סלח לי, לברון (כמה חיכית לזה)

פוסט מאת טל בן יהודה

הייתי פעם צעיר וטיפש. מודה באשמה. אני אוהד כדורסל במשך כל חיי ותמיד נתתי לאהדה שלי לקבוצות מסוימות להפריע לאהבה שלי למשחק. זה הוביל לכך שבשנות ה-90' לא יכולתי לסבול את מייקל ג'ורדן. האהדה שלי ללייקרס השפיעה עלי ב-91', ב-93' התחברתי לברקלי ולראיונות של ארבל ושלח עם פול ווסטפול, ובחצי השני של העשור הנטייה הטבעית שלי ללכת עם האנדרדוג הביאה אותי לפתחן של סיאטל ויוטה.

אז מכיוון שהייתי טיפש (כפי שכבר הודיתי), השנאה שלי לבולס השפיעה על היכולת שלי ליהנות מהשחקן הטוב בהיסטוריה בעודו משחק. כמובן ראיתי הכל בלייב, אבל לא נהניתי ממנו כמו שאוהד כדורסל צריך. הסלים שלו מירמרו אותי, הנצחונות שלו הרגיזו אותי והדומיננטיות שלו תסכלה אותי. בגלל שעירבתי את עצמי רגשית, לא ידעתי לקחת צעד אחורה ולתת לאוהד שבי להעריך את מה שאני רואה.

 ובכן, 13 שנה אחר כך, רחוק יותר משנות הטיפש-עשרה שלי, אני יכול לומר בגאווה לא קטנה שסופסוף התבגרתי (Look Daddy, I'm all grown up!!!).

 ידעתי שזה מגיע

לאורך כל הפלייאוף, מכיוון שאין לי זמן לראות משחקים שלמים, כיוונתי את הילדה בת השנתיים שלי להתעורר כל בוקר בשש ולהעיר גם אותי. בכל בוקר שכזה דלקתי את הטלוויזיה לרבע האחרון של המשחק הישיר.

ביום חמישי האחרון, לפני המשחק השישי בבוסטון, משהו בתוכי גרם לי להחליט שהפעם אני הולך לראות את כל המשחק, תחושה שמשהו גדול הולך לקרות. כמה שתיעבתי את ההיט ואת הפרויקט של פט ריילי במשך השנתיים האחרונות, אבל אוהד כדורסל שבתוכי אמר לי מבעוד מועד "לשבת בנוחות על הספה, להתעלם מהילדה שרוצה תשומת לב וליהנות ממה שאני רואה" (אחר כך האישה שלידי אמרה "אתה אידיוט").

והיום אני יכול לומר שאני ממש שמח שתהליך ההתבגרות שלי הושלם ויכולתי לזנוח את השנאה הספורטיבית שבי כדי ליהנות מאחד התצוגות הכדורסל הגדולות שנראו על ידי שחקן כדורסל מאז פרישתו של מספר 23. האורגינל.

מחילה

אני לא יודע למה (ייתכן וזה הייתה הבלחה של אינטואיציה נשית), אבל משום מה היה לי חשוב לראות כל סל שדה של לברון באותו משחק. השורה הסטטיסטית של 45-15-5 הייתה לא פחות ממפעימה. אם יש אוהדי כדורגל שמתקשים להפנים, תיזכרו בחמישייה של מסי השנה ותחשבו שהייתה מגיעה במשחק חוץ קשה, שאם בארסה לא מנצחת בו היא מודחת מהמפעל.

בעולם מתוקן, תוצאות המשחק השביעי (והגמר הקרוב) לא היו אמורות להשפיע על הדרך שבה נסתכל על המשחק השישי של לברון. אבל העולם שלנו הוא הכל חוץ ממתוקן, אז טוב שמיאמי ניצחו במשחק השביעי והמכריע, כי עכשיו אני מסוגל להיות בן אדם טוב יותר בפלטפורמה המכובדת הזו.

אני מוכן לומר ללברון שאני סולח לו באופן סופי על הכל (וזה משמעותי, כי אני יודע שהוא חיכה למחילה הזאת ממני). סולח על הבחירה והמעבר למיאמי, סולח על השידור של "ההחלטה" וסולח על זה שהוא מתעקש לשים את הסרט הזה ולא לגלח את כל הראש כבר.

