק? זה התירוץ שלך?
ביץ' פליז, אבא שלי רואה ככה חדשות כבר ארבעים שנה. חיים יבין הוא לא ספורטאי.
חוץ מזה שאם אתה חי באירופה ויש לך טלוויזיה בכבלים או אינטרנט, יש גם משחק כדורגל *כמעט* כל יום…
וזה שאתה לא יכול ליהנות בלי שדר, זה בדיוק העניין! כי המשחק לא מעניין! אז אתה צריך בדרנים שישעשעו אותך במהלכו. שוב, זה כמו לראות חדשות בלי להבין את השפה.
תרבות, הרגל, כמות… אמרת הכל חוץ מלהסביר איך בייסבול הוא ספורט מעניין.

טל בן יהודה 9 במאי 2015

קבל כרטיס אדום מהבלוג כאן לשבוע!

יוסי מהאבטיחים 9 במאי 2015

החוויה שלך מאד מזכירה לי קריקט.
גם שם בהתחלה אתה חושב "מה זה החרא הזה", אבל. כשחבר אוסטרלי לימד אותי להסתכל על המשחק מהצורה שלהם זה כבר נהיה מובן לגמרי.
המשפחה מתאספת, מחלקים בירות, רואים קצת קריקט. מביאים בשר, מנפנפים, עדיין יש קריקט. אחר כך קינוח ורביצה עצלה, ועדיין קריקט.
וככה חמישה ימים.

כמו בייסבול- משחק שהתרבות מגדירה

רונן דורפן 9 במאי 2015

בייסבול אני אוהב. אבל קריקט יותר

עופר ג. 9 במאי 2015

גדול.
גם אני בוכה כבר בפעם העשרים ב"שדה החלומות"…
ואני בכלל אוהד בכדורגל את הפועל ראשון לציון, הלוזריות והבינוניות בהתגלמותה (עד עכשיו,בכל זאת ברקוביץ רוצה לקנות אותנו.ככה כתוב בעיתון…).
אני למדתי בייסבול מהטלויזיה והתחברתי למשחק, אם כי היום אני קצת מתקשה לראות משחקים מלאים. הפרעת קשב קלה.
התאהבתי בו בגלל התרבות, ההיסטוריה וההתעמקות שנדרשת ממי שרוצה לצפות בו, והרבה בגלל העובדה הפשוטה שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר.
שום הפרש הוא לא בלתי מחיק בשום שלב של המשחק. הכל יכול לקרות.

אורן השני 9 במאי 2015

הייתי עוקב הרבה בעבר. אבל זה לא משחק ששווה להישאר ער בשבילו אם אתה לא חי בארה"ב (לעומת פוטבול, הוקי וכו').

ערן 9 במאי 2015

אני מת על לשחק בייסבול.
משחק מושלם לעצלנים.
תוסיף לזה כמה ארגזי בירות קרים ואז גם תבין למה חצי אינינג אתה יושב ונח ולא עומד ונח. התפיסה ההזויה הזו שספורט חייב להיות משהו נמרץ היא שגורמת לאוהבי הספורט בארץ לפספס הזדמנות נהדרת להגיד לאישה אני הולך לעשות ספורט ולקבל לגיטימציה על הטיקט של ספורט ללכת להשתכר עם חברים.
אבל לצפות בטלוויזיה זה מוות איטי

רועי 9 במאי 2015

הוא שאמרנו, זה לא ספורט, זה תחביב.

BLUE JAY 9 במאי 2015

A brilliant article

גיל 9 במאי 2015

זה נכון שיש משהו מרגיע במעקב אחרי קבוצה יום יום אבל זה נעשה בצורה סלקטיבית. פעם היו מאזינים לרדיו לשידור המשחק, היום בעיקר צופים בתקצירים או סתם מסתכלים על הסטטיסטיקות במחשב בלי להסתכל במשחק. מעטים יחסית באמת צופים כל יום במידה זו או אחרת. טוני קורנהייזר אגב נהנה מלוקסוס שהוא עשיר ועיתונאי ויכול להכנס לכל משחק בלי בעייה. לעומת זאת, אוהדים רגילים יצפו לרוב במשחק עד הסוף כי הם לא יכולים להרשות לעצמם להגיע כל יום. עם זאת, המשחקים היום מתחילים מאוד מאוחר והרבה אנשים לא יכולים ללכת במהלך השבוע כי מחר יש עבודה/לימודים.

ומסכים לגבי שדה החלומות. לטעמי סרט הספורט הכי גדול אי פעם.

