פורמלית גם שרון חי

מצבו של הכדורגל הישראלי הופך זהה לכדורסל. הוא לא מתכוון למות, אבל גם החיים לא משהו

.

.

.

.

.

.

.

.

*

פוסט מאת טל בן יהודה

השבוע, בפעם הראשונה מזה כמה חודשים, הכדורגל הישראלי שוב עורר בי עניין. אבל מה שעוד יותר חריג כאן היא העובדה שזו לא הייתה מכבי תל אביב או העובדה הזניחה שהיא ניצחה את הפועל בפעם הראשונה מזה ארבע שנים.

הניצחון בדרבי, צהוב ככל שיהיה, היה אבן שנגולה מליבי אחרי שישבה שם ארבע עונות. כשהמשחק הסתיים הוצאתי הרבה אוויר, הצעד המתבקש הבא היה לסגור את הטלוויזיה וללכת לישון, אבל לאביחי ידין היו מחשבות אחרות.

את הדקות הבאות העברתי פעור עיניים ופה, כשכל מוט הנוחת בתוך תחומי המגרש גרם ללסת שלי להישמט בעוד כמה מילימטר. אלה היו רגעים מרתקים, ממש כמו סרטון של אסון טבע מרהיב. לא יכולתי שלא להישאר מרותק למסך עם ערבוביה של רגשות זעזוע, הלם וגם אושר (שאוהדי הפועל איבדו את השפיות שלהם).

למחרת ניסיתי לשאוב כמה שיותר מידע על האירועים בסוף המשחק. במהלך היום המשכתי לרפרש את עמודי הבית השונים של אתרי הספורט, בערב הקשבתי לתחנות הרדיו האזוריות ואפילו צפיתי בשידורים החוזרים של "חדשות הספורט" ו"יציע העיתונות".

כן, אחרי חודשים של אפס אחוז עניין בכדורגל הישראלי, פרץ אלימות סופסוף משך אותי בחזרה.

מי מת?

לפני כמה שבועות לוינטל כתב קדיש לכדורגל הישראלי, ובתגובות היו מי שהלכו לקצה השני וטענו שהוא "חי מתמיד" ומתנהל בהצלחה הרגילה שלו. האמת, כרגיל, איפשהו באמצע – אי שם בשטח שבו מסתובבת לה ליגת הכדורסל שלנו במשך שני העשורים האחרונים.

אין מה להיות מופתעים, הכדורגל הישראלי פשוט הצטרף בשנים האחרונות לסטאטוס של ה"קשה אך יציב" שבו מתקיים גם ענף הספורט השני בגודלו בישראל. לא בדיוק "חי ובועט", אך ממש לא בסכנת מוות או הכחדה. שני ענפי הספורט הללו ימשיכו להתקיים כל עוד המדינה הזו תמשיך להתקיים, אולי אפילו מעבר, אבל זה לא באמת אומר שמדובר במוצרים מוצלחים.

מותר לאוהדים מושבעים של הכדורגל הישראלי לחיות בהכחשה שזה המצב. גם אני כאוהד כדורסל מושבע מתכחש לעובדה שהכדורסל בארץ הוא מה שהוא, אך הכחשה זו לא משנה את האמת. האוהדים השרופים תמיד יהיו כאלה וגם יגדלו את ילדיהם ככאלה (שיגדלו את ילדיהם ככאלה), הבעיה היא שאוהדי הכדורגל המזדמנים, המטרה האמיתית של ההתאחדות, הולכים ומתמעטים.

אבל רק חלק מהאשמה מוטל על אבי לוזון והחבורה שתחתיו, חלק אחר הולך לכדורגלן הישראלי עצמו, וחלק פשוט נובע מכך שהעולם שלנו משתנה.

 הכוכבים נעלמו

השאלה הראשונה שחייבת להישאל בהקשר הזה היא "מי הוא ה-שחקן". מי הוא האלפא דוג של הכדורגל הישראלי היום, מי הכוכב הגדול שכל הילדים בשכונה רוצים להיות? העובדה העצובה היא שלכדורגל הישראלי אין שחקן כזה בדור הנוכחי.

