מדובר בריטואל קבוע. טוב, בעצם, הוא חייב להיות קבוע, אחרת זה לא היה ריטואל. כל בסיס אוהדים תמיד מחפש את השחקן הזה שתמיד יהיה אשם בכל. שחקן אחד שתמיד אשם בהפסד, אשם במשחק, אשם במצב הקבוצה (שימו לב לסתירה, "שחקן" שאשם במצב "קבוצה"), אשם באיבוד כדור, גם כשהוא בכלל יושב על הספסל, ובכלליות, אשם בכל צרותיהם של האוהדים.

באנגלית הביטוי הוא Scapegoat, בעברית, מדובר בסוג של "שעיר לעזאזל". מבלי להיכנס יותר מדי לסיבות שזה המצב, אני מרגיש שלרוב ה"עז" בקבוצות שלנו כאן בישראל הם השחקנים הזרים. אולי בגלל שהם בדרך כלל יקבלו משכורות גבוהות יותר משאר השחקנים, כמו גם בגלל שהם מגיעים לכאן כדי *לחזק* את הקבוצה, אז הציפיות מהם גבוהות יותר. או, לחילופין, אולי זה בגלל שהם פשוט נראים שונה מאיתנו ולא מבינים את השפה, אז זה קל יותר להתביית עליהם.

אבל מה עושים כשמדובר בנבחרת הכדורגל שלנו. הרי אין ממש משכורות, אלא אם אנחנו מתחילים לחשב אש"ל ובונוסים, וגם אז, מדובר כנראה בסכומים שמתחלקים באופן שווה בין השחקנים. כולם שם מבינים את השפה, וכמעט כולם פחות או יותר גם נראים כמונו. אז איך לעזאזל בוחרים את ה"עז" שלנו במצב כזה?

אתם לא באמת צריכים לשבור את הראש עם השאלה הזו, אין כאן איזו חידה גדולה. אם אתם אוהדי ספורט, אתם כבר יודעים את התשובה. תופעה מן הסוג הזה תתרחש כמובן רק אם הקבוצה, כל קבוצה, לא תגיע להישגים והצלחות, וזה כמובן המצב התמידי כשזה מגיע לנבחרת ישראל בכדורגל. אז מה עושים? פשוט מתבייתים על השחקן הכי טוב ו\או בעל הפרופיל הגבוה ביותר של הנבחרת.

היום זה ערן זהבי. פעם זה היה יוסי בניון (בעצמה נמוכה יותר), ולפניהם חיים רביבו.

אוהדי ספורט הם לא הזן המתוחכם ביותר של בני אנוש. למעשה, אנחנו נמצאים די בתחתית של האבולוציה האנושית. אנחנו רואים שחקן שמצטיין בקבוצה שלו, אנחנו רואים שחקן שלא מצליח לשחזר את היכולת הזו בנבחרת, אז הוא האשם. ובכלל לא מזיק שהוא משחק בחו"ל ועושה הרים של כסף.

לעזאזל עם דברים כמו שיטת משחק, מאמן, צוות תומך, סיטואציה, ודברים זוטרים אחרים. זה בכלל לא מעניין. אנחנו צריכים את העז שלנו ואנחנו נמצא אותו ונאשים אותו בכל הצרות שלנו, החל ביכולת חלשה במשחק מוקדמות בקמפיין למונדיאל ועד למחיר החשבון חשמל שקיבלנו בדואר.

אחרי הניצחון על מקדוניה נתקלתי במספר תהיות של "מדוע אלישע לוי לא החליף אותו", את העז. הרי הוא מרוויח מיליונים בסין, איך הוא מעז לא להבקיע בשבילנו חמישייה. לעזאזל עם ההיגיון הבריא של "אם מקדוניה משווים לפני הסיום, מוטב ששחקן כמו ערן זהבי יהיה על הדשא מאשר הספסל" (והמקדונים לא היו רחוקים משוויון גם לפני הפנדל שקיבלו). לעזאזל עם האמת שגם ביום הכי חלש שלו זהבי כנראה עדיף על רוב השחקנים הישראלים שיש לנו.

הכותרת הזו של "אולי עדיף לוותר על ערן זהבי בהרכב" ממחיש בצורה הטובה ביותר את החוסר פרופורציונליות ורציונליות שבהתלהמות שלנו. מה אומר, תופעת "השעיר לעזאזל" במיטבו. אין כאן שום הרהור מקצועי או מחשבה אנליטית כיצד לשפר את הנבחרת, אלא רק רצון להוציא עצבים, להביך, להשפיל. למה? כי אפשר. לפעמים זה גם נחמד לתת לכתב כזו או אחר ציטוט שפל ופחדני מן הסוג הזה, כדי שהוא יהיה חייב לך אחד בהמשך. שמור לי ואשמור לך.

ואני בכלל לא ידעתי שהכדורגל הישראלי במצב כל כך טוב. מסתבר שיש לנו 10 שחקנים שטובים יותר מערן זהבי ומוטב לפתוח איתם בהרכב של הנבחרת.

החדשות הטובות מבחינת השעיר לעזאזל התורן, הנוכחי כמו גם הבאים אחריו (ברור שיהיו כאלה), הן שאוהדי ספורט מתהפכים כמו הקיפו את הקלישאה המועדפת עליכם: סטייק, פנקייק, ביצת עין, המבורגר. כל מה שצריך כדי שכולם יהללו וישבחו אותך שוב זה להבקיע גול. כמו זה מול בוסניה בקמפיין הקודם כשהנבחרת ניצחה 3-0.

ואז יגיע עוד משחק בינוני ושוב נשמע את הקולות הפתטיים של אלה שיודעים רק לדבר ולכתוב. ואז עוד משחק טוב וכולם ישבחו, ואז עוד משחק לא טוב וכולם ידרשו את ראשו, ואז עוד משחק טוב וכולם יהללו אותך, ואז עוד משחק שפל וידרשו להדיח אותך מהסגל הרחב, ואז עוד משחק מצוין שיוביל למחמאות אינסוף. אתם כבר הבנתם את הקטע, שוב, מדובר בעניין די פשוט. ואם לא הבנתם אותו, אתם כנראה חלק מהזן הלא מתוחכם הזה שאני מדבר עליו.

פעם בחיים
תבגוד לפני שיבגדו בך