תשמחו. תתרגשו. תאהבו. (יומן דאבל פרק כ"ד)

יש אליפות!

IMG_8213

אני זוכר טור של יאיר לפיד, כשעוד היה עיתונאי, שדיבר על כך שלישראלים קשה לפרגן (לא זוכר אם זה הופיע במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות או סופשבוע של מעריב. אולי טור כזה הופיע בשניהם). בכלליות, אנחנו עם שקשה לו לראות מישהו אחר מצליח. אז כפי שיעיד הפיד שלי בטוויטר ובפייסבוק, יאיר לפיד אומר המון דברים שזוכים לבוז ולעג, אבל בנקודה הזו הוא פגע בול ואני מסכים איתו לגמרי. הדברים האלה היו נכונים לפני עשור או שניים, הם נכונים היום, והם יהיו נכונים גם בעוד עשור. או שניים. או שלושה.

מכבי ת״א זוכה באליפות שלישית ברציפות ונראה שלאנשים קצת קשה לראות את זה, ואני בכלל לא מדבר על אוהדים של קבוצות אחרות. שמעתי המון הערות על עוצמת החגיגות, על המילים ושפת הגוף של המאמן, על תחושות האוהדים ועל אופי התואר עצמו (לא מרשים, חצי מרשים, לא יפה מקצועית, אין אלטרנטיבות, בלה בלה בלה). שוב, זה טבעי, לפחות כאן בישראל, ואם זיכרוני אינו בוגד בי, אני חושב שאני זוכר טענות דומות כלפי הירוקים שלקחו שלוש אליפויות רצופות בעשור הקודם וכולם מסביב צעקו ״הליגה חלשה״.

אז אם אתה שייכים לחבורה הזו, הלא מפרגנת, אני לא יודע אם יש לכם מה להמשיך הלאה. זה בסדר, איני כועס, אתם לא הורסים את המסיבה כשאתם יוצאים ממנה מוקדם. האמת, אני מעדיף לבלות עם אנשים שנהנים ולא עם אנשים שהאינסטינקט הטבעי שלהם הוא לדכא שמחות של אחרים. אנחנו מקבלים כאן Party Poopers יום כן ויום לא, היום לא. לאוהדים ולקוראים האחרים שרוצים ומוכנים לשמוח, אתם יותר ממוזמנים להישאר במסיבה. ואין זמן טוב להתחיל אותה מעכשיו, אז תגבירו.

 

יש משהו בחיבוקים האלה של אליפות, כמו בתמונה מעלה, שמרתקות ומקסימות אותי. בשנה שעברה, אחרי הזכייה בבאר שבע, הטור שאחרי הזכייה עסק בחיבוק אחד גדול שכלל את כל הקבוצה. הפעם, גם בלייב וגם בצפייה בתקציר (שוב ושוב ושוב) הקטע הזה של החיבוקים מיד אחרי שריקת הסיום תפס אותי.

כאשר מדובר ב״משחק אליפות״, כלומר הקבוצה מגיעה למחזור האחרון כששום דבר עוד לא נקבע והכל יכול לקרות, אנחנו בדרך כלל נראה התפרצות של רגשות אצל כולם. וכאן זה שונה, כמו בחיבוק של שנה שעברה. אנחנו רואים אנשים שמאושרים מהשלמת משימה בהצלחה רבה. האנשים ששבוע אחרי שבוע אומרים לנו בפנים חתומות דברים כמו ״סיפור האליפות לא גמור, אנחנו צריכים להמשיך ולעבוד קשה", סופסוף זוכים לקצת נחת, ומתרפקים אחד בזרועות של השני. גם אם זה לכמה שניות, גם אם הדיסטאנס עדיין קיים, גם אם יש עוד תואר לקחת בעוד שלושה ימים.

רק מי שבפנים יבין כמה קשה הם עבדו בשביל להשיג מטרה משותפת אחת, כשאף אחד מהם לא היה יכול לעשות זאת ללא השני. מאמנים, הצוות שסביבם, שחקנים וחברי הנהלה. קבוצה. מועדון. כל אלה צריכים לעבוד יחדיו בכדי לזכות באליפות. אנחנו רואים את השניות הראשונות של ההכרה בעובדה שהדרך הארוכה הסתיימה בהצלחה. סופסוף. המילה הראשונה של ג׳ורדי קרויף כדי לתאר את ההרגשה שלו הייתה ״סיפוק״, דרך מצוינת לתאר לנו מה עובר בראש של המתחבקים.

