lebron

אני זוכר את הרגע באופן די צלול. הייתי על הספה בתחתוני בוקסר שגדולים עלי בכמה מידות, צופה בשידור כלא מאמין. שואל את עצמי, במילים האלה בדיוק, "או מיי דאג, הוא באמת הולך לעשות את זה…?! זה באמת הולך לקרות? לא הגיוני, זה באמת הולך לקרות? כאילו, באמת?!".

הרגע המדובר: סיום משחק שבע בגמר ה-NBA של 15/16, 10.6 שניות על השעון. קליבלנד מובילה ב-3, לברון הולך לקו לשתי זריקות, כשהוא יכול להעלות את הקאבס ליתרון של ארבע נקודות (או חמש) ולמעשה לגמור את המשחק ואת הסדרה (אם נניח שאחר כך לא יקרו ניסים ונפלאות).

פשוט לא האמנתי שאני באמת הולך לראות את זה. ואני אפילו לא מדבר על היתרון 3-1 שגולדן סטייט היו בו רק שבוע קודם לכן, כשהכל למעשה סגור. אני מדבר על תחילת המשחק, כשעתיים וחצי לפני. לנצח משחק 7, בחוץ, מול קבוצה שניצחה 73 משחקים בעונה הרגילה, נראה כמו פנטזיה פרועה שאתה מפתח לעצמך רק בשביל הכיף. המשחק השביעי, סדרת הגמר, העונה הזו, הרי כל אלה שייכים לגולדן סטייט.

אבל איכשהו, הגענו לנקודת הזמן של 10.6 שניות לסיום, וזה באמת הולך לקרות. "אלוהים אדירים, הוא באמת הולך לעשות את זה? הוא באמת הולך לעשות את זה!". ואז לברון החטיא את הזריקה הראשונה ומיד התגנבו לראשי כל מיני תסריטים על החטאת הזריקה השנייה, שלשת קלאצ' של גולדן סטייט שהייתה שולחת את המשחק להארכה ומשם… קל לנבא את הנראטיבים שישתוללו: "ההחנקות הגדולה בהיסטוריה", "קליבלנד המקוללת לעולם לא תזכה בעוד אליפות, באף ענף, לא רק כדורסל", "לברון לוזרררררררררר" ו…

זריקת העונשין השנייה נכנסה פנימה. בקושי. נגמר. זה קורה. זה קרה.

זה: אליפות בשביל העיר קליבלנד.

*

כי זה היה הסיפור. קליבלנד. מעל הכל. מעל הסיפור של "ההימור של לברון השתלם". מעל "הטרייד של לאב בשביל וויגנס פתאום נראה הרבה פחות גרוע". מעל "הפעם ראשונה שאנחנו רואים קבוצה שומטת יתרון 3-1\קבוצה חוזרת מפיגור 3-1 בגמר". מעל "קבוצה שניצחה 73 משחקים בעונה הרגילה לא זכתה באליפות". מעל כל דבר אחר שלברון השיג באליפות הזו שנכנס תחת הקטגוריה של "פאקינג מ-ד-ה-י-ם".

אפשר להבין את זה בקלות גם משידור המשחק. העיר קליבלנד היא הנושא בארבעת או חמשת המשפטים הראשונים שיוצאים מפיו של השדר כשהבאזר נשמע. רק אחר כך, השדר מתייחס גם לנושא השני באליפות ההיא, לברון.

 

באחד מהמשחקים של קליבלנד מול טורונטו בשבועיים האחרונים, מצאתי עצמי חושב על הנראטיב במסע הנוכחי של לברון וקליבלנד אל עבר טבעת נכספת נוספת (עכשיו תגידו "נכספת נוספת" חמש פעמים ברציפות). כי הנושא של "קליבלנד" כבר לא רומנטי.

אליפות ראשונה לעיר מקוללת שמתבוססת בלוזריות מפורסמת במשך חמישה עשורים זה סקסי, זה מרגש, זה שמח. אליפות נוספת שנה אחרי שנה? זה לא אף אחד מאלה. האליפות של הבוסטון רד סוקס ב-2004 הייתה מרגשת, ב-2008 לא. האליפות של השיקאגו קאבס בסתיו הייתה מרגשת, ועכשיו היא יכולה מבחינתי לא לזכות בעוד אליפות עד 2124.

מעבר לכך, הייתי רוצה לחזות בעוד אליפות של הקאבלירס רק כדי לראות כמה אנשים יגיעו השנה לתהלוכת הניצחון וכמה מהם יחליטו להישאר בבית כי… "באמת, כמה אפשר" (אחרי שנה שעברה שהייתה תהלוכה משוגעת).

הנראטיב של זכייה של קליבלנד השנה לא יהיה Back-to-Back, זה לא קיירי, וזה לא טיירון לו, וזה לא טבעת לדרון וויליאמס, או קייל קורבר, או "JR סמית' זכה בעוד טבעת?!?!". לא, אם בשנה שעברה הנראטיב המשני היה לברון ג'יימס וכמה ענק צריך להיות כדי להביא אליפות לעיר, אז הפעם הנראטיב זה כולו הוא.