בשנות ה-90' היו לנו לא מעט לבחור בינם. ברקוביץ', רביבו, נמני, זוהר, אבוקסיס ואלי אוחנה הם רק חלק מהשחקנים שהילדים העריצו (בדיוק כמו את ג'מצ'י, אמסלם, גורדון, שפר וקטש). לפניהם אלה היו סיני, רוזנטל, אבי כהן, עודד מכנס ולפניהם שפיגל ושפיגלר. פעם היו לכדורגל הישראלי כוכבים אמיתיים עם כריזמה, סטאר קוואליטי.

וזה לא רק כדורגלנים שמזוהים עם קבוצות מסוימות. אלון מזרחי החליף חולצות כמו גרביים ועדיין כל ילד ידע לעשות "אווירון" אחרי גול מול הכתה המקבילה.

האחרון שבחבורה הזו הוא יוסי בניון, שכבש את הדמיון של כולם, אולי גם דודו אוואט ויניב קטן, אבל אחריהם כלום. אני לא חושב שילדים רצים בשכונה וצועקים בשמם של שכטר, ורמוט, רפאלוב או גולסה. מדובר בשחקנים בינוניים במקרה הטוב, משעממים במקרה הרע.

המעבר ההמוני של השחקנים הישראלים לאירופה הוא לא מקור הבעיה, כי כשכוכבי שנות ה-90 עברו לחו"ל עדיין עקבנו אחריהם וידענו מה הם עושים בכל שבוע. נאתכו, רמי גרשון, מליקסון ואחרים בקושי עניינו מישהו גם כששיחקו במגרשים בישראל.

אפילו אם נסתכל על האלופה הנכנסת, נראה שהכוכב הכי גדול שלה הוא המאמן. עוד שחקן מהדור ההוא.

מעבר לכך, גם אין אף אחד באופק. על בניון כולם שמעו קצת אחרי שעשה בר מצווה.מישהו חוץ מאוהדים שרופים יודע על מישהו שצפוי להגיע בעתיד הקרוב?

איפה הכדורגל שלנו?

הכדורסל הישראלי כבר הפנים את מצבו ומסר את הליגה שלו לערוץ הספורט, שעוטף ומגיש את המוצר בצורה הטובה ביותר שספורט ישראלי מוגש בארץ. רוב משחקי הכדורסל משודרים בערוצים פתוחים במידה כזו או אחרת, כשלזה אפשר להוסיף את מכבי ת"א ושאר הקבוצות שמתעקשות על ערוצים פתוחים שמשדרים את משחקיהן באירופה.

הכדורגל הישראלי מעדיף להתכחש למציאות ולהמשיך ולהחביא את המוצר שלו מדור שלם של ילדים. הכדורגל שלנו נגיש בערך כמו מריחואנה רפואית. המשחקים בשבת נמצאים בערוץ תשלום מספר 1 ותוכנית הסיכום נמצאת בערוץ תשלום מספר 2, בשעה שגם בני נוער כבר נמצאים במיטה.

מסי ורונאלדו לא רק יותר אטרקטיביים מהכדורגלנים שלנו, הם גם הרבה יותר זמינים. הורה יכול להקליט לילד שלו משחקים מהליגה הספרדית או ליגת האלופות ולתת לו לראות את הכוכבים האלו בשעות נוחות לפחות פעמיים בשבוע, אם לא יותר.

אם אבא החליט לא לשלם על ערוצי ספורט פרימיום (אני אהיה אבא כזה) הוא יכול להראות לילד שלו משחק אחד בלבד של כדורגל ישראלי בשבוע, ורק לקוות שיהיה בו שחקן חצי-אטרקטיבי שיגרום לדמיון של הילד לפרוח.

חבר לעבודה סיפר לי שתודות לחופשת פורים, הילד שלו זכה להישאר ער עד מאוחר ולצפות בשידור חי בחמישייה של מסי מול לברקוזן. שאלתי מתי בפעם האחרונה הילד צפה במשחק שלם מליגת העל הישראלית, והאב לא הבין מה אני רוצה. למה לעשות את זה לילד.

