לטס גו בלו ג'ייס לטס גו!

22 שנים ללא פלייאוף הסתיימו ואני כמעט ולא רוצה שזה יתחיל

ALEASTCHAM

רובכם כנראה לא יודעים זאת, אבל בעוד כמה שעות תתרחש היסטוריה קטנה. ב-22:37 הערב, הטורונטו בלו ג'ייס חוזרים לפלייאוף של ה-MLB וישחקו את משחק מספר 1 ברוג'רס סנטר שבטורונטו, אחרי היעדרות של 22 שנים מהפלייאוף. 1993 הייתה הפעם האחרונה שלהם שם, כאשר באותה שנה הם גם זכו באליפות השנייה ברציפות שלהם.

22 שנה. קצת קשה לעכל מספר כזה, תקופה כזו. 22 שנה. לא מספיק להגיד את המילים או המספרים האלה, 22 שנים. אולי אם נוסיף להן תיאורים, משהו כמו: 22 שנים ארוכות, 22 שנים מתסכלות, 22 שנים יבשות, זה יעזור? המממ, לא, עדיין לא. 22 שנים בין הופעות פלייאוף של הטורונטו בלו ג׳ייס זה כמעט בלתי ניתן לתפיסה.

למעשה זו הייתה בצורת הפלייאוף הפעילה הארוכה ביותר בספורט המקצועני האמריקאי. לא הייתה קבוצה שלא העפילה לפלייאוף יותר זמן מהבלו ג׳ייס בארבעת הליגות הבכירות באמריקה: הוקי, פוטבול, בייסבול וכדורסל. הנה, אני מרגיש שאנחנו עכשיו מתקרבים להרגשה טובה יותר של מה זה 22 שנים.

בפעם האחרונה שהם היו בפלייאוף אני הייתי לפני הבר מצווה, היום אני נשוי + 2. רבין היה ראש ממשלה, אתם צפיתם ב״ערוץ המשפחה״ של תבל (או ערוצי זהב או מת״ב), טרמינל 1 האגדי הייתה האופציה היחידה שלנו, למכבי עלית ת״א היו רק 2 אליפויות אירופה (ביזיון!), לאברם גרנט עוד לא היה תחת וגם לא היה מועמד להחליף אף אחד, העיר מודיעין הייתה רק חול, לא היה צריך להוסיף ״הראשונה״ או ״השנייה״ למילה אינתיפאדה (או לביטוי מלחמת המפרץ), ״רשתות חברתיות״ היו כנראה משהו שקשור לדייג קבוצתי, הרעיון של אינטרנט היה מדע בדיוני, אם רציתם צ׳יזבורגר הייתם צריכים לקחת הביתה המבורגר מהבורגר ראנץ׳ ואז להכניס אותו למיקרוגל עם פרוסת גבינה צהובה (תודה אימא) ואם רציתם לדבר ארוכות עם חברה שלכם, היה עדיף להתקשר אליה בלילה כשהיו פחות פעימות מונה של בזק.

22 שנים. כמה זמן זה 22 שנים? ובכן הקלוזר של טורונטו ("סוגר", המגיש שנכנס אחרון כדי לשמור על התוצאה), רוברטו אוסונה, בכלל לא היה בחיים בהופעה האחרונה של הקבוצה בפלייאוף. אוסונה, רק בן 20, נולד ב-1995. 22 שנים. כמעט דור. כל כך הרבה דברים קרו, כל כך הרבה ניסיונות לא מוצלחים להגיע לשם, והחלק הקשה ביותר הוא שזה יכול לפעמים להיראות כל כך פשוט.

זו בערך ההרגשה שקיבלתי בחודש האחרון, או לפחות חלק ממנה. יחד עם האושר הכמעט בלתי ניתן לתיאור, נותר בי תסכול ותהייה של באמת? זה לא היה יכול לקרות קודם לכן? כאילו, היינו חייבים לחכות כל כך הרבה זמן? פשוט תשיגו שחקנים טובים, בשני צידי הכדור, ותנצחו איתם יותר משחקים משאר הקבוצות בבית. זה לא צריך לקחת 22 שנים. תשיג שחקנים כמו באטיסטה ואנקרנסיון ותן להם להתפתח אצלך, תוסיף להם את דולנדסון שנפל לך מהשמיים (או מבילי בין), ואז צרף אליהם אס כמו דיוויד פרייס. כל כך קל. לא?