אני רק רוצה לראות עוד תצוגות כדורסל כאלה ולדעת להעריך וליהנות מהרגעים האלה בעודם מתרחשים. אני לא רוצה להיזכר בהם בעוד חמש שנים ולהבין במה צפיתי רק בדיעבד. אני לא רוצה לומר לילדה שלי "כן, לא אכלת באותו הבוקר בגלל לברון ג'יימס". אני לא רוצה לכעוס יותר, לא רוצה לשנוא, לא רוצה להיות מתוסכל. אני רוצה לתת למשחקים כאלה למלא לי את הנשמה אוהדת הספורט שלי.

ממרום גילי המופלג של 31, אני יכול לומר לכל הילדודס כאן שאם אתם לא אוהדי סלטיקס, לא היתה לכם את הזכות שלא ליהנות מהמשחק שלברון נתן לנו במתנה. כפי שבוב ראיין כתב בבוסטון גלוב ביום שישי: "אם אתה לא אוהב את לברון – אתה לא אוהב כדורסל".

הלוואי ומישהו חכם יכול היה לומר לי את הדברים האלה לפני 15 שנה. אולי הייתי נהנה למשל ממשחק ה"שפעת" של מייקל בזמן אמת, במקום להפוך אותו למשחק האהוב עלי ביותר שלו רק כמה שנים אחר כך.

אני אוהב כדורסל, ובגלל זה אני אוהב (מחדש) את לברון ג'יימס. וטוב יותר לי, לכם ולעולם הכדורסל שמיאמי היא זו שתשחק מול OKC על הבמה הגדולה ולא בוסטון. לברון ג'יימס מול קווין דוראנט הולך להיות דבר ענק, להישען אחורה וליהנות.

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

טל בן יהודה ב"דה באזר"

"דה באזר" בפייסבוק

לברוניזם (פרק 75947). דברים שחשוב להגיד לפני 0-4
הערות מפאתי מזרח (3) - גרמניה. מערכה ראשונה

37 Comments

גיא רוזן 10 ביוני 2012

פוסט של אוהד כדורסל אמיתי. כל הכבוד.

יואב בורוביץ' 10 ביוני 2012

טל- גם אני לא נהניתי ממיקל בזמן אמת, למרות שבכל רגע היכרתי בגדולתו ובהיותו הגדול בכל הזמנים. אבל ממש לא אהבתי אותו וכל ניצחון שלו היה צריבה בליבי.
את לברון, בניגוד למייקל, אני כן אוהב למרות שאני סבור שהוא אינו גדול כמו מייקל (למרות שהוא יכול להיות). אבל אני בפירוש כן נהנה מאוד מכל ניצחון של לברון, ומתבאס שאין יותר מאלה ובעיקר אין יותר אליפויות.
עכשיו אני בסוג של דילמה. כי אני רוצה יותר מהכל אליפות של לברון אבל בד בבד אני ממש מאוהב ב-OKC. מול כל יריבה אחרת הייתי משתוקק לאליפות של הת'אנדר. גם כעת לא אהיה מבואס אם יזכו. להיפך, אהיה מאושר. אך באותו זמן אומלל על הפסדו של לברון.
שורה תחתונה- אני מעדיף אליפות של לברון, אבל בעיקר מהחשש של שוב לשמוע את כל שונאיו קוטלים אותו.

טל בן יהודה 10 ביוני 2012

בורו,

מדהים כמה שהמחשבות שלנו זהים.
הפסקה האחרונה שלך מתארת את מחשבותיי בצורה מדוייקת.

בסופו של דבר, כפי שציינת, אני חושב שאנחנו "נתבאס פחות" (כי אלה האופציות שלנו) אם לברון ייקח, כי אנחנו נתרץ את זה ב: "לת'אנדר עם דוראנט גם ככה המוווווון הזדמנויות… זה רק הגמר הראשון… וכו'". וכמו שאמרתי, ייחסך מאיתנו שבועות של קטילות.

אפשר לפחות לפצות אוהדים כמונו בסדרה שתלך ל-7 משחקים.