כל הניצחונות, הפסדים, שערים, החמצות, הצלות, צעקות, תסכולים, טעויות, טעויות שיפוט, חגיגות פיופיו ותקיפות של שחקנים על ידי אוהדים על הדשא. הכל מתערבב לך בראש לסלט אחד גדול וכבר קשה לך להבחין מה היה תחת פאקו, פאולו או אוסקר. עד כדי כך ארוכה היא עונת כדורגל. בניגוד לעונת כדורסל שחלקים גדולים ממנה כלל לא חשובים, כל מחזור בכדורגל קובע משהו ובשביל קבוצת צמרת בכל משחק יש את המשימה של להגדיל את הפער, להקטין את הפער או לשמור על הפער. מדובר בהמון מתח, המון דריכות, המון עצבים, וכל זה הסתיים בדרך הטובה ביותר שאפשר היה לדמיין. צודק ג׳ורדי, זה בהחלט סיפוק אדיר.

*

בדיעבד, אפשר לומר שקריית שמונה הייתה היריבה האידיאלית למשחק הכתרה, זו שאם מחשב היה מבקש שנתאר קבוצה על מנת שהוא יוכל להדפיס לנו אותה במדפסת תלת מימד, זה בדיוק מה שהיה יוצא. היא הייתה היריבה היחידה שעדיין יש לה סיכוי (קטן, יותר תיאורטי, אבל עדיין היה סיכוי), שלא באה רק כדי לא להרוס אלא כדי לשחק ולהוציא למכבי את המיץ, וגם הייתה עדיפה עליה ברוב שלבי המשחק. כדי לשמוח באופן ספונטני, ולו רק לקצת, היינו צריכים יריבה שתקשה עלינו, שתגרום לנו להעריך את זה שניצחנו.

היינו צריכים יריבה שתלחיץ אותנו קצת ותעלה ליתרון, כזה שאם יישמר, יוריד את הפער מהמקום השני רק לשלוש נקודות ויעמיס כ-560 ק״ג של לחץ על כתפי כל אחד מהשחקנים. יריבה שתכניס אותנו לפיגור כשזהבי ביציע. וגם ייני. וגם קרלוס. וגם אלברמן. ואז גם נוסא. ואז גם טיבי. כלומר יותר מחצי הרכב באנקר של הקבוצה שרצה כל השנה. יריבה שתגרום לנו להעריך את הניצחון הזה ולא אחת שתיתן לנו אותו על מגש מסודר עם קישוטי כוסברה בצד הצלחת. וזה בדיוק מה שקיבלנו, 90 דקות של לחץ ובהייה בשעון הזה שמתקתק אבל לא זז. ואז זה סופסוף נגמר, ואפשר להרים ידיים באוויר ברגע מזוקק של אושר. אלופה. שוב.

אין ספק שהשמחה ברגעים שלאחר הניצחון לא הייתה שווה לזו שחשנו לדוגמא אחרי הניצחון על רמת השרון באצטדיון רמת גן, אליפות ששברה בצורת של עשור, אבל נדמה שכולם שוכחים שהשמחה הראשונה הזו היא רק חלק קטן ממה שכולם מרגישים אחרי זכייה באליפות. האושר הזה שממלא אותך לא נמשך ל-60 או מ-90 דקות משריקת הסיום של משחק ההכתרה, אלא מלווה אותך בימים ובשבועות שלאחר מכן. והאושר הזה לא משתנה בכלל, גם אחרי אליפות שלישית.

האושר הזה שמקשה עליך ללכת לישון. בעצם, הוא גורם לזה שאתה לא רוצה ללכת לישון כי זה אומר שהערב נגמר, סופית. האושר הזה שאתה קם איתו בבוקר למחרת וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לפתוח חלון ולצעוק הכי חזק שאתה יכו, ולא עושה זאת מהפחד שהאישה תאשפז אותך. האושר הזה שגורם לך לבחור בחולצה צהובה ללכת איתה לעבודה, האושר הזה שגורם לך לגנוב עוד כמה דקות מול ערוצי הספורט בבוקר במקום להלביש את הילדים, רק כדי לראות עוד קצת ראיונות ופרשנויות. האושר שמורח לך חיוך ששום דבר לא יצליח למחוק. האושר הזה שחבריך לעבודה רואים ואז מברכים אותך (כאילו אתה שיחקת). האושר הזה, מכבי ת"א אלופה.