כמובן שהאב לא נחשב לאוהד שרוף. אני בטוח שהילד של פרוסנר ידידי יהיה אוהד שרוף של מכבי חיפה, ההתאחדות לא צריכה לדאוג לפרוסנרים הקטנים, קהל שבוי, אלא לכל הילדים שיודעים בדיוק כמה גולים מסי כבש, אבל אין להם מושג איך נראה ברק בדש (מצחיק). הכדורגל הישראלי יישאר במצבו כל עוד דורות שלמים של ילדים יישארו רחוקים מהמוצר.

העולם בדלת

גם אם הכדורגל הישראלי היה במצב סופר-נגיש, עם דור שלם של שחקנים כשרוניים, הוא עדיין היה צריך להתחרות במגה-סטארים של הכדורגל העולמי, שנמצאים במרחק קליק אחד מכל ילד אינטרנטי.

אנחנו לא באותו העולם שחיינו בו לפני 15 שנה. הכדורגל הישראלי צריך כעת להתחרות בליגות שפעם היו בגדר שמועה רחוקה. איזה תמריץ יש לאוהד לשבת ולצפות במשחק מליגת העל של ישראל כשליגות טובות בהרבה נגישות באותה המידה, אם לא יותר. רק כי "זה שלנו"? הגבולות הלאומיים הולכים ומטשטשים והמושג "שלנו" הופך לסובייקטיבי.

בכל הכנות, השלב הבא של אפואל ניקוסיה מעניין אותי יותר מהמצב הנוכחי של בית"ר ירושלים. אני כנראה אצפה במשחק הקרוב של הקפריסאים בצ'מפיונס, מה שאיני יכול לומר על שום משחק שצפוי לבית"ר במאבקי התחתית.

הבדיחה הקבועה

כולנו נהנים לצחוק על הספורט שלנו, מתחרים בתיאורים האפוקליפטיים שלו. אבל הכדורגל הישראלי לא מת, כפי שהכדורסל הישראלי לא מת. הם מתקיימים במרחב הציבורי של אוהדי ספורט שלא מסוגלים לחיות בלעדיהם. מדי פעם יש מי שמצטרפים לחבורה הזו, כמו שיש מי שעוזבים אותה, אבל הליבה לעולם תישאר. ומכאן היציבות המדכאת של הענפים הללו.

הצלחות שונות של הפועל תל אביב או מכבי חיפה באירופה לא משנות את מצב הכדורגל הישראלי, כפי שגדולתה של מכבי לא משנה את מצב הכדורסל. הכדורגל והכדורסל הישראלי כבר לא נחשבים ליריבים, כי אם אחים הם למלכודת של בינוניות אפורה, תלויים באופן קבוע בין איזור ההצלחה המקרית לאיזור הכישלון הטוטאלי.

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

טל בן יהודה ב"דה באזר"

"דה באזר" בפייסבוק

על עתיד העיתונות
אלביון. שיפור במיקום הטבלאי

26 Comments

amitpros 11 במרץ 2012

בסופו של דבר הטלביזיה הרגה את הכדורגל הישראלי.נכון שלטווח קצר,הקבוצות וההתאחדות הרוויחו סכומים נאים,אבל לטווח ארוך,גדל כאן דור שלא רק לא מכיר את השחקנים,גם לא ממש אכפת לו.
איצטדיונים חדשים ונורמליים הם הצעד הראשון,אבל יש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות,שאין טעם אפילו להתחיל לדבר על זה….
וילדה,לא ילד ..:)

עופר פרוסנר 11 במרץ 2012

אני חושב שהוא דיבר עלי, ועל הילד העתידי שלי.

וטל, אח שלי הוא דוגמא קלאסית לנושא – הוא אולי עוקב אחרי כדורגל ישראלי, אבל את הבת שלו ליברפול יותר מעניינת מאשר מכבי. וזה מאוד עצוב לי.

turgi 11 במרץ 2012

אהבתי. כל מילה.
רק מי שבאמת חולה עדיין נמשך למוצר הזה.