מנדי 10 ביוני 2012

המחשבות של כל אוהדי לברון. אוהביםמסמפטים את אוקלוהמה (במיוחד את הארדן ודוראנטולה) חוץ מווסטברוק, אבל מחכים כבר לראשונה של הקינג. והיא תגיע

פאקו 10 ביוני 2012

גם אני חושב כך בדיוק. מבחינתי אם לברון לא לוקח אליפות, אז התרחיש המועדף הוא אליפות של OKC, כאשר לברון נותן תצוגות הרואיות בכל משחק (כולל זריקות קלאץ'). רק שיפסיקו כבר עם המנגינה הזאת לגביו.

דורון חצי פינה 11 ביוני 2012

גם לי גנבת את המחשבות. כמה רציתי לשים טבעת לקארל מאלון…בכל אופן, אני בעד לברון אבל נגד מיאמי, ואנמק.
בעד לברון, כי אני לא חושב שהוא אכן שחקן נפלא, בעיקר משום שאין יכולת אתלטית או מיומנות נרכשת שלא קיימת אצלו ברמות הכי גבוהות.
נגד מיאמי, לא בגלל ההחלטה של לברון או הדרך בה הכריז. זו כבר בעיה של סגנון וזה בעיקר מעיד על בטחון עצמי לא מבוסס. הבעיה שלי היא שמיאמי בנו קבוצה שלא מוסיפה כלום להתפתחות של המשחק. אני צעיר, אז לא אדבר על ה 80': שיקגו הביאו את התקפת המשולש ומיקסמו את המושג "רול פליירס". דטרויט של בילאפס והמילטון הביאו הגנה אירופאית, סן אנטוניו מביאים כדורסל קבוצתי נדיר שבו הקשר בין השחקנים הוא הכוכב האמיתי. הלייקרס של ג'קסון הם רפליקה של הבולס, עם תוספת של שחקן שמבחינת ההשפעה שלו על המשחק, זה הדבר הכי קרוב ללברון שהיה לפניו. אה, אני מדבר כמובן על שאקיל.
אפילו דאלאס, קידמו את הכדורסל בכך שהראו שגם חברה לא אתלטיים אבל עם ניצול מצבים מקסימלי יכולים להביא טבעת.
מה מיאמי מלמדים אותנו על כדורסל? מה מאמנים צעירים יכולים ללמד את שחקניהם מהתבוננות במשחק של מיאמי? אולי דבר אחד – ההגנה של לברון ג'יימס (הבנאדם מסוגל לשמור על כל עמדה, זה מפחיד). ההתקפה של מיאמי מביכה בעיקר עבור ספולסטרה: היא תלויה לחלוטין ביצירתיות של לברון. לברון מאוד יצירתי, אבל גם קובי וג'ורדן היו, והמאמן שלהם לא חשב שמגיע לו פטור מניהול ההתקפה.
בקיצור, 4:2 לאוקלהומה. דוראנט MVP.

yaron 11 ביוני 2012

מצטער, אבל אני נעלב באופן אישי כשאתה אומר שדטרויט הביאו "הגנה אירופאית" דטרויט הביאו הגנת אן בי איי אולד סקול דומה מאוד להגנה של דטרויט של אייזאה, ולהגנה של הניקס בשנים שעוד היתה לנו קבוצה בניו יורק. הגנה אמיתית בדיוק כמו התקפה מבוססת קודם כל על יכולת אתלטית. הגנה אירופאית היא קודם כל הגנה איזורית ולהשוות אותה להגנות הטובות באו בי איי לא מדוייק במקרה הטוב, ומעליב אוהדים (כמוני) במקרה הרע.

דורון חצי פינה 11 ביוני 2012

לא הבנתי ממה יש להיעלב. באירופה משחקים הגנה בצורה
יותר אינטנסיבית מאשר בnba. מה לעשות? אבל כמו שאתה אומר,
יש גם את העניין הפעוט הזה של אתלטיות…במכללות זה סיפור אחר, כשאני רואה איך שחקנים שומרים שם, אני משוכנע שמאיימים להעביר אותם
לחדר קטן יותר במעונות, בלי מזגן, אם הם לא ישמרו.
אתה צודק שההשוואה לאירופה היא קצת מוטעית.