בכל מקרה, כדאי לאלכס אנת׳ופולוס (ה-GM של טורונטו) לזכור את הנוסחה הזו כי אין מצב שאני מחכה ל-2037 לעוד פלייאוף. 2037. 2037! עכשיו אתם מבינים כמה זמן זה 22 שנים?

*

ולמרות כל זה, למרות כל מה שציינתי על ה-22 שנים האלה, סירבתי להתרגש מההעפלה "הראשונה" של טורונטו לפלייאוף, כשהם הבטיחו את ההשתתפות שלהם לפחות במשחק היחיד של הוויילד-קארד (משחק יחיד בין 2 הקבוצות שסיימו אחרי שלושת מובילות הבתים. המנצחת במשחק הזה ממשיכה הלאה לסדרות, המפסידה הולכת הביתה). החוסר רצון שלי לחגוג את ההעפלה הזו נבע משילוב של שתי סיבות, הראשונה היא שהבלו ג׳ייס הובילו על הינקיס ב-AL East וכשאתה רואה באופק את הזכייה בבית, העפלה למשחק היחיד בלבד במקרה של איבוד הבית תותיר טעם חמוץ. השנייה היא, אפילו שזה 22 שנים, שקשה לי להתרגש מפלייאוף שיכול להימשך משחק אחד בלבד (כמו במקרה של הניו יורק ינקיס ופיטסבורג שהפסידו במשחקי הוויילד קארד שלהם).

אהבתי את השינוי של הליגה ב-1994 כשהיא הוסיפה קבוצת וויילד קארד אחת בכל ליגה, מה שהביא להוספת סדרת פלייאוף. פחות אהבתי את השינוי האחרון מ-2012 שבו הוסיפו קבוצת וויילד קארד נוספת, ושתי הקבוצות האלה משחקות משחק אחד כדי להמשיך הלאה והמשחק הזה נכלל תחת ההגדרה ״פלייאוף״. אם נהיה כנים, זה לא ממש פלייאוף.

בפוטבול, עונה של 16 משחקים, משחק אחד מרגיש כמו משהו. בבייסבול, עונה של 162 משחקים, משחק אחד לא מרגיש כמו כלום. לכו תשאלו אוהדי ינקיס האם הם ״הרגישו פלייאוף״ השבוע, או את אוהדי פיטסבורג (אם תמצאו כאלה כאן). סדרה זה משהו אחר לחלוטין והרשתי לעצמי להתפרק מנטאלית ולשמוח רק כאשר הג׳ייס הבטיחו את ראשות הבית וסדרת פלייאוף עם יתרון ביתי.

הבלו ג׳ייס עצמם חגגו פעמיים, פעם אחת אחרי הבטחת (מינימום של) ווילד-קארד, ואז פעם שנייה בהבטחת הבית שלהם, ה-AL East. בייסבול שונה מרוב ענפי הספורט בכך שהם (כמעט?) היחידים שחוגגים העפלה לפלייאוף. וכשאני כותב "חוגגים" אני מתכוון לחוגגים, עם שמפניות, בירות וכל הטקס. באופן מובן, אנחנו לא רואים חגיגות כאלה ב-NBA או ב-NHL, כשיותר מחצי ליגה מעפילה לפלייאוף מדי שנה. ב-NFL אולי יש קצת שמחה והמאמן יאמר כמה מילים חגיגיות לציון האירוע, אבל זה בדרך כלל רחוק מהפסטיבלים שנערכים בחדרי ההלבשה של קבוצות בייסבול.