התחושות הללו נשארים איתך לשבועות. דועכים כמובן עם הזמן, אבל הם שם. תמיד. זה היה נכון בעבר, ונכון עוד יותר היום בעידן הסמרטפונים כשהכל זמין. עוד טור סיכום, עוד תקציר, עוד סרטון שמסכם את העונה, עוד וידיאו עם מקבץ של גולים ("כל השערים של העונה", "כל השערים של זהבי", כל השערים שבני דודים של שחקני מכבי ת"א כבשו בליגות לילדים במשחקים ששוחקו בגשם". רק תבחרו, יש מבחר אינסופי). מתי שתרצו. באוטובוס, בשירותים, במיטה, במעלית או בתור לרופא. השמחה הזו נותרה כשהייתה. היא לא דעכה ולא נעלמה. אני כותב לכם את המילים הללו כשאני ברקיע השביעי, מחייך כמו דביל, שם באוטו את השיר של עומר אדם ואז את "רקדי" של ישי לוי, כשאני בדרך לקניון עם המשפחה.

כי אם בעונה שעברה זה היה קצת מובן וצפוי, כשאפילו הכרזתי על אליפות באוגוסט 2013, הפעם, לא משנה כמה ינסו לומר שזה היה צפוי, זה היה קשה. וזה בסדר גמור, זה צריך להיות קשה. קבוצה שלוקחת אליפות ראשונה דומיננטית (כמו שמכבי לקחה תחת אוסקר) תמשיך ותתעצם ותתגלגל גם לאליפות שנייה, בגלל זה אנחנו רואים יחסית הרבה קבוצות שזוכות בשתי אליפות רצופות. אבל אחרי זה, רק קבוצות מוכשרות וסופר-חזקות מבחינה מנטאלית יהיו מסוגלות לעשות זאת שוב באותה הדרך. כן, קבוצות שזוכות בשלוש אליפויות רצופות (3Peat Baby) הן משהו מיוחד.

בראיון לרדיו ESPN לפני כשנתיים, סטיב קר הימר נגד גמר רביעי רצוף של המיאמי היט (שלא נדבר על אליפות שלישית ברציפות שלה). הוא סיפר שהוא שומע מדי פעם תיאוריות שאומרות שאם מייקל ג׳ורדן לא היה פורש באמצע שנות ה-90, שיקאגו הייתה זוכה בשמונה תארים רצופים, ואז הוא מגחך לעצמו. ״אתם לא מבינים כמה קשה להגיע לשלושה גמרים רצופים, איזו שחיקה פיסית ומנטאלית זו, ורק בזכות העובדה שג׳ורדן הוא ג׳ורדן, והוא לא נתן שהקבוצה ההיא תקרוס, לא התמוטטנו, והיו לכך לא מעט הזדמנויות בעונה האחרונה של כולנו ביחד״.

גם למכבי ת״א היו הזדמנויות כאלה השנה, לקרוס, כבר מניתי אותם בשבוע שעבר. בזכות שחקנים חזקים ומיוחדים כמו ערן זהבי, שרן ייני, גל אלברמן, קרלוס גרסיה ואחרים, בזכות מאמן שיודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו ומהקבוצה, בזכות המועדון שממעל, זה לא קרה. מכבי ת״א של עונת 2014/15 היא מיוחדת ומרגשת בדיוק בגלל זה, ואם השקיקה שלכם לרביעיות וחמישיות לא נותנת לכם לראות את זה עכשיו, תנו לזה קצת זמן, אני מבטיח שתצליחו לראות את זה בעתיד, כשתסתכלו אחורה בערגה על הקבוצה הזו.

*

אחחחחחחחחח אין כמו אליפות. הזכייה בתואר הזה מזכירה לך כמה הקבוצה שלך חשובה לך.

בדרכי לעבודה אתמול בבוקר שמתי לי את השיר שמופיע מעלה. הצלילים האלקטרונים החלו לבקוע מהאזניות ואז הגיע גם קולו של עומר אדם. החלה לי צמרמורת קטנה בגב, ואז השתנקתי טיפה. אני נשבע, רק קצת. מעין כדור כזה נוצר בגרון, והייתי צריך לקחת נשימה ארוכה. ואז זה קרה שוב. ורק אם תאיימו עלי, אני אספר לכם שהעיניים שלי החלו… לא, לא אספר לכם. לצערי, אני גם לא בטוח שאני מסוגל להסביר לכם את כל זה.

