Leb1

*

"כל תרבות מלאה תמיד במתחים", כותב יובל נוח הררי בספרו קיצור תולדות האנושות, "וכל אדם ששייך לתרבות מסוימת נוטה להאמין באמונות סותרות ולהתלבט בין ערכים סותרים". המשפטים הללו מתארים בצורה די טובה את הקונפליקט הרחב והמוכר במאה ה-21, מדע מול אמונה (או אם תרצו, מדע מול דת).

מדובר לטעמי באחד הקונפליקטים המרתקים שיש, אחד שנמשך כבר כמה מאות שנים. רק לאחרונה קיים דורפן (איזה דורפן? דורפן שלנו?) ראיון עם ג'רמי אינגלנד, פיסיקאי מ-MIT שבין השאר עסוק בליישב את דרווין עם התנ"ך (תחליטו אתם אם הוא משכנע בניסיונות שלו).

עוד מדען דתי שהיה עסוק בליישב את השניים היה ישעיהו ליבוביץ, פרופסור לביוכימיה, כימיה אורגנית ונוירופיזיולוגיה, וגם אדם מאמין. כיצד ליבוביץ החכם יישב את הסתירה הפנימית שלו? ובכן, ראשית, הוא סרב לענות על השאלה "האם יש אלוהים". מעבר לכך, הוא טען שאסור לדבר על אלוהים, כי הוא נשגב מן היקום וגם נשגב מבינתנו, ואיננו יכולים לדבר עליו (או שאין טעם לדבר עליו) כי הבורא הוא מעבר ליכולת התפיסה האנושית.

חובבי הכדורסל וה-NBA גם כן מהווים סוג של תרבות, ולכן אין זה מפתיע שהסתירה הספציפית של מדע מול דת, ומדויק מכך, המדע מול אלוהים, קיימת גם אצלם. לברון מול מייקל ג'ורדן. מעבר לכך, חלק מהקהילה הזו מנסה ליישב את הסתירה הזו באותה הדרך כמו ליבוביץ. איננו יכולים בכלל לערוך את הדיון, מייקל ג'ורדן הוא מעבר ליכולת התפיסה האנושית. 

כמובן שמותר לדבר על אלוהים, להעלות זיכרונות, לראות קליפים ולהאדיר את שמו, אך ברגע שמישהו אף יעלה את הרמז לדיון שמפקפקת בעליונותו הבלעדית, אפילו שזה מתבסס על נתונים ומספרים, כולם פתאום ליבוביצים.

*

למרות שהשאלה הזו של "מי הגדול מכולם" די מטופשת בסופו של דבר, וכל הדיונים שנוצרים בעקבותיה חסרי כל משמעות אמיתית, כולל כמובן הטור המופלא הזה, לברון ג'יימס עלה בדירוג האישי שלי למקום השני אחרי הגמר של שנה שעברה.

זו לא הייתה העובדה שהוא הראשון שחזר מפיגור של 3-1 לנצח בגמר, זו גם לא העובדה שהוא עשה את זה עם קליבלנד (קליבלנד!), זו גם לא העובדה שזה היה במשחק 7 ב-ח-ו-ץ, וזו גם לא העובדה שזה היה מול קבוצת-העונה-הרגילה הטובה בהיסטוריה.

כל אלה תרמו לכך כמובן, כל גורם בפסקה הקודמת הוסיף קצת, אבל מה שהדהים אותי יותר מכל אלה גם יחד הייתה השורה הסטטיסטית הסופית שלו בסיום הסדרה. למרות שאתם כנראה כבר יודעים במה מדובר, אנחנו ניקח כמה שניות להידהם מכך שוב, כי זה עד כדי כך מפעים. מדובר לטעמי במשהו שכל כך מפוצץ-את-המוח, שמגיעה לשורה הסטטיסטית הזו פסקה משלה:

לברון ג'יימס הוביל את שחקני שתי הקבוצות בנקודות. בריבאונדים. באסיסטים. בחטיפות. ובחסימות.

יש משהו כל כך סימטרי ומושלם במספרים שהשיג. אם נשאיל לרגע מנתן אלתרמן את המשפט שכתב על תל אביב, אז היו (כנראה) גמרים גדולים מהאחרון של לברון, אך לא היה גמר גדול כזה.

כנראה שייקח זמן עד שנראה דבר כזה שוב. אולי בסדרת הגמר של שנת 2071/72, בעוד 55 שנה, אותה התקופה שלקח למישהו להשיג ממוצעים של טריפל דאבל לעונה שלמה פעם נוספת אחרי אוסקר רוברטסון ב-61/62. ותודה לראסל ווסטברוק.

אז כשלוקחים את השורה הסטטיסטית הזו שגורמת לי להחסיר פעימה בכל פעם שאני חושב עליה, ומוסיפים לה את כל ההישגים שהוזכרו קודם לכן, ואז מטבלים בשישה גמרים רצופים, ושלוש אליפויות, מקבלים את מס' 2 בכל הזמנים אצלי בפנקס (שאני שומר בכספת בבנק כאשר רק אני ואשתי יודעים את הקוד. היא אילצה אותי לגלות לה).