אני יכול להניח שהחגיגות הללו נובעות מכמה סיבות, חלקן היסטוריות. ראשית כל, בפוטבול יש 16 משחקים בעונה, בכדורסל והוקי 82, בבייסבול, כפי שכבר צוין, יש 162 משחקים בעונה, מדובר בחתיכת דרך. 1-6-2 משחקים, זה אפילו לא מרתון, זה טריאתלון איש הברזל. כשאתה מסיים כברת דרך שכזו עם העפלה, כשמראש אין הרבה מקומות פנויים, זו בהחלט סיבה למסיבה.

עד 1968, הפלייאוף למעשה לא היה פלייאוף, אלא סדרת גמר, כששתי קבוצות בלבד (אחת מכל ליגה) העפילו בתום עונה סדירה של 162 משחקים לסדרה כדי לשחק על תואר האליפות. זהו, שתי קבוצות. מ-1969 ועד 1993 זה גדל לארבע קבוצות (שתיים מכל ליגה) ואז ב-1994 לשמונה קבוצות פלייאוף (ארבע בכל ליגה). כאמור, זה עדיין רחוק מהמספרים של הליגות האחרות. לעבור עונה כזו ארוכה ומתישה וגם להיות בין שתיים או ארבע או שמונה זה בהחלט מאורע משמח והישג שיש לחגוג. אם נצרף את כל העניין הזה של "מסורת", נקבל תמונה די טובה לחגיגות האלה, כמו גם לאושר שהציף אותי כשהבלו ג'ייס הבטיחו את ראשות הבית, הפלייאוף בבייסבול הם ביג דיל. ולכן הבלו ג'ייס חגגו ככה.

*

רק בינינו, האמת היא שאני כמעט ולא רוצה ש-22:30 יגיע והמשחק יתחיל. הפלייאוף הזה של הבלו ג'ייס זה קצת כמו סוף שבוע, ברגע שהוא מתחיל הוא למעשה כבר מתחיל להיגמר. השעות הכי כיפיות בשבוע הן האחרונות של יום העבודה ביום חמישי, אחרי ארוחת הצהריים ולפני שאתה הולך הביתה. אתה כבר מרגיש את סוף השבוע והוא עדיין שלם, מחכה רק לך. ברגע שהפלייאוף של הבלו ג'ייס יתחיל, הוא גם יתחיל להיגמר.

האושר שלי נבע לא רק מההעפלה עצמה, אלא מהדרך, שהייתה פשוט כיף גדול מדי יום. בחודשיים האחרונים של העונה הבלו ג'ייס עמדו על רקורד של 43-18 וזו הייתה זכות גדולה לצפות בקבוצה הזו (מדובר בקצב של 114 ניצחונות בעונה, מספר אדיר). זה לא רק העניין של הפלייאוף הראשון מאז 1993, אלא זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שהבלו ג'ייס שיחקו בייסבול משמעותי בחודשים של אוגוסט וספטמבר.

כבעל מנוי ל-MLB.TV, החודשים של אוגוסט וספטמבר הם בדרך כלל התקופה שבה התלהבות דועכת ואני מתחיל כבר לראות משחקים בתדירות פחות גבוהה. אם תפסתי משחק – אז תפסתי, אם לא, לא נורא, העונה גם ככה משוחקת כרגע לפרוטוקול. והשנה, וואו, איזה הבדל.

התרגשתי כל כל בוקר מחדש לעקוב אחרי המגישים דיוויד פרייס, RA דיקי, בורלי ואסטרדה (ואז מרקוס סטרומן הצעיר והכריזמטי). שלישיית המחבטים של דונלדסון-באטיסטה-אנקרנסיון, שחובטת 2-3-4, השאירה אותי דבוק לטלוויזיה\אייפון כל פעם מחדש (120 הומ-ראנים לשלושתם יחד). בנוסף לאלה, מהלכים הגנתיים מהפנטים היו עניין שבשגרה עם ריאן גואנס וקווין פילאר (טוב, קחו עוד אחד של פילאר. טוב נו, עוד אחד אחרון). וכאמור, כל משחק נחשב, כל משחק יכול להיות גורלי, וכל פעם שאחד מסתיים, אתה רץ לבדוק מה הינקיז עשו.