זו אהבה. ולכו תנסו להסביר את זה בצורה רציונלית, באמת שאי אפשר. אהבה לקבוצת ספורט זו כנראה האהבה הכי לא רציונלית שקיימת. אהבה לבן או בת הזוג, לילדים, למשפחה, לחברים, כל אלה אפשר להסביר, יש הנמקות היסטוריות ואבולוציוניות. לקבוצה שלך, למועדון, אי אפשר. סוציולוגים בטח ניסו וינסו, "להשתייך למשהו גדול ממך" כנראה מסביר הרבה, אבל העוצמה, המסירות, השיגעון, מה שגול או סל יעשו לך, זה טירוף מוחלט.

רק לראות את הצבע של הקבוצה שלך מזיז אותך מבפנים בצורה מפגרת. תחשבו איזה חלק הצבע של הקבוצה שלכם תופס אצלכם בחיים. כל פעם שאתם נכנסים לחנות בגדים ורואים חולצה צהובה, אתם נזכרים בקבוצה ותוהים אם יש לכם מספיק חולצות בצבע הזה כבר בארון. כל פעם שאיזה דודה רחוקה קונה לילד שלך חולצה בצבע הלא נכון, אתם מצטמררים, ואז מטילים וטו, אלא אם החולצה האדומה היא בשביל ספונג'ה בבית. ולמה אנחנו קשורים לצבע הזה ולא לאחר? כי זה מה שהוחלט לפני שנים וילווה אותנו עד יום מותנו.

ובדרך נצבור זיכרונות. ניצחונות, הפסדים, משברים ופסגות, שיאים ורגעי שפל. מכבי ת"א מלווה אותנו לכל מקום. לבית ספר, לצבא, לטיול בדרום אמריקה, לחתונה (כשחברים יעדכנו אתכם בתוצאות על רחבת הריקודים) וגם לחדר הלידה (אתם חושבים שאם האישה שלכם יולדת והקבוצה שלכם משחקת באותו הזמן לא תתעדכנו בתוצאה כשאפשר?). ואחר כך, חוזר חלילה עם ילדכם, מעגל החיים. אהבה לא בוחרים וגם לא מכבים. בלתי אפשרי. זה גדול מאיתנו. למה? אין לי מושג. אבל אם אתם קוראים את המילים האלו, אתם כנראה לא צריכים הסבר, אתם שבויים כמוני.

אליפות היא הפסגה של האהבה הזו שקרויה מכבי ת"א כדורגל. בניגוד לאחות היפיפייה מהכדורסל, עוד לא התרגלנו, קשה להתרגל. אחרי עשור כזה שחור שעברנו, נראה לכם שמתרגלים? שלוקחים את זה כמובן מאליו? אתם השתגעתם?! זה הכל חוץ משגרה, מצפוי. הדומיננטיות של הקבוצה הזו רק מעצימה את ההרגשה הזו שלנו. לראות אותה רוקדת על המגרש עם הצלחת, לראות את הצעיפים, לשמוע את האוהדים. זה כל כך מרגש, ואין לי מושג אפילו איך להסביר את זה. למה? ככה.

תנו לי ג'ובני - רן יצחקי
דעתי על איכות הניהול במכבי

35 Comments

עידוקוליס ליפשיץ 19 במאי 2015

כשצהובים מדברים על פרגון, חוסר-פרגון, לדעת להפסיד/לנצח, אני חושב שהם צודקים. אבל הם לא שונים בכלום מהאחרים. לאוהדי מכבי ת"א יש את אותו החינוך כמו אוהדי שאר הקבוצות (בגדול…).
ולכן, כשטל בן חיים מפסיד לב"ש ואומר בראיון שאחרי המשחק, בלי בושה, "הבלוף של באר שבע ייתגלה ויתפוצץ" אין לו זכות לדבר בנושא.
כנ"ל קהל שצועק תשתחוו. אם אתם לא מבינים מה הבעיה בצעקה הזאת, אז אין לכם זכות לדבר על פרגון.

ושוב, כמו שאריאל גרייזס ניסח יפה – אוהדי מכבי תל אביב רק רוצים לקבל חיבוק.