הארכיון 10 ביוני 2012

כל הכבוד על הכנות.
סדרת הגמר הזו הולכת לחזור על עצמה גם במהלך 2 העונות הבאות אם לא יהיו תקלות מיוחדות וזו הולכת להיות יריבות מרתקת וחסרת מעצורים בין שני השחקנים שאני הכי אוהב בליגה (אחרי סטיב נאש כמובן). מורשת.

השמח בחלקו 10 ביוני 2012

ח י ל ו ל ה ק ו ד ש בבקשה לא להזכיר את לברון באותו משפט ובאותו הקשר עם סטיב פאקינג נאש . הראשון מלא באגו וחסר כמעט כל חכמת משחק רק שעומדים לרשותו אתלטיות יוצאת דופן וכשרון משחק . השני בלי טיפת אגו ( אולי השחקן העניו ביותר בליגה אי פעם ) עם גוף קטן ולא אתלט גדול רק שהוא מפצה על זה בחכמת משחק עילאית

יריב 10 ביוני 2012

בוודאי שהיכולות האתלטיות של ג'יימס הן הסיבה לזה:
http://bkref.com/tiny/IcX9J

היכולות האתלטיות שלו והעובדה שהוא משחק עם שחקני על שהופכים כל מסירה לאסיסט.

הקומיש 10 ביוני 2012

יש הרגשה שאנחנו חוזים בסדרה שתחזור על עצמה 4-5 פעמים בעשור הקרוב
מג'יק בירד של עידן הטוויטר
הולך להיות ענק
אולי שיקגו יתגנבו כמו הסיקסרס והפיסטונס בזמנו פה ושם
זה הולך להיות הגמר הקבוע בשנים הקרובות
מיאמי 2 אליפויות
שיקגו אחת
או קיי סי 4
תרשמו

martzianno 10 ביוני 2012

מישהו חוץ ממני שם לב שככל שהאמפתיה ללברון גוברת,
תחושת המיאוס כלפי ווייד, שהיה אחד השחקנים האהובים (עליי לפחות) גוברת?

אביאל 10 ביוני 2012

היית פשוט צריך להקשיב למנחם.
איכשהו לאחר הדחת הלייקרס השנה מצאתי את עצמי בעד כל קבוצה שמשחקת נגד אוקלהומה, אז עכשיו אני מחזיק אצבעות גם למיאמי.

עופר פרוסנר 10 ביוני 2012

אני חושב שדווקא התגובות לסדרה הזו הופכות ליותר ויותר עולבות כלפי לברון: המחשבה הזו ש"ילך וישיג תואר כי לאוקלהומה סיטי יהיו עוד המון הזדמנויות", היא מחשבה שאומרת שלברון הוא כדורסלן לא מספיק טוב, כשלמעשה הוא הכי טוב ב-NBA, ואם לא ייפצעף אין סיבה שלא יישאר כזה.

הסדרה הזו היא כולה שלו. הוא הביא לבד את הניצחון בשני המשחקים הכי קריטיים, וגם אם אני מאמין שאוקלהומה ינצחו בגמר – הרי שבאופן עקרוני הוא יכול להגיע לגמר ה-NBA עוד שלוש שנים ברציפות לפחות.

amitpros 10 ביוני 2012

לא חושב שהיה בכלל ויכוח שלברון הוא השחקן הכי טוב בליגה ובפער אדיר.מתחתיו בחצי דרגה נמצא דוראנט,ומתחת כל השאר.
ואגב לברון כבר עשה דברים דומים ,לפני כמה שנים עוד בקליבלנד הוא הגיע למשחק שלישי מול בוסטון אחרי 1–1 ופשוט התפוצץ על הסלטיקס,ככה שלצערינו זו לא פעם ראשונה.
ובככלל הבעייה העיקרית עם לברון הייתה הצורה בה עזב,הרי בינינו אם שאקיל לא היה חותם בלייקרס אלא במילווקי ,לא היינו בכלל מדברים על קובי בלוול שאנחנו מדברים עליו היום.
לברון יעלה מול אוקלהומה,דוראנט יצטרך לשמור עליו,ולהפסיק עם בית הבראה שהיה לו עד עד עכשיו.אבל היות והפער בין הצוות המסייע של שניהם הוא כל כך גדול,חוששני שלברון יצטרך לתת ממוצע סדרה של 50-12-12 כדי לקחת אליפות,דבר שנראה לי בלתי אפשרי אפילו בשבילו