ניסיתי שלא הסתכלתי קדימה אל הפלייאוף, הערכתי את הרגעים וחיפשתי עוד דרכים לצרוך את הקבוצה, כי מי לעזאזל יודע מתי נחווה את כל זה שוב (בבקשה רק לא ב-2037!). קראתי עוד טורים, בדרך הביתה מהעבודה התחברתי לתחנות רדיו מטורונטו, התחלתי להקשיב לפודקאסט חדש שעוסק רק בקבוצה. התענגתי על הבלו ג'ייס, וזו בדיוק המטרה של ספורט מקצועני. הרי לא משנה איך עבר עלי היום, יש משחק של הבלו ג'ייס בסופו, עובדה ששימחה אותי כל פעם מחדש. תענוג שקבוצת ספורט יכולה לגרום לך להרגיש ולהתרגש ככה.

*

ואיזה כיף זה לגלות שאני לא לבד. תחושת הקולקטיביות סביב הקבוצה היא אמיתית כשמיליוני קנדים סוחבים איתם זיכרונות מתקופות שמחות יותר, רק מחכים לשחזר את הרגעים הנפלאים. היו המון אירועים נהדרים ומיוחדים בשבועות האחרונים, אבל אחד מיוחד בלט בשבילי מעל כולם כשהוא הראה לי עד כמה אני לא לבד בעסק הזה.

כל מי שגר או ביקר בצפון אמריקה בקיץ 1993 לא היה יכול שלא להיתקל בקמפיין של חברת קוקה קולה שהציגה ג'ינגל קליט עם הסלוגן Always Coca Cola. הפרסומות האלה היו בכל מקום והפכו (גם) לחלק מהקמפיין של הבלו ג'ייס כשהמלל בג'ינגל, שבדרך כלל דיבר על קיץ וכיף והתרעננות, השתנה והתאים עצמו לסיטואציה שבה הבלו ג'ייס נמצאים. הפרסומת הבאה, שודרה מיד עם הזכייה האליפות, דקות אחרי אותו הום ראן של ג'ו קרטר:

 

22 שנה שאני מזמזם את הביט הזה. 22 שנה שאני שר את הפזמון הקליט של דו דו דו דו דו דו דו דו דו דו, דו דו דו דו דו, אר וורלד סיריס צ'מפיונס… יההההה. 22 שנה אני תוהה אם יש עוד מישהו בעולם הזה שזוכר את הפרסומת הזו בכלל, 22 שנה שהיא מחזירה אותי לזמנים יותר טובים. והנה, אחרי שהבלו ג'ייס הבטיחו את ה-AL East לפני למעלה משבוע, הפנינה החדשה הזו פתאום הופיעה:

 

לא הייתי היחיד. 22 שנים אחרי, והפרסומת החדשה הזו עושה לי צמרמורת.

*

והנה, נקודה אחרונה בהחלט. אחרי שכתבתי שאני לא לבד, אמשיך ואציין שהבלו ג'ייס אינם שייכים רק לטורונטו, הם שייכים לכל קנדה, ולא מתביישים להחצין את הנקודה הזו. אם תגיעו לרוג'רס סנטר אתם לא תראו שלטים של "לא מייצגים את קנדה", מה שכן תראו זה הרבה גאווה קנדית ועלי מייפל אדומים, וזה בכלל לא חשוב כמה קנדים יש בהרכב (אחד, התופס ראסל מרטין). כל הקהל שר את ההמנון לפני כל משחק, כשהקבוצה הזו משחקת ב-קנדה בשביל קנדה:

 

יומן אירלנד (לפני סיום). וגם - 40!
ערן יששכר קאלימי מישייקר

25 Comments

אחד 8 באוקטובר 2015

האם יש עוד קבוצות מקנדה בליגה?
כי זו לא חוכמה להתיימר לייצג את כל המדינה שלך אם אתה הקבוצה היחידה מאותה מדינה.

טל בן יהודה 8 באוקטובר 2015

יש עוד קבוצות בייסבול במדינה בליגות אחרות, אבל אין עוד קבוצות קנדיות ב-MLB.