יניב פרנקו 9 במאי 2015

סרט הספורט הגדול של כל הזמנים הוא ימים של תהילה עם ג'ין הקמן

יוסי מהאבטיחים 9 במאי 2015

מלך הסלים

אזי 9 במאי 2015

מי שמגיע למגרש כדורגל הרבה לפני שריקת הפתיחה, רואה את החימום שהשחקנים עושים.
מחלקים את השחקנים להתקפה והגנה.
ההתקפה שולחת כדור מהאגף למרכז והחלוץ צריך לכבוש.
הצליח.. לא הצליח.. מנסים שוב.
שולחים כדור לאגף, המגן מרים כדור, החלוץ מנסה לכבוש.
ושוב.
ושוב.
ושוב.

זה בייסבול.
ספורט שנתקע בשלב החימום.
זורק כדור, חובט בכדור.
הצליח… לא הצליח… מנסים שוב.

טל בן יהודה 9 במאי 2015

אני חושד שאתה לא מתייחס לכרטיס האדום שקיבלת ברצינות הראויה.

ירוק 9 במאי 2015

תעיף אותו כבר ליציע..

אזי 9 במאי 2015

אין לך לפחות דימוי ראוי מבייסבול ולא מכדורגל?

טל בן יהודה 9 במאי 2015

You're OUT!

רועי 9 במאי 2015

לא נורא אזי, מחר יש עוד משחק

טל בן יהודה 9 במאי 2015

Ya there is!!!!!!

ניתאי 9 במאי 2015

בלי מילה על פנטזי? מאוד מקל על החיבור.

MOBY 9 במאי 2015

אי אפשר לעקוב אחרי בייסבול בטלוויזיה (או קשה מאוד), המשחק הוא בעצם שומר מסך לא רע.
לעומת זאת, אחד מהתענוגות הגדולים יותר להיות במשחק עם החברה הנכונים.

אורי 10 במאי 2015

בייסבול > *

אני מעדיף לראות משחק בייסבול בין שתי קבוצות שלא נוגעות לי מאשר עוד קלאסיקו

פאקו 10 במאי 2015

באתי לקטול אותך על כך שאתה מלמד סניגוריה על למשחק המשמים הזה, בו אתה מודה כי "הרי בייסבול הוא משחק איטי שלא הרבה קורה בו בכל רגע נתון", ואז נזכרתי שאני מאד אוהב לראות טורים של אופניים.

רפאל 10 במאי 2015

נהניתי לקרוא, היו תובנות מעניינות : )
מעניין שיש אנשים שמבינים בייסבול וקריקט ועדיין אומרים שמתחברים יותר לקריקט דווקא…
זה אם כבר הדבר המעניין ביותר שהיה בתגובות, ולא האמירות הרגילות של מה כן ספורט ומה לא…

כשנכנסים לעומק הדברים והניואנסים של הפיצ'ינג, הריצה בין הבסיסים וההתלבטויות של המאמן יחד עם הדו קרב הפסיכולוגי/אישי מול החובט וההיסטוריה שיש להם אחד נגד השני… זו באמת חוויה מיוחדת במינה.
לא יודע אם הייתי ממליץ זאת לצרכן הכדורגל הישראלי ומי שאין לו שורשים מאמריקה.
זה לא משהו שקל להלהיב אנשים עליו, לי זה קרה כסוג של גיבוש אבא-בן.
משם דברים התפתחו עם הזמן… אולם ללא הזיקה הראשונית הזו יש סיכוי סביר שלא הייתי לומד להכיר את המשחק.

כמה הערות/הסתייגויות בכל זאת:
– כמו בהרבה ענפים אחרים, אם זה לא המייג'ור ליג ( הרמה הגבוהה ביותר והתחרות היוקרתית ביותר ) זה לא משהו שהייתי מתעניין בו.
– זה קטע מאוד אמריקאי… בדלני כזה אפילו. יש הרבה מאוד שחקנים מובילים בליגה שלא נולדו בארה"ב ואפילו שהאנגלית שלהם לא כזאת משהו, אבל זה עדיין תחום שמתקשר מאוד עם הזהות האמריקאית. .
בהמשך לכך, לא תמצא אמריקאי אחד שחושב שקריקט הוא מתחרה של הבייסבול… : )
כמו שלא תמצא יהודי שיגיד לך שהברית החדשה יותר מרתקת מהתנ"ך

matipool 10 במאי 2015

מצטרף לכל המחמיאים ל"שדה החלומות" .
ראיתי אותו 4-5 פעמים ( באמת הגיע הזמן לראות שוב . עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה ) והוא מרגש כל פעם מחדש .
אצלי הוא במקום טוב ברשימת 10 הסרטים האהובים אי פעם ובטח סרט הספורט האהוב ביותר .

Comments closed