גיל 11 ביוני 2012

פער אדיר? ממש לא, אני מתפלא כמה קצר הזיכרון של אנשים כי רק לפני שבוע ראינו את דוראנט קולע 16 רצוף ומנצח משחק בשביל התאנדר.

yaron 11 ביוני 2012

שוב מבלבלים בין כשרון ליכולת. אני מאמין שמבחינת כשרון לברון השחקן הטוב ביותר בליגה, אבל מבחינת מימוש פוטנציאל (מנטאליות) דורנט עולה עליו בכמה דרגות. הנוסחה דיי פשוטה: כשרון + מימוש פוטנציאל = איכות / השחקן הטוב יותר.
בתוך כשרון אני כולל גם פיזיות ואתלטיות.
קווין גארנט הוא דוגמא מאלפת לכשרון ענק הן מבחינת יכולת משחק והן מבחינה גופנית אבל עם מימוש פוטנציאל בינוני. טים דאנקן ורוברט הורי הם דוגמאות הפוכות.
בסוף הסדרה שתסתיים בניצחון אוקלוהומה (5-7 משחקים) ימצאו אוהדי לברון אשמים רבים כמאמן, ווייד, בוש וריילי, אבל אפילו את לברון זה לא יעניין.

captain beefheart 10 ביוני 2012

כמי שנהנה ממשחק השפעת של מייקל בזמן אמת, אני עדיין סובל מאמות מידה גבוהות בכל הקשור למספר 23. עם כל הכבוד ללברון, ויש, ב-OKC עדיין משחקים כדורסל טוב יותר. הוא יכול להביא הביתה טבעת, אבל בשביל זה הוא יצטרך להנפיק עוד שישה משחקים ברמה של זה שהזכרת. לברון צריך לקחת.

ואם הוא יעשה את זה, הוא יהיה בסה"כ מרחק של עוד חמש טבעות מתחילת ההשוואה ל-23 המקורי.

MOBY 10 ביוני 2012

אני רואה את הפלייאוף הזה ללא קבוצה אמיתית (כן זה גורע מההנאה). רציתי משחק בין הדוראנט לגארנט (לדעתי זה היה המצ'-אפ במשחקים הדמיוניים שבראשי). משום מה בוש מול דוראנט או לברון מולו פחות מרגש (אותי).
רק צריך להבין שכשעודדתם את מייקל (או שרקתם לו בוז) אני קניתי את החולצות 10 ו-91 והמרפקים שלי היו מחודדים לא פחות.

דאג קולינס 10 ביוני 2012

לברון הוא השחקן הטוב ביותר ששיחק עלי אדמות. קליעה, כוח, ראיית משחק, פרגון לחברים. השחקן שומר על רונדו ואם צריך על גרנט. השחקן קוטף ריבאונד ובמהירות מטורפת קולע סל מחוף לחוף. אי אפשר לחסום אותו בפוסט וגם קלע מחצי מרחק ומהשלוש מצוין. אחוזי הקליעה שלו לאורך הקריירה בנוסף לכמות האסיסטים והכדורים החוזרים מרשימים. מגיע לו אליפות הוא רק צריך לרצות באופן נואש כמו קובי וג'ורדן.

אייבון ברקסדייל 10 ביוני 2012

וואו, חופשי סינרגיה עם המחשבות שלי על הכדורסל.
פשוט שנאתי את מייקל בזמן אמת.
התאהבתי בלברון אחרי הפלייאוף שהוא נתן איזה 40 נקודות בממוצע סדרה נגד דטרויוט (והפסיד את הסדרה), ושרפתי אותו לעולמי עולמים אחרי המעבר לשחק עם דוויין וייד ולהוסיף חטא על פשע – בוש.
אחרי המשחק הלילה (השביעי דווקא), שכססתי אצבעות מהפחד שמיאמי יינצחו, משהו נפתח אצלי, פתאום לראות את לברון לוקח את המשחק עליו כמו גדול והידיעה (שלו) שכשהוא משחק ככה, אין לאף קבוצה בעולם סיכוי, עשה משהו.
אני לא בעדו מול אוקלוהומה, אבל זה מהסיבה היחידה שעדיין חורה לי שדוויין וייד משחק איתו. אם הוא הוא בכל זאת ייקח אליפות, אני אולי אולי אפילו ישמח קצת בשבילו(עוד לא יודע, נראה בזמן אמת..)