אודי 8 באוקטובר 2015

למונטריאול הייתה קבוצה כמה שנים

אורי הברווז 8 באוקטובר 2015

אנשים ממונטריאול חולמים להחזיר את האקספוס לליגה.

אוריה 8 באוקטובר 2015

לא מבין כלום בביסבול.
נהנתי לקרוא!

7even 8 באוקטובר 2015

אחלה פוסט…
אז אתה עוקב אחרי 162 משחקים של הבלו ג'ייז (לפני הפלייאוף)
עוד 82 משחקים של הראפטורס (לפני הפלייאוף )
בטח אתה אוהד את אחת הקבוצות ב NHL בקנדה
וזה עוד לפני הכמות המסחרית של המשחקים של המועדון הצהוב בארץ.

וואי יש לך הספק לא רע.
לצערך, שמעתי שרוצים לעביר את הבפאלו בילס מעבר לגבול:)

אריאל גרייזס 8 באוקטובר 2015

זה נכון שטורונטו מייצגים את קנדה, ההפועל תל אביב של הקנדים זה ונקובר, שהקנדים לא ממש רואים אותם כחלק מהם (מזג אוויר שונה, הרבה מהגרים וכו).
שיהיה בהצלחה. אני איתכם עד הקאבס

יניב פרנקו 8 באוקטובר 2015

למה לא צירפת את התמונה שלך עם הכובע האדום ?

טל בן יהודה 8 באוקטובר 2015

לא יודע על מה אתה מדבר

יניב פרנקו 8 באוקטובר 2015

שלא תתחיל לי גם אתה למחוק תגובות…

עופר פרוסנר 8 באוקטובר 2015

אני בטוח שבקוויבק ממש מעודדים את הבלו ג'ייז

טל בן יהודה 8 באוקטובר 2015

הם לא חלק מקנדה.

אורי 8 באוקטובר 2015

אחרי שהאיינג'לס (שוב) פישלו בגדול, אני בעד האנדרדוג
הבעיה היא שחוץ מהדודג'רס כולם אנדרדוגס השנה

רוני 8 באוקטובר 2015

מה הסיכוי שהקאבס ישברו את ״קללת העז״?
והאם למטס יש סיכוי כלשהו ?

גיל שלי 8 באוקטובר 2015

ברור שלמטס יש סיכוי, פליאוף הבייסבול הוא הרנדומאלי ביותר שיש

רוני 8 באוקטובר 2015

תיאורטית גם ג׳קסונוויל יכולים לקחת את הסופרבול
השאלה הייתה מבחינת יכולת האם הם יכולים לזכות?
הבנתי שזאת הפתעה גדולה שהם עלו על חשבון וושינגטון
וסנט לואיס הובילה את הליגה במאזן טוב משמעותית משאר העולות כמה משמעות יש ליכולת בליגה ? בכל זאת מדובר בסדרה ולא במשחק אחד כמו בפוטבול שביום נתון הכל יכולת לקרות

גיל שלי 8 באוקטובר 2015

כמו שפלורידה לקחו כבר פעמיים, ברגע שאתה בפליאוף, בטח עם הפיצרים שיש למטס יש סיכוי לא רע

יריב 8 באוקטובר 2015

האריזונה קרדינלס לא הגיעו לפלייאוף בין השנים 1948 ו1974 (הם עברו בזמן הזה גם בסנט לואיס לאריזונה).
הפיטסבורג סטילרס לא הגיעו לפלייאוף בין 1947 ו 1972.
הוושינגטון רדסקינס לא הגיעו לפלייאוף בין 1945 ו1971.

כמובן, לאורך רוב התקופה הזו לNFL היה פלייאוף של שתי קבוצות בלבד, אז נזכיר גם את קבוצות הבייסבול שנעדרו מהפלייאוף לזמן ארוך יותר.

הרויאלס הגיעו לפלייאוף בשנה שעברה, הפעם הקודמת היתה ב1985.
הנשיונלס הגיעו לפלייאוף ב2012, הפעם הקודמת היתה ב1981 (הנשיונלס נחשבים להמשך של המונטריאול אקספו).
הברוורס היו בפלייאוף ב2008, לראשונה מאז 1982.