אמנון 11 במרץ 2012

פוסט מצוין. הצלחת לבטא כמעט כל מה שאני מרגיש כלפי הכדורגל והכדורסל בישראל. ביחוד עניין הטלוויזיה.

MOBY 11 במרץ 2012

פשוט נכון , כל הכבוד.
רק הערה, אצלנו זה היה ממן ורוזנטל וסלקטר ואבוקרט (אגב 2 מהילדים הממשיכים יככבו בעתיד ובהווה בתגובה לשאלה ה-2) ורובן וברקו וקטן לא מכיר את כל השמות שהזכרת… הס מלהזכיר בשכונה אלא אם רצית שיעשו בך שפטים).

MOBY 11 במרץ 2012

וארמלי, ואבי רן,
ואז הגיע שחר.
ופראליה וזוטה.

IDO 11 במרץ 2012

כותרת השנה

אזי 11 במרץ 2012

תשמע,
אני חושב שילדים נמשכים למה שהכי נגיש להם.
והכדורגל הישראלי לא נגיש בכלל.
לדוגמה אני כילד שגדל בבת ים בשנות ה-90, ואבא שלי לא אוהד כדורגל, לא נמשכתי להפועל בת ים דאז, כי לא היה לי איך ואיפה לראות אותה.
בעיתונים בטלווזיה היא בקושי היתה קיימת, ולמגרש לא הייתי הולך, שוב, כי לא גדלתי לתרבות כזאת.
אז מצאתי את עצמי עם מכבי תל אביב. הדבר הכי גדול והכי נגיש באותה תקופה.
חיפה וירושלים היו רחוקות לי מדי. הפועל לא היתה אופציה :)

היום כמו שאתה אומר (ולא שמתי לב לזה), המשחקים עצמם וסיכום המחזור אפילו לא באותו ערוץ! בטח לא בשידור פתוח.
מהליגה הספרדית יש כל שבוע לפחות שני משחקים ותוכנית סיכום מחזור. לא כולל הצ'מפיונס, שבגלל שהוא אצל אותה זכיינית של הליגה הספרדית, גם משדר כל הזמן את ריאל וברסה.
מעניין אותי לעשות סקר בקרב ילדים (5-10) כמה מהם אוהדי ריאל וכמה מהם אוהדי מנצ'סטר (בכוונה ברצלונה לא באותו סקר, היא ברמה משל עצמה)
אני מעריך שיש הרבה יותר אוהדי ריאל. כי הם יותר נגישים.

הופמן 11 במרץ 2012

באשר להשוואה בין ליגת הכדורסל לליגת הכדורגל: אלופת הכדורסל ידועה עוד לפני שהעונה החלה. אבל לפחות יש מאבק נגד הירידה! אההממ. אין ספק, ליגה ללא תחרות!
אני מאמין שזו הסיבה העיקרית שיש אינפלציה בשידורי כדורסל לעומת שידורי הכדורגל. אשמח לנתוני רייטינג לוודא את זה.
זה לא אומר שמצב הכדורגל טוב. הוא אכן בקומה, i know, i know, it's serious. אבל הוא גרוע גם בלי להשוות לכדורסל.

הופמן 11 במרץ 2012

(ובאשר לכותרת: אכן מצוינת. אתה או בקרמן?)

טל בן יהודה 11 במרץ 2012

הכותרת של בקרמן כמובן…

לגבי הכדורסל וכדורגל, לא נכנסתי כל כך ל"למה", אלא לתוצאה הסופית שאני חושב ששני הליגות הללו קרובות הרבה יותר ממה שאנשים חושבים.

לגבי האינפלציה של שידורי כדורסל… האם החוסר תחרות מעודד שידורים בחינם? מעניין, אולי. אבל העובדה היא שאותו נוער שצריך להאבק חזק כדי לזכות בתשומת ליבו, חשוף יותר לכדורסל מאשר כדורגל.