דגש 19 במאי 2015

לפעמים זה מרגיש שכל פוסט בדהבאזר על כדורגל/כדורסל ישראלי (ואפילו קליבלנד נכנסת להגדרה) הופך לדיון על מי האוהדים הכי טובים ומי הכי נעלה מבחינה מוסרית

גיסנו 19 במאי 2015

כבר הקשבת לטל והפסקת לקרוא כשהוא אמר שהלא מפרגנים מוזמנים לעזוב את הטור. למה גם היית חייב את הטרחנות?
party pooper.

מכביסט טירון 19 במאי 2015

טל, אני מאוכזב מאוד. הרי איך קוראים ליומן ששמו מתנוסס לו שם במעלה הפוסט? אליפות? דאבל! ושאת גביע הטוטו נתרום לצדקה. הרי לכל בר דעת ברור שכל הטורים, הכותרות, כתבות הצבע וסיכומי האליפות בתקשורת נועדו רק כדי לסמא את עינינו, להסיט אותנו מהיעד האמיתי. אני מופתע שדווקא אחד כמוך משתף פעולה עם הנסיון הערמומי הזה.
הלו, מחר יש גביע! ובלי שרן, קרלוס, טיבי, פרץ ונוסא! מה שאומר ששני שחקנים מחר ישחקו לראשונה בעמדת הבלם. בן הרוש ומיטרוביץ'? אולי אלברמן? וזיו ישמור על בוזגלו, כשבצד השני ישחק שפונגין ששלשום שיחק ל30 דקות לראשונה מאז תחילת העונה? הוא בכלל מסוגל להשלים 90 דקות, שלא לדבר על 120? ובהיעדר איגיבור, מי יעלה ויתמודד עם אוגו בקרב הבריונים? איינבינדר המקל? שיהיה לי בריא ושאמא שלו תאכיל אותו קצת קודם.
מחר הולך להיות קשה מאוד. נצטרך תצוגת תכלית של ההתקפה, כי על ההגנה כבר ויתרתי. לפחות אני מעריך שנראה משחק רווי שערים בניגוד לאופייני לגמר גביע טיפוסי. שתי קבוצות עם התקפה מעולה, אחת ספגה רביעיה לפני 4 ימים באותו המגרש בו הגמר ישוחק, והשנייה עולה בלי אף שחקן הגנה קבוע בהרכב, ועם רק שני שחקנים המהווים חלק מהרוטציה. קשה מאוד. ושיהיה לנו בהצלחה, ואז לא אתנגד לכל הטורים שבעולם.

איציק 19 במאי 2015

בתחילת העונה כתבתי שמכבי תזכה באליפות עם פער של יותר מ-10 נקודות. כמה היתי קרוב אם הטמבל הזה זהבי, לא היה מפוצץ המכות אוהד תמים של הפועל בדרבי ההוא (בהזדמנות זו הרשו לי להביע את תנחומי לפואד). אני בור גמור בכדורגל, ואפילו אני ידעתי זאת לפני המחזור הראשון של הליגה. אז נכון שיש שימחה ששום דבר לא השתבש, ומברוק גדול על כך שלא השתבש לכם, אך האליפות הזו זה הדבר הכי צפוי שהיה השנה.
– יותר מהזכיה של ריאל ביורוליג.
– יותר מהשביקה של צסק"א בחצי.
– יותר מהשביקה של הקליפרס ביתרון 3-1.
– יותר מהניצחון של ביבי…
אז שוב מברוק על כך שלא היו פאנצ'רים. אולי יהיה אחד ברביעי…

איתמר 19 במאי 2015

אני מפרגן על שלוש אליפויות ברצף ובאותה נשימה קובע שאף אחת משלוש קבוצות האליפות איננה קבוצה היסטורית שתיזכר בעוד עשרות שנים כאחת הגדולות בתולדות הכדורגל הישראל.

אם מכבי לא תזכה בגביע, האם אוהדיה יתייחסו אל העונה הנוכחית כאל עונת הדאבל (אליפות וגביע הטוטו) ?

תולעת 19 במאי 2015

זו כבר קבוצה היסטורית משום שזכתה בשלוש אליפויות ברציפות, וכמו הפועל פ"ת של שנות החמישים וחיפה של תחילת האלפיים תיזכר גם תיזכר.

יואב דובינסקי 19 במאי 2015

לחלוטין קבוצה היסטורית.
אני כבר כמה חודשים בהתחבטויות האם היה למכבי קפטן גדול מייני וכרגע אני בדעה שהוא לכל הפחות בטופ 5 שהיו למועדון אם לא בטופ 3.