*

או ש… אולי, רק אולי, מס' 2  כבר לא מספיק עבורו.

האם אפשר להמשיך להתעלם מכל מה שאנחנו ממשיכים לראות, כמו הליבוביצים של ה-NBA, ולסרב לנהל את הדיון הזה?

האם אפשר להתעלם מכך מכך שלברון ג׳יימס העפיל לגמר שביעי ברציפות? שביעי ברציפות! שבע שנים שהוא משחק במשחק האחרון של העונה. שבע. 7. הרי כל אחד כאן יכול למנות שושלות גדולות מההיסטוריה של הליגה, לברון ג׳יימס הוא שושלת של איש אחד.

האם אפשר להתעלם מזה שהוא העפיל לאותם שבעה גמרים עם שתי קבוצות שונות, ובלעדיו, שתי הקבוצות האלה פספסו בלעדיו את הפלייאוף בשש מתוך שבע העונות הללו? שווה לחזור על זה. יחד איתו הם הגיעו לסדרת הגמר בכל שנה, ובלעדיו הם פספסו את הפלייאוף, את הפ-ל-י-י-א-ו-ף-!

האם אפשר להתעלם מזה שהוא עכשיו הקלע מס׳ 1 בפלייאוף בכל הזמנים, והוא עשה את זה בפחות זריקות מאותו אלוהים שהוא עקף? כלומר, הוא עשה את זה בצורה יעילה יותר מהמקום השני. הרי ב-2017, עכברי ה-NBA חולים על "יעילות" ולא מפסיקים לציין ב״כמה זריקות״ כל שחקן הגיע למספר הנקודות שקלע.

וכל עוד אנחנו בנקודות, האם אפשר להעלם מזה שלברון בכלל לא שחקן של ״אני קודם קולע״? לברון ג׳יימס הוא לא מייקל והוא לא קובי, לברון הוא יותר מג׳יק. אין מילה בעברית ל-Facilitator ומורפיקס מתרגם את זה כ"מישהו או משהו שמסייע ומקל". זו גם הייתה נקודת הביקורת העיקרית כלפיו לפני שזכה באליפות, ״תפסיק למסור!״ צעקנו לו. ובכן, סתם כדי לסבר את האוזן, רק שני שחקנים מסרו יותר אסיסטים מלברון ג'יימס בפלייאוף, קוראים להם מג'יק ג'ונסון וג'ון סטוקטון, כאשר ייתכן שלברון יעקוף את האחרון לפני סוף הקריירה שלו.

האם אפשר להתעלם מזה שהוא מקום 2 בחטיפות בפלייאוף? ובעוד שבועיים (עד שנה) זו תהיה פסגה נוספת שהוא יכבוש (הוא צריך 14 חטיפות כדי לעקוף את סקוטי פיפן).

האם אפשר להתעלם מזה שהוא מעולם לא הודח בסיבוב הראשון של הפלייאוף? האם אפשר להתעלם מזה שהוא לא הפסיד משחק בשלב הזה כבר 5 שנים, מאז הפלייאוף של 2012?

האם אפשר להתעלם מהעמידות המטורפת שלו? שלמעט התכווצויות במשחק 1 בסדרת הגמר של 2014 הוא לא החמיץ משחק חשוב… מעולם? האם זה לא חלק מלהיות ספורטאי-על? אז נכון שחלק מהנתונים שלו הושגו ביותר משחקים מהאנשים שעקף בטבלאות השונות, אבל האם העובדה שהוא עושה את זה לכל כך הרבה זמן, ברמה כל כך גבוהה (הכי גבוהה), לא עומדת לזכותו?

*

מיהו הגדול מכולם? ב-20 השנים האחרונות הייתה תשובה אחת ברורה שמקובלת על (כמעט) כולם. אבל נראה שהימים האלה עברו וחלפו להם. התשובה כבר לא כל כך ברורה כמו פעם.

מאז שקווין דוראנט הצטרף לגולדן סטייט ווריורס והעונה החלה, אני חוזר באוזניי כל מי שמסוגל לסבול אותי אחרי מנטרה קבועה. אם לברון יצליח לנצח *אותם* בגמר, כלומר, את הקבוצה המ-ט-ו-ר-פ-ת הזו שניצחה 73 משחקים ורק אז הוסיפה את דוראנט, הוא יהיה הגדול מכולם מבחינתי. אבל זה כבר לא נכון. האמת היא שהגמר הקרוב, לא משנה כיצד ייגמר, כבר לא ישנה את דעתי לגבי השאלה הזו.

איני הולך לענות כאן על השאלה של מי הוא השחקן הגדול מכולם בעיני, כי הדעה שלי לא חשובה. האמת, גם דעתכם לא.

מה שחשוב זה שיש כאן דיון לגיטימי.

*

צפייה מהנה לכולנו החל מהלילה. יא-אללה זה הולך להיות ענק.

הנראטיב: לברון ג'יימס
פרידה ממכביסט. ה-מכביסט.