הוא לא כזה מעניין

.

.

.

.

.

.

.

.

מהרגע שהגיעה הבשורה שקאזאן הפסידה לפנאתינייקוס במחזור האחרון בטופ 16, המסגור הראשי של הסדרה הנוכחית, זה שיככב בשבועות הקרובים בכל אמצעי התקשורת, נקבע סופית: "שאראס נגד מכבי תל אביב".

מעבר למסגורים הצפויים של "מכבי מול השועל הסרבי", "שתי ענקיות כדורסל אירופאיות" ו"סופו ופאפאלוקאס פוגשים את יריבתם הנצחית" – הפיקנטריה של שאראס תפסה את כולם, כולל אוהדי מכבי שהחלו בספירה לאחור לשובו של הליטאי להיכל אחרי שבע שנים.

שאראס כבר נשאל לגבי חזרתו להיכל (בכמה מקומות), קבלת הפנים החמה שיזכה לה קיבלה מספר אזכורים ראוי, האוהדים מתלחששים על חזרתו, ורק אני לא כל כך נרגש לקראת המאורע.

יהיה נחמד לראות אותו שוב בהיכל, הרי כששיחק כאן התאהבתי בו כמו אחרון האוהדים, אבל אני לא כל כך מצפה לדייט הזה ביום שלישי. ישבתי וחשבתי על כך רבות, אפילו חזרתי אחורה וצפיתי בקליפים משתי הזכיות הרצופות, אבל זה לא עושה לי הרבה מעבר לרגשות נוסטלגיים.

7!

אומרים שאין משהו שמרפא פצעים טוב יותר מהזמן. ובכן, הפעם האחרונה ששאראס לבש גופייה צהובה הייתה בתחילת יוני 2005, ושבע שנים זה המון זמן כדי לרפא פצעים.

האם שאראס היה חוזר להיכל עם יריבה בעונה לאחר מכן, אולי אפילו שנתיים-שלוש, זה היה מזיז לי יותר. אידסון ואנדרסון, שעזבו וחזרו להיכל עונה אחר כך, גרמו לי להרגיש משהו. זה אמנם היה כעס ומרירות, אבל זה משהו. כשמדובר בתקופה קצרה, הרגשות עדיין מבעבעים.

שבע שנים מקהות המון תחושות, געגועים בינן. נישואים למיס יוניברס ישראלית, פתיחת סניף של מסעדה אייקונית ישראלית, דוגמנות בגדים תחתונים והופעות במדורי הרכילות הישראליים אינם משתווים לצפייה בו משחק בגופייה צהובה. אחרי כל הזמן הזה, הוא נותר בעיני בעיקר כדמות מיתית מכביסטית, שנהגה לנשק את הפדחת של מוני.

יריב

ואז הגיע השבוע שעבר. שני המשחקים הראשונים ביוון הנמיכו את מפלס הגעגועים עוד יותר. כמה כבר אפשר להתרגש מלפגוש יריב (ספורטיבי אמנם, אבל עדיין יריב) שרק מחכה לנעוץ בך פגיון בגב בעוד הוא מסתכל לך ישר בעיניים.

 הרי ישבתי בשבוע שעבר מול הטלוויזיה במשך ארבע שעות, רובן מתוחות ועצבניות, וצפיתי בשחקן הזה עושה שמות בהגנה הצהובה. אני יודע שמדובר בשחקן שהיה חלק אינטגרלי מהשושלת הגדולה, אבל עכשיו הוא ירוק, משחק נגד השחקנים שלי בצהוב.

האם אני מצופה לשכוח את כל זה ולהתאהב בו מחדש בשביל איזה טקס פתיחה מרגש?

אולי אם היה מדובר במשחק בבית המוקדם הייתי יכול להשלים את המשימה לכמה דקות. אבל אנחנו מדברים כאן על עלייה לפיינל פור. אנחנו לא צריכים לקחת שבויים, אלא לחסל בקרירות מכביסטית כל אויב הנקלע לדרכינו.