D! פה ועכשיו 19 במאי 2015

טוב, אני רוצה רשימה
ומחכה גם לזו של עזי

עומר 19 במאי 2015

תודה על הקביעה, אדוני המלומד.

נולי 19 במאי 2015

זו כבר קבוצה ושושלת היסטורית. פשוט כיף.
הלוואי שמכבי תמשיך להצליח, תמשוך אחריה קבוצות אחרות, תעלה על הדרך את הרמה המקצועית של כל הכדורגל הישראלי ותהיה קבוצה לגיטימית במפעלים האירופאים, יחד עם עוד שתיים שלוש קבוצות ישראליות.
עם כל הרצון בהצלחה של מכבי, עדיף לטעמי – לטובת הענף ומכבי עצמה – שלא תיווצר הגמוניה דומה לזו של הכדורסל וגם לא נראה לי סביר שזה יקרה, לפחות כל עוד שחר, ברקת ושירצקי בשטח.
זה לא סותר את העובדה שיהיה נחמד מאד לקחת מחר גם את הגביע :).
קדימה מכבי!!!

יואב דובינסקי 19 במאי 2015

עלתה פה סוגיה מעניינת. האם השושלת של הקבוצה הזאת של קרויף-ייני-זהבי גדולה מהקבוצות של נמני-דריקס-ברומרים-אובארוב של תחילת שנות ה90, שאמנם לא זכתה בשלוש רצוף, אבל זכתה בשלוש אליפויות ושני גביעים בחמש שנים וגם קטעה רצף שנים לא טובות. למרות הרצף וההצלחה האירופית עם סוזה, בעייני עדיין לא.

thomas 19 במאי 2015

לגמרי לא. אמנם עכשיו ישנה הרגשה שמה שקורה יכול להימשך לנצח(נגיד), אבל מה שהיה בשנות ה-90 המוקדמות היה טירוף כללי. התפרצות של כשרון וחיבור נדיר.
או שפשוט הייתי צעיר יותר….

דור 19 במאי 2015

היית צעיר יותר, וזה גם מאוד נחשק לעשות גלורפיקציה של העבר. בשנות ה-90 מכבי תל אביב הייתה קבוצה חזקה מאוד, אבל לא כל כך דומיננטית. לחיפה היו סגלים נוצצים יותר והיא הראתה כדורגל טוב יותר. הדאבל ב-1996 הגיע אחרי עונה בינונית לפחות כמו העונה הנוכחית של פאקו. בשושלת קרויף מכבי היא הקבוצה החזקה בישראל בפער ענקי מהמתחרות שלה. בנוסף, אני לא מקבל את הזלזול בקמפיין האירופי הנהדר שעשה סוזה, כאשר מבחינת איכות הכדורגל שהצגנו בו במשחקים מסוימים (בעיקר מול באזל בבלומפילד הראשון, גיורי בבית ובחוץ, פרנקפורט בבית ובורדו בחוץ) היה הטוב ביותר של מכבי אי פעם באירופה (כן, טוב גם מהגיחה באלופות). לעלות ל-32 הגדולות זה לא עניין של מה בכך, וסה"כ קבוצה ישראלית אחת בלבד עשתה זאת בעבר בפורמט הנוכחי.

מעל הכל – ההישג של 3 אליפויות ברצף הוא הישג קשה מאוד, לא סתם כמעט ואין קבוצות שהגיעו לזה במהלך ההיסטוריה. שאפו ענק לשושלת ג'ורדי שתיזכר כאן בעוד עשרות שנים קדימה כמי שהחזירה קבוצה כבויה, עם קהל מסוכסך, ומסורת של לוזרים, לראש הפירמידה של הכדורגל הישראלי, שם ראוי להיות המועדון הגדול ביותר בכל הזמנים בביצה שלנו.

תולעת 19 במאי 2015

שאלות כבדות משקל העלת פה והן ראויות לפוסט נפרד לדעתי. גם השוואה היסטורית לקבוצות שנות ה-90 וגם השוואת הקפטנים.