הופמן 11 במרץ 2012

הוא לא חשוף יותר כי הוא לא רואה את השידורים האלה. הם חינמיים כמו ליגת הנשים וליגת התיכוניים. לדעתי אף אחד שהוא לא אוהד אחת הקבוצות המשחקות לא רואה את זה, וגם בקרב האוהדים הרייטינג לא גבוה במיוחד. לא בדקתי את זה.

אנונימוס 11 במרץ 2012

זה מעבר לשידורים. הרי גם כשמשדרים והם מתחילים לעקוב, למי הם נחשפים? משה סיני, גיא לוזון ושטרן חלובה?

תומר חרוב 11 במרץ 2012

ועדיין. שעה ראשית, משחק מרכזי בשבת ותוכנית סיכום(סבירה) בערוץ פתוח ושעה סבירה ויש לך עם מה לעבוד. אנשים, בעיקר בעלי כוח, מזלזלים אבל תוכנית סיכום זה דבר די חשוב.

אזי 12 במרץ 2012

אני לא מכיר את תוכנית הסיכום שיש היום מטעמי חוסר מוכנות לשלם לערוץ הביזיוני הזה,
אבל דווקא בגלל שיש את כל התקצירים באינטרנט, תוכנית סיכום חייבת להיות תוכנית ממש רצינית, כדי שמישהו יתישב לראות אותה.
עם כתבות צבע, וראיונות ואורחים באולפן
סטייל אולפן ליגת האלופות

תומר חרוב 12 במרץ 2012

התקצירים באינטרנט עולים רק יום אחרי. יש המון אנשים שיושבים במוצ"ש לראות טלוויזיה, אם תהיה את האופציה לראות כדורגל ישראלי אז אנשים יראו. זה לא יהיה 30 אחוז רייטינג אבל יראו.
גם אני לא צופה בזו שיש היום למרות שכבר מהפרומואים אני רואה את פרימו ושרף צועקים שם ומתחלחל. הלוואי ותהיה תוכנית סיכום טובה, כמו למשל חמישיות הנהדרת, אבל אני שומר על ציפיות ריאליות. קודם כל שתהיה את האפשרות לראות את הגולים.

טל בן יהודה 12 במרץ 2012

העניין לטעמי הרבה יותר פשוט.
אין הרבה מה לראות במוצ"ש (לא, אני לא מחשיב את דה-וויס), אם הליגה מעניינת או לא, הטלוויזיה שלי תהיה פתוחה על תוכנית הסיכום כי זה "משהו לראות" בשביל אוהד ספורט כמוני.

מידת תשומת הלב שאקדיש לזה כבר תלויה במידת העניין שלי בליגה.

לא מעניין אותי לשבת מול מסך מחשב ולראות גולים של קבוצות שלא אכפת לי מהם. אבל אם הטלוויזיה פתוחה, כנראה שאראה אותם וכך אחשף ואכיר את הנפשות הפועלות הרבה יותר מהיום.

אני נזכר בתוכנית סיכום של ערוץ 2 בשנות ה-90 ומתגעגע (בעיקר לניב רסקין צעיר ושאפתן מקבל בראש מגברי לוי). אנחנו מודעים לרמת ההפקה שערוץ 5 יכול להגיע אליו מימי שלישי ורביעי בליגת האלופות. חבל שההתאחדות פשוט מדרדרת את המוצר שלה בצורה כזו.

אזי 12 במרץ 2012

חבל גם שזה מה שערוץ הספורט מקדיש לליגה הישראלית
את פרימו וקופמן.
ואחד הסממנים שבערוץ הספורט מתיחסים גם אליהם וגם אל אוהדי הכדורגל כאל קופים בגן חיות, הוא העבודה שכשמדברים על המשחק המרכזי בחדשות הספורט, או אז הם מביאים את שגיא כהן הרהוט (והחופר, אבל רהוט).
מילא היציע המרכזי, זאת תוכנית שהרעיון השיווקי שלה הוא הריבים והצעקות. אבל הכדורגל הישראלי גם ככה בשפל תרבותי, וכל הערוצים עאלק מתלוננים על האלימות, אז לפחות בתוכניות שהם משדרים שמוקדות לכדורגל ישראלי, שישדרו תכנים פחות אלימים.