KD 10 ביוני 2012

ולא מלברון

מנחם לס 10 ביוני 2012

מאמר ששווה להכניסו להופס, מה שאומר שהוא מאמר מצויין.

יובל 10 ביוני 2012

מאז שעבר לברון למיאמי הקבוצה שאני אוהד גם מלפני המעבר שלו
אני מחפש מישהו שיגיד תפסשיקו לשנוא אותו תמיד שנאתי את לברון מהסיבות שכתבת כאן מפני שראיתי אותו מחסל את כולם ואת מיאמי לבד ומהרג שהוא עבר הבנתי איזה שחקן מדהים הוא התגלמות השחקן הטוב וגם הוא מאוד צנוע ונחמד תמיד מפרגן לחבריו לקבוצה (לא כמו קובי למשל)ובאמת השחקן הכי טוב בעולם

הופמן 10 ביוני 2012

יופי של פוסט. "כיוונתי את הילדה בת השנתיים שלי להתעורר כל בוקר בשש ולהעיר גם אותי" – LOL

childish 10 ביוני 2012

אני לא מבין למה אי אפשר לשנוא את לברון בתור בן אדם (לא מפריעה "ההחלטה" שלו לשחק במיאמי אלא הדרך שהוא הכריז אותה) ועדין להעריך איזה שחקן מדהים הוא למרות שרציתי שהוא יפסיד את שני המשחקים האחרונים עדין נדהמתי מהרמה שלו

ברוך שפינוזה 10 ביוני 2012

טור מקסים!

דר' רזי הופמן 10 ביוני 2012

אני רואה יש עוד הופמנים אבל אני המקורי.
שמע חבוב, כבר בצעירותי אהבתי את לארי פריש מקהייל איינג' ושאר החברה של הסלטיקס בתחילת שנות השמונים עוד כשהייתי בחטיבה ובתיכון. זה לא מנע ממני לאהוב את קארים, מגיק, וורתי ואחרי זה גם את החברה מדטרוייט. בוסטון שלי נכנסה לדור שלם בלי טייטל אז אהבתי את מייקל וצארלס וקלייד ופטריק וגון וחכים וריי וכמובן המשכתי עם בוסטון בגלל שקבוצה לא מחליפים. אחרי זה באו שאק וקובי וצונסי וראשיד וגארנט. ואז בוסטון לקחה סוף סוף אליפות. והיום אני חובב לברון ודוראנט. האהבה לסלטיקס אף פעם לא גרמה לי לא לאהוב שחקים שהשפילו אותה כי שיחקו מופלא. אולי עוד לא התבגרתי:)

הופמן 11 ביוני 2012

אם אתה המקורי, אז אני המשופר

נילס 11 ביוני 2012

עוד לא. כבוד לדר'
חובת ההוכחה עליך

matipool 11 ביוני 2012

ד"ר רזי הופמן – עם כל הכבוד , הופמן ( רק הופמן ) היה כאן הרבה לפניך .

BirdWatching 10 ביוני 2012

טל אתה מכביסט.

הכל מתחיל ונגמר בזה.

רק למכביסט יש תפיסה כל כך פשטנית ורדודה לפיה יש ציווי, קמאי, מוחלט – לאהוד קבוצה ספציפית או שחקן אחד.

רק מכביסט- כזה שמנוסה ומתורגל בלביים רגש והתרגשות כתוצאה מהאליפות ה-48 ב- 46 שנה, כזה שמקריב את המשחק על מזבח הניצחון, כזה שעיקר ששכח כבר כמה זה נפלא להיות מהצד הנכון של סנסציה- יכול לכתוב פוסט כזה.