אבי ערך מוסף 19 במאי 2015

אני חושב שיסכימו איתך גם אוהדי בית"ר ומכבי חיפה לגבי האליפויות שלהם בעשור הזה – זה פשוט נובע מהעובדה שהשחקנים של שנות ה-90 ריגשו אותנו יותר – "דור הזהב"

רפאל 19 במאי 2015

מזל טוב על האליפות.
הצוות המקצועי של מכבי כרגע ברמה מצוינת, בסופו של דבר אם הליגה תמשיך להיות לא תחרותית/אטרקטיבית זה יפגע בכם כמו שזה פגע ביתר הגדולות שעשו שושלות לא פחות דומיננטיות.
הרעיון לבצע מהפכה בליגה הוא לא בשביל שמכבי או קבוצה אחרת תזכה בפחות אליפויות, אלא בשביל שרמת העניין במשחק תעלה ואי לכך, גם הרמה התחרותית, מקצועית ותדמיתית.

לדעתי, אם היו תומכים במהלך כזה ממועצת החכמים פה ( בלי ציניות ולאו דווקא רק מכותבי הבלוגים אלא גם המגיבים המסקרנים ) או לפחות פתוחים לדיון על שינוי הפורמט, היינו יכולים להגיע למצב שיותר ויותר אנשים דורשים לעשות את השינוי ועם הזמן אני מאמין שהיינו רואים פחות ופחות השפעה של הדמויות ששולטות בכדורגל כיום ומייצגות את הענף בצורה לא הכי טובה, בין אם התדמית הזו נכונה או לא.

ישי 19 במאי 2015

מיץ' כנראה רוצה להצליח באירופה, אז לא נראה לי שהוא ירצה להוריד את הרמה כדי שתהיה תחרותיות.
אז אולי תציע לו לתרום קצת כסף לשאר הקבוצות כדי לא להרוג את התחרות…
כיוון שזה רעיון כל כך גאוני, אתה יכול להציע את זה גם לשימון (אם כי נראה שהנהלת מכבי סל וגודס, ביחד עם העבודה של אורי אלון, עושים עבודה לא רעה בפתיחת התחרותיות בליגה).

רפאל 19 במאי 2015

לא הייתי מתנגד לעשות ההיפך- לשחד את מכבי ב 50 מיליון שקל נוספים בשביל שיסכימו : )
אבל שוב, הם לא עושים טובה..
כבר 12 שנה זה הדבר שהכי חשוב לי בכדורגל ורק ב 3 השנים האחרונות זו מכבי ת"א שכביכול 'הורסת' את התחרות. זה ממש לא נכון. הפורמט בליגה הורס את התחרות, לא אף קבוצה.

שי 19 במאי 2015

קישוטי כוסברה? באמת?

טל בן יהודה 19 במאי 2015

אתה בן אדם של פטרוזיליה? בזיליקום?

רפאל 19 במאי 2015

אליפות בליגה של היום זה כמו הומאז' לקבוצה עם המאזן הטוב ביותר.
כאירוע שלך שאומנם משתתפים בו הרבה אורחים אך לא שוכחים לרגע אחד סביב מי העניין העיקרי.
לא מתכוון להיות פארטי פופר, רק לומר שעוד קבוצות עובדות קשה מאוד בשביל להגיע ל 40-50 אחוזי הצלחה.
עוד קבוצות משחקות כל שבוע בלי שאף אחד בכלל שם לב אליהם, כי מי הם בכלל שנבזבז זמן עליהם בזמן שיש לנו קבוצה במקום הראשון לעקוב אחריה.
לעוד קבוצות יש שאיפות לקהל שיתרגש מהם, למשחקים מסקרנים, יריבויות, עליות וירידות, משחקים קריטיים וחוויות בלתי נשכחות.
אבל במציאות כמו שלנו- תדאג שהקבוצה שלך תהיה במקום הראשון.

ישי 19 במאי 2015

אני לא מבין אתה רוצה תחרותיות, אבל מתלונן על זה שמישהו דואג שהקבוצה שלו תהיה במקום הראשון?
איך בדיוק תהיה תחרות בלי שכל אחד ידאג להיות במקום הראשון? תחרות על המקום האחרון?
רעיונות לשיפור התחרות טובים ברמת ההתאחדות, אבל אתה לא יכול לצפות מקבוצות לוותר בשביל התחרות – זה ממש ההפך מתחרות.