הוא לא בחר בנו

אני עדיין מאוהב באותו השאראס שאני זוכר מפעם. בשאראס שידע לעצור ולנעוץ שלשה באמצע התקפה מתפרצת. בשאראס שנכנס בגסות בליאור ליובין או ירד לשכיבות שמיכה באוסישקין. בשאראס הווינר שלא הפסיק לזלול תארים במשך שנתיים.

אבל מהרגע שעזב אותנו (בצדק) לטובת לארי בירד, זה הפך לשאראס אחר, שאראס שלא רוצה אותי בחזרה. את וויצ'יץ' העזבנו בגלל כל מיני שיקולי מיסוי, הוא היה נשאר לפרוש כאן אם היה יכול. פרקר עזב לארה"ב משיקולי משפחה ואן.בי.איי ולא שב לאירופה (תתפלאו, אנחנו עדיין מפנטזים על עונת פרישה שלו במכבי).

אבל שאראס? אחרי חוסר המזל באן.בי.איי הוא החליט לחזור ובחר בפנאתינייקוס. זכותו המלאה, הוא קיבל שם יותר כסף. אבל זו גם זכותי לזכור לו שהעדיף קבוצה אחרת. הכל היה מוכן כדי להפוך לאחת הדמויות הגדולות בהיסטוריה של מכבי ת"א, הוא העדיף את יוון.

ביום שלישי בערב, יהיה נחמד לראות אותו שוב כמה עשרות מטר ממני, זורק לסל. לפני המשחק, בין כל קריאות הבוז לשחקני היריבה. נראה שיהיה טקס שבו אקום לכבודו, אמחא כפיים ואסחף לרגע – אבל אל תצפו ממני להצטרף לשירה של "שרווווו-נס עולההההה-או", זה לא יקרה.

אני אתרגש הרבה יותר לראות את סמית' מסבסב את שחקן ההגנה החלש הזה בדרך לסל, כמה דקות אחר כך.

***

 טל בן יהודנ ב"דה באזר"

"דה באזר" בפייסבוק

טוב שייע תפוס
איש הכמעט...

17 Comments

מנחם לס 26 במרץ 2012

"אחרי חוסר המזל באן.בי.איי" ?????

נסה "אחרי כשלון מחלט ב-NBA כשהוא לא הצליח לשמור אפילו על שחקן עומד"! זה יהיה יותר נאמן למציאות.

אביעד 26 במרץ 2012

מנחם, אתה רוצה להגיד לי שאין שחקני הגנה גרועים ב NBA?
אמארה סטודומאייר שאתה מלהב מיכולות ההגנה שלו, הוא לא מגן טוב יותר משאראס.

מנחם לס 26 במרץ 2012

תגיד לי, אתה רציני?

טל בן יהודה 26 במרץ 2012

מנחם,

אני פשוט חושב של"מזל" (או אם תרצו: "הנסיבות הנכונות") יש חלק לא מבוטל בהצלחה של המון שחקנים ב-NBA (בעיקר מהמעמד הבינוני ומטה).

ג'רמי לין הוא דוגמא מצוינת לכך. אם בארון דיוויס לא נפצע, דאנטוני לא זורק אותו למגרש בחוסר ברירה והיום לין משחק בדי ליג., אחרי ששלושה קבוצות ויתרו עליו באותה העונה.
גם בקיץ לין החליט לוותר על הצעות באירופה בשביל "צ'אנס אחרון". כמה היה חסר לנו לפספס אותו לגמרי?

אני חושב ששאראס בחר לא נכון, והיה צריך ללכת לקבוצה אחרת מאינדיאנה (היו 2 קבוצות שדלקו אחריו באותו הקיץ, ואני לא זוכר את השנייה שהייתה אופציה עדיפה יותר לטעמי). אבל כמו שהוא אמר בעצמו כמה שנים אחר כך "קשה להגיד לא ללארי בירד".

בנסיבות אחרות, אני חושב שהיינו יכולים לראות "שאראסניטי". זו דעתי… חבל שלעולם לא נדע.

rondi 26 במרץ 2012

הקבוצה השניה הייתה קליבלנד

אורי דב 26 במרץ 2012

קצת מוזר להתבאס שהוא לא בחר לחזור למכבי כמה שורות אחרי שאתה מזכיר איך מכבי ויתרה על וויצ'יץ משיקולי מיסוי למרות שרצה להישאר. הנאמנות קיימת והחיבה יכולים להתקיים ועדיין אנשים בוחרים אחרת כי יש עוד שיקולים. שאראס בחר לא לחזור, מכבי לא השאירה את וויצ'יץ.