אדם אחד. ה-אדם. או שאולי לא מדובר בכלל באדם. אם חייכם תלויים בכך, הייתם מוכנים להישבע שהוא בן אנוש? כי אני ממש לא. האינטרנט מלא באתרי קונספירציה טובים, אני לא מבין איך לא קם אתר על בסיס התיאוריה שלברון הגיע לכאן מכוכב אחר אחרי שהם צפו בנו במשך שנים והחליטו לבנות את שחקן הכדורסל המושלם, לשלוח אותו לכדור הארץ, ולראות מה יקרה.

בכל מקרה, כפי שנכתב, הנראטיב זה אדם אחד. ה-אדם. השחקן הכי טוב בעולם. בפער ניכר. השחקן שבמקום השני נמצא כל כך רחוק מאחוריו שאפשר לראות אותו במראה רק בצורה מטושטשת, כל כך קטן ולא ברור שאתה מתבלבל ותוהה האם מדובר בקוואי לנארד או שזה כתם לכלוך שאפשר לנקות עם האצבע.

כל התואר הזה של עונת 16/17, כל הגמר שישוחק, כל הפלייאוף הנוכחי, עליו. לברון זה הסיפור. נכון שאפשר להסתכל על זה מהזווית של "בספורט קבוצתי אין מקום לאינדיבידואל כזה", אבל אפשר גם לשבת על הספה, לשים רגל על רגל על השולחן, ולבהות בתדהמה בכישרון הנדיר שזכינו לחזות בו בלייב, ולא רק בתקצירים בעוד כמה שנים.

זה מרגיש כאילו הוא גם מבין את הנראטיב. כי בדרך לא דרך, בצורה כמעט מופרכת לחלוטין, נדמה שאנחנו צופים בלברון ג'יימס הטוב ביותר שראינו אי פעם. זה לא רק במספרים האבסולוטים שקיבלנו ממנו בשמונת המשחקים הראשונים (34.4 נק', 9 ריב', 7 אס', 2 חט' ו-1.5 חסימות), זו הדרך היעילה שבה הוא מציג אותן.

רק תסתכלו על הציוץ הזה מ-ESPN. ברור לכל שהמדגמים לא ניתנים להשוואה, אבל זה מעניק פרופורציה טובה למה שאנחנו רואים:

(אגב, גם הכתבה הזו מ-538 של נייט סילבר, לאוהבי מספרים, נותנת אינדיקציה טובה לגדולה שאנחנו עדים לה, וכמה היא קרובה לגדולה של מישהו אחר שאנחנו מכירים).

*

הנראטיב יפגוש בגמר ה-NBA את גולדן סטייט. כולנו גם עדים לכדורסל הענק שהיא משחקת ורואים את המספרים והנתונים המהפנטים שהיא מספקת. כמו למשל הנתון שבשמונת משחקי הפלייאוף שהיא שיחקה עד עכשיו, היא הובילה ב-20 הפרש ומעלה על יריבותיה יותר מאשר היא פיגרה מולן בהפרש כלשהו. מ-ש-ו-ג-ע.

אבל הנה הנתון שאתם באמת צריכים כדי להבין עד כמה גולדן סטייט גדולה: היא הופכת את קליבלנד של לברון ג'יימס, אותו שחקן שמתואר מעלה, לאנדרדוג. לברון ג'יימס, הטוב ביותר שאי פעם ראינו, הוא אנדרדוג, בספורט הקבוצתי שבו קל ליחיד לבוא לידי ביטוי. זה כמעט לא הגיוני.

זה כן הגיוני כאשר נזכרים שהגולדן סטייט ווריורס היא קבוצה שניצחה 73 משחקים בעונה הרגילה, ורק אחר כך הלכה וצירפה בקיץ את השחקן השני\שלישי הכי טוב ב-NBA, קווין דוראנט (תלוי איפה אתם ממקמים את קוואי, וזה לא ממש הדיון גם ככה).

מותר לנו גם לתהות מה יהיה הנראטיב במקרה (היותר סביר, יש לציין) (הרבה הרבה יותר סביר) שגולדן סטייט תהיה האלופה. אם אתם שואלים אותי, הנראטיב כנראה יתבסס סביב קווין דוראנט, אבל לא יתמקד בו בלעדית. זה יהיה רחוק מנראטיב של "שחקן אחד אגדי", ויותר קרוב לזה של "שחקן גדול שהצטרף לקבוצה גדולה בקנה מידה היסטורי".

הפרשן האהוב על כולם, ג'ף ואן גנדי, כבר אמר בפתיחת הפלייאוף ש"גולדן סטייט היא האלופה, זה אפילו לא יהיה קרוב. זה יחסוך לכולם זמן אם ניתן להם את הגביע עכשיו". פערי הכדורסל עד כדי ברורים שזה ידהים את עולם הכדורסל אם קליבלנד תצליח לנצח אותה. בצורה מפעימה, אפילו יותר משנה שעברה.

נדמה שרק שחקן אחד מסוגל לכך.

יותר רציונלית, פחות מכביסטית
המדע מול האלוהים