רפאל 19 במאי 2015

יופי,
ברגע שקבוצה מבינה שאין לה סיכוי להתחרות על המקום הראשון מה קורה?
היא נהיית לא רלוונטית. זה לא קורה לקראת סוף העונה, זה קורה לרוב הקבוצות לפני שהעונה התחילה.
לא העונה הזאת, כבר עשרים שנה!
כולם רוצים לנצח, כולם משתדלים כל משחק אבל למי איכפת.
העולם הוא של אלטרנטיבות.למה שתתעניין בקבוצה שהיכולת שלה היא המקום השביעי או התשיעי ובמקרה הטוב מקום רביעי כשיש לך איזו אימפריה שכל משחק שלה הוא קריטי לגבי המקום הראשון והסיכויים לאליפות/אירופה ולהביא את יתר השחקנים הטובים שנשארו בליגה.

בדינאמיקה התחרותית הקיימת בליגה של היום, מעודדים את מי שלא יכול לעמוד בקצב של המקום הראשון ללכת לים ואותנו האוהדים לחדול או להצטרף למי שמנצח, נקודה.
בדינאמיקה התחרותית של הפליייאוף, אם אתה עושה זאת בחכמה ובצורה הגיונית וספורטיבית, לכל הקבוצות בכל מעמד ובכל שלב של העונה יש תמיד על מה לשחק בין אם הן פייבוריטיות לאליפות או לא ותמיד הם יהיו תלויות בעצמם לקרבות על התואר ולא במה שקורה במגרשים אחרים ובמאה ואחד משחקים וספקולציות שלא קשורים אליהם

גיסנו 20 במאי 2015

שמע אתה ללא ספק הטרול הכי עקשן שנתקלתי בו, שאפו

קפטן קוקי 20 במאי 2015

+1

רפאל 20 במאי 2015

רפי הטרול : )
אני מכיר אותך ככותב דעות לגופו של עניין לכן לא אקח זאת אישית…
באופן כללי הכינוי לא מחמיא במיוחד, הגם שהוא לא משקף.
אתה ואני מעוניינים באותם דברים שיקרו- שיפור הכדורגל, התחרותיות, התדמית, האפשרות להביא עוד קהל, משקיעים והרגלים של מקצועיות ועבודה נכונה.
פשוט אני מביא גישה אחרת, שלא מדברים עליה בכלל ומשתדל גם להביא סימוכין ע"מ לקדם דיון ולא לזרוק סתם משפט ולברוח. אם מישהו שואל שאלה, אני משתדל לענות בצורה יפה ולעניין לפני שהפוסט יעבור לעמוד השני ולחוסר הרלוונטיות היחסי שלו.
אלא מה- כל פעם שמישהו מגיב שמו מופיע אחרון ברשימה וזה עושה רושם כאילו יש לו מה להגיד על כל יציאה והוא חייב להיות עם המילה האחרונה. זה לא המצב, יש פה פייר פלייי, הרבה מאוד כבוד והערכה וגישה חיובית.

עכשיו יאללה, שמישהו בלי בגדים ירוץ פנימה לתוך המגרש כבר : )

חן הצהוב 20 במאי 2015

מחכה כבר לפרק ספיישל מחר.

היסטוריון של ספורט 20 במאי 2015

לא בשביל להקניט טל"ח באמת שלא …גם ב 2-0 הייתי משוכנע שבאר שבע לוקחת.
אז הנה אני כותב זאת במחצית בזמן שמכבי מוליכה 2-1 מטעויות גנון של ב"ש אני משוכנע שהגביע יגיע לדרום עוד 45 דקות גג עוד 115 דקות נטו.

היסטוריון של ספורט 20 במאי 2015

טעיתי מודה ועוזב….

שגיא 20 במאי 2015

אפשר לדעת כבר עברה שעה מאז סיום המשחק ועוד אין פוסט על הגמר גביע?

אריק האחר 20 במאי 2015

איזה ערב
איזה קבוצה
מכבי מכבי מכבי מכבי מכבי מכב י מכבי
כפול שש.
מעניין מה יגידו כעת כל יוצאי החורים
באר שבע לא קבוצה.
למכבי יש הרבה כסף.
הגביע לא מעניין.
זה היה בחיפה.
הנשיא השפיע על התוצאה.
למכבי אין התקפה.
תודה לך מכבי על כל האושר
להתראות בעונה הבאה.

נחמדון 20 במאי 2015

מי שלא אוהד מכבי בוו אלי כאפה אחת נסדר לך תראש

יוסי 20 במאי 2015

טל, 2 מ-2!!!!!!!!

ולכבוד הקיץ אנחנו רוצים יומן צ'מפיונס!

טל בן יהודה 20 במאי 2015

:)
אכן 2 מ-2. 100% הצלחה.

(והמערכת תשקול את הצעתך).

Comments closed