בכדורסל, להבדיל מהפוליטיקה שלנו- הפלורליזם עוד חי ונושם.
אני יורק על מיאמי.
זו לא קבוצה. זה מופע קרקס מדושן בפריקים אתלטיים שבינם ובין המשחק אין דבר וחצי. זה מופע בידור, בדיוק כמו סירק-דה-סוליי שנועד לבדר זקנות מסולקנות וגבירים שזופים מדי ממכוני השיזוף של סאות'-ביץ'

הקבוצה האמיתית בסידרה- חזרה חאיסט-קואסט אחרי שסחטה מעצמה יותר גבורה בסידרה אחת ממה שלברון יוציא בקריירה שלמה.
אוהד של המשחק יצדיע לה, ויתחיל להסתכל לכיוון OKC.
ג'יימס הארדן, קח את זה!

גיל 11 ביוני 2012

אני לא חושב שיש מישהו שחולק על רמת הכישרון העצומה של לברון. האכזבה היא מזה שהוא לא מממש אותו ותצוגות כמו במשחק השישי מגיעות פעם בחמש שנים. הסלידה האישית נגדו נובעת מההתנהלות שלו אבל זה לא קשור ליכולות שלו כשחקן. אני חושב שהוא הולך להפסיד שוב בגמר אבל לפחות שיתן הכל ולא כמו שנה שעברה שהיה הססן. לפחות אז נוכל לומר שהוא התגבר לגמרי.

רפאל 11 ביוני 2012

לא מסמפט את מה שלברון ג'יימס מייצג בעקבות ההחלטה לשחק לצד וויד.
לא בעד מה שעשו ממנו לפני שהוא דרך פעם ראשונה על פארקט בליגה.
לא מתלהב מנסיונות ההשוואה של כל שחקן טוב לג'ורדן או לחלופין האמירות איך אין סיכוי שיהיה גדול כמוהו וכו'.
לא חושב שזה משנה בכלל מה אני מרגיש כלפי שום דבר שלא קשור אלי.
מי שיש לו טיפה אינטגריטי חייב להטיל ספק בתואר קינג שניתן לג'יימס. היכולת היא לא הסיבה אלא התרגום הפופולארי לתנ"ך באנגלית.
פעם ועדיין הפריע לי שקראו לג'ורדן אלוהים, אבל זה הרבה פחות חורה לי מאשר שאנשים חושבים ברצינות שלברון הוא סוג של מלך, כי הרי הוא הסכים לוותר על מלוכתו כשבחר מרצונו לעבור לקבוצה של וויד.
מה זה בכלל משנה אילו מספרים יעמיד וכמה אליפויות יצליח לקחת.
כשם שלא ניתן להתעלם מתכונותיו כשחקן, כך לא ניתן להתחמק מהשאלה מה גורם לשחקן הכי טוב בליגה להסתפק בכינור שני כשהוא צעיר ושיאו עדיין לפניו ומה זה אומר עלינו כאוהדי ספורט וכדורסל שאנו מברכים על הצעד הזה ומברכים אותו.
זה שלברון עושה בחירות מודעות כלוזר מן השורה למרות שהוא כנראה ווינר יותר מכולנו פה, לא מחייב אותנו להמליך אותו.
ריאליטי צ'ק- אם נתנהג בפחדנות ונברח מאחריות בחיים לא יעשה אותנו כשרוניים כמו לברון ג'יימס בכדורסל.
עזבו אותי עכשיו משחקנים אחרים ואם באמת מגיע להם יחס אחר או לא, זה עניין של טעם. אבל מפגן האהדה הזה למי שעשה צחוק מהנושא של טים-לידר ומגה סטאר בספורט האמריקאי זה בושה ותודה גם לרון קופמן על כך שאפשר להשתמש במילה הזו בלי שתהיה לה משמעות.

p 11 ביוני 2012

וואלה???

ובטח אמרת את אותו דבר על גארנט ואלן, שהם לא לידרים.
אה סליחה, זה בוסטון, הם כבר היו בשלב אחר.

שטויות. אתה מלא שנאה ללברון וזה מעוור אותך. על זה מדבר הטור.

ואם אתה עדיין חושב שזאת קבוצה של וייד (לטעמי מהרגע שלברון עבר היא כבר הייתה קבוצה שלו, אבל עכשיו זה בכלל נכון) אתה לא מבין מספיק/לא רואה את המשחקים.

Comments closed