קורא אדוק 11 במרץ 2012

טור פשוט מעולה…ועצוב

קסיוס קליי 12 במרץ 2012

כדורסל יקח לפחות 5 שנים לתקן אם מתחילים ממש מעכשיו.
את המצב בכדורגל יכולים ב 5 דקות.
1. כל המשחקים באותו יום.
2. המשחק המרכזי בערוץ פתוח.
3. 50 אחוז פחות על מחירי הכרטיסים.
4. תוכנית סיכום בערוץ פתוח ושעה סבירה.
5. ליגה ברורה של 16 קבוצות.

אני לא ממציא פה שום דבר זה מה שהיה כאן בשנות ה 90 .
ועם המתקנים שהלכו והשתפרו במהלך השנים אין שום סיבה שזה לא יהיה יותר טוב.

הבעיה היחידה תהיה נדידת שחקנים מוקדמת, אבל זו בעיה של הבלגים והפולנים לא שלי.
אין אף שחקן ששווה ליגה ספרדיתאנגליתאיטלקית.

turgi 12 במרץ 2012

מדהים כמה אנשים יודעים את הפתרון אבל אף אחד מהמטומטמים שיושב בראש לא מסוגל ליישם אותו.

אזי 12 במרץ 2012

אתה מפספס דבר אחד,
זה שזה הצליח בשנות ה-90, לאו דווקא אומר שזה הצליח כי זה היה טוב.
זה הצליח כי זה היה הדבר הכי נגיש.
היום יש לך תחרות גדולה מול הצ'מפיונס והליגות האירופאיות, והכדורגל הישראלי צריך המון המון שיווק, כדי שבכלל ירצו לראות אותו.
כמובן שבמקביל הוא צריך להיות נגיש וברור לפי כל הסעיפים שציינת

קסיוס קליי 13 במרץ 2012

בוא נגיד, מכאן מתחילים.
מפה והלאה אפשר תמיד למצוא עוד דרכים להשתפר.
הליגה שלנו תמיד תישאר חלשה אבל לפחות זה יהיה משהו להזדהות איתו.

אני מבטיח לך שבאופן אישי מעניין אותי משחק של הפועל-בית"ר מאשר כמע כל משחק אירופאי אחר.
פשוט החושים שלנו הלכו והתקהו בכך שהרחיקו את המשחק הזה מאיתנו וביתרו אותו לכמה ימים במחזור אחד ופיצלו את המחזור לכמה שעות משחקים.

הרמה תעלה לבד כאשר כל הצדדים מרגישים יותר מחוייבים.

אין פה פתרונות קסם אלא רק פתרונות פשוטים.
כמו שאמרתי איכות המתקנים עלתה והיא תמשיך לעלות.

הליגות האירופאיות זה נחמד אבל אין כמו הרגש של הליגה הישראלית.
לדעתי עם בסיס קבוצות כמו מכבי, הפועל, חיפה, בית"ר, קרית שמונה, אשדוד אין שום סיבה שלא תהיה לנו ליגה שיהיה נחמד לראות אותה ולהתחבר.

פשוט חייבים להפסיק לקבל החלטות מטומטמות.

blue jay 12 במרץ 2012

Delicious של כתבה

יואב 13 במרץ 2012

הלוואי ויהיה טוב יותר.
כאוהד מכבי(ויונייטד)-שום דבר לא מעניין אותי מעבר לזה. אם מכבי תשחק במאדים, שיהיה.העניין הכללי בליגה או רמתה-זר לי.ואני במגרשים 35 שנה. לא אוהד כורסא שמתכתב עם מה שבא לו.ופעם-היה טוב יותר.

ישי 15 במרץ 2012

דווקא את ברק בדש הילדים יזהו – "אבא זה לא איברהימוביץ? מה הוא עושה בישראל"

Comments closed