דניאל גלמן 26 במרץ 2012

המצב בין שאראס לבין לין קצת שונה.
שאראס שיחק מעל 100 משחקים בקבוצות מאד חלשות כגון אינדיאנה וגולדן סטייט.
הוא קיבל יותר מידי הזדמנויות ולא ניצל אותן.
לעומת ג'רמי לין שהוא שחקן שלא קיבל הזדמנויות בעצם עד הרגע שלניקס כבר לא נשארו רכזים
בכל מקרה אני חושש ששאראס פשוט מאד לא מתאים לאן בי אי כמו שריקי רוביו מראה יכולת הרבה יותר טובה באן בי איי מאשר הראה בליגות האירופיות

Yavor 26 במרץ 2012

With Lebron in the Cavs he could've been great. He was stupid and paid for it

מיכאל 26 במרץ 2012

מאמר יפה מאד. לא הייתי יכול לנסח זאת טוב יותר.
היה נחמד כשהוא היה פה, אבל עכשיו?
אני מת שיסבסבו אותו כל המשחק.

אלעד 26 במרץ 2012

אוי, עם שאראס היה מגיע לקבוצה נורמלית עם מאמן נורמלי, ואני כותב את זה כאחד שמ-ת-ע-ב את שאראס מימיו במכבי. אבל הוא אחד הגארדים הגדולים שצמחו, והסיבה שלא הצליח בארה"ב קשורה בהחלט לחוסר מזל. אם היה משחק תחת אדלמן / פופוביץ' / בראון או משהו בסגנון, והיה מקבל הזדמנות לשחק פוינט בקבוצה ממושמעת, היה מפתח קריירה פנטסטית ב-נ.ב.א. אבל זה "אם" גדול ב-נ.ב.א, רוב הקבוצות היו עושות איתו מה שעשו באינדיאנה – שולחות אותו לעמוד בפינה ולחכות שימסרו לו לשלשה. איזה ביזבוז

גל ד 28 במרץ 2012

אף אחד מהמאמנים שציינת לא היה נותן הזדמנויות לקונוס כמוהו בהגנה.

עידן. 26 במרץ 2012

שראס היה שחקן ענק, במיוחד בתקופה שהוא שיחק במכבי (היום הוא עגלה, בכלל בלי קשר למה שהוא עושה או יעשה בסדרה).

אבל האמת היא שהוא אף פעם לא היה אייקון אמיתי של מכבי, כזה שבאמת אוהב ומחובר למועדון ולרוח שלו. הוא לא היה שחקן נשמה, למעשה עונה שלמה הוא דיבר על כמה הוא מתגעגע לברצלונה.

הוא נתן שתי עונות גדולות למכבי והביא תארים, אבל מבחינת אהבה כאוהד תביא לי את אריאל מקדונלד ואני בהתרגשות אמיתית. שארס לא גורם לי לזה.

martzianno 26 במרץ 2012

אחחחח… אריאל מקדונלד…

פיני 27 במרץ 2012

אחחחח … חן ליפין…

פאקו 27 במרץ 2012

נראה שהקהל בנוקיהו הסכים איתך.

ד"ר א 28 במרץ 2012

אחחח, איזה משׂחק.

לא שאראס ולא דיאמנטידיס. אוחיון.

טל בן יהודה 28 במרץ 2012

למרות שהבן אדם לא קלע נקודה, עדיין הייתי מבועת מהאופציה שהוא יעלה מהספסל בסיום וידפוק שלשה שתנצח את המשחק.

אצל שאראס מדובר במשהו טריוויאלי.

בפעמיים שפנא חזרו הטיים אווט בדקות הסיום – חיכיתי לראות אם שאראס יעלה לפרקט עם החמישייה, רק כדי להרגע שאובראדוביץ' לא חזב שיש לו את זה הערב.

Comments closed