כל אלו היו העדרויות ארוכות מזו של הבלו-ג'ייס, יכול להיות שהתכוונת שזו היתה בצורת הפלייאוף הפעילה הארוכה ביותר?

טל בן יהודה 8 באוקטובר 2015

:)
פעילה אכן הייתה כוונתי.

היום, לפי פרוסנר, הבאפלו בילס עברה להחזיק את השרביט (אין מזל לאוהדים בטורונטו)

משה שטיין 8 באוקטובר 2015

אחי כתבה מצויינת!
כמוך לא הרשתי לעצמי לחגוג עד להבטחת ראשות הבית!
GO JAYS!!

אזי 8 באוקטובר 2015

"הפלייאוף הזה של הבלו ג'ייס זה קצת כמו סוף שבוע"
כן… כל משחק נמשך יומיים ורוב הזמן לא באמת קורה כלום

בהצלחה טל, יותר יפה לך ווינר.

טל בן יהודה 8 באוקטובר 2015

מקווה שאהיה כזה בעוד חודש.

אלעד 8 באוקטובר 2015

אתמול ביקשו בגן של הילד שנשלח את הילדים למחרת לגן בכחול, לרגל המשחק הראשון של הבלו ג'ייז בפלייאוף.

יואב דובינסקי 8 באוקטובר 2015

דווקא טורונטו מאוד מזכירה את תל אביב. בערך כמו שאוהדי מכבי קוראים לעצמם הקבוצה של המדינה ומחוץ למדינת ת"א יש סלידה עמוקה גם לקבוצה וגם לעיר בגלל זה. בקנדה זה מאוד חריף וטורונטו באמת קוברת את הליגות הקנדיות. בקלגרי, ונקובר ואוטווה מאוד לא אוהבים את הקבוצות מטורונטו. במונטריאול זו בכלל שנאה. טורונטו לא מאפשרת את הקיום של ליגות קנדיות. היות וזה המרכז הכלכלי והתרבותי וחלק גדול מהאוכלוסיה גרה וניזונה מטורונטו, ליגה בלי קבוצה מטורונטו כמעט בלתי אפשרית במדינה בסדר גודל של קנדה עם פיזור אוכלוסייה כמו של קנדה וחורף קנדי שגם ככה מקפיץ עלויות. ברגע שטורונטו מחליטה לשחק בליגה האמריקנית, היא מראש בולעת כל ניסיון של קבוצה מקצוענית נוספת בעיר לקיים את עצמה. אם בשלב מסוים טורונטו גם תקים קבוצת פוטבול (כל כמה שנים חולמים שם להחליף את בפאלו), גם ליגת הCFL תקרוס. למה אין כדורסל קנדי למשל והנבחרת מפסידה לכל מיני ונצואולות למיניהן ולא מעפילה ישירות לאולימפיאדה? כי אין ליגה שמייצרת שחקנים. פה ושם יש כשרונות בודדים שבולטים בתיכון ועוברים לאוניברסיטאות בארה"ב ומשם לNBA. אבל בעקרון, אין סיבה שקנדה לא תהיה נבחרת מספר 2-3 בעולם בכדורסל, אם רק היתה שם תשתית מסודרת. הרפטורס מונעים מליגה קנדית להתקיים.
הסיבה שהבלו ג'ייז מקבלים כזה סיקור ברשתות הארציות, היא בין היתר כי יתר הקבוצות הקנדיות לא רלוונטיות כרגע (אין הוקי ובענפים האחרים לרוב מדובר בקבוצות כושלות) וכי המטה המרכזי של הרשתות הבכירות נמצא בטורונטו וכי זה באמת מאוד נדיר שקבוצות מקנדה מצליחות.
האבינג סייד אול אוף דאת, לא באמת אכפת לי מהבלו-ג'ייז כי בייסבול ספורט משעמם.

אריאל גרייזס 10 באוקטובר 2015

טוב, זה עבד לך לא רע עד עכשיו.

Comments closed