תרבות (ספורט) לשבת

ספרות ספורט לנוער היא הכרחית לתרבות ספורט בריאה

המושג "תרבות ספורט" הוא חמקמק, וקשה להסביר אותו במדויק. הספורט במהותו (חובבני ומקצועני) הוא חלק מתרבות של חברה, וקשה למדוד אם במדינה אחת ישנה "תרבות ספורט" מתקדמת יותר ממדינה אחרת.

האם זה על סמך הישגיות של הספורטאים שלה, או אולי לפי איזה חלק הספורט מהווה בחיי היום יום של החברה, בלימודים שלה, בספרות ובתקשורת ההמונים. האם העובדה שבמדינה אחת ללכת למשחק מהווה בילוי משפחתי, בעוד שבמדינה אחרת הספורט מדובר באירוע גברי ואף אלים, אומרת משהו על ה"תרבות ספורט" של שתיהן?

לצערינו אין טבלה שמדרגת מדינות לפי התרבות ספורט שלה (רעיון מצוין לערך וויקיפדיה לחרוצים שביכנם). רבים מאיתנו נותנים את ארה"ב כדוגמא למדינה עם "תרבות ספורט" מפותחת. ספרד היא עוד מדינה כזו, בעיקר בעקבות ההצטיינות שלה בענפים רבים בעשור האחרון.

לדעתי, כדי להבין מהי תרבות ספורט אמיתית, כל מה שצריך (ומומלץ) לעשות זה לצפות בסרט הדוקומנטרי הקצר החדש של ESPN, שמספר על ספר ילדים בשם Jake שסובב סביב בייסבול. לא רק שקיימת בארה"ב ספרות ספורט מפותחת הנכתבת במיוחד  לילדים ונוער, אלא המבוגרים שבחברה הזו מפיקים סרטי דוקו קצרים ומרגשים על הספרים האלה, 40 שנה אחרי שיצאו לאור.

30 for 30 Short: Jake 

רק תנו בקליק על התמונה…

(מדהים ומרגש לראות סופר מתרגש עד כדי דמעות ממילים שכתב לפני למעלה מארבעה עשורים.)

ספרות ספורט לנוער בישראל

אני זוכר שקראנו את "הזקן והים" (המתורגם כמובן) בתיכון והייתי המום מכך שג'ו דימאג'יו מופיע בספר בשפה בעברית שאני קורא בבית ספר. בתל אביב. בישראל. הייתי כנראה בין היחידים שהבינו את החלקים שנגעו לבייסבול והיחיד ידע בכלל במי מדובר (חוץ מכמה אנשים שאולי ראו את הפרק בו קרמר פוגש בדימאג'יו בבית קפה ומנסה לקרוא להעיר את תשומת ליבו). אנשים סביבי לא הבינו את ההתלהבות שלי.

חברי פרוסנר הפנה אותי לסדרת הספרים הישראלית שנכתבה לילדים בשם "הספורטאים הצעירים", של שרגא גפני. למרות בארץ מכתה א', חובב ספרים וספורט מאז שאני זוכר את עצמי, מעולם לא שמעתי על הסדרה הזו עד היום. וחבל.

כשחיפשתי קצת, הגעתי למשהו שקצת הצחיק אותי. נראה שהמציאות המזרח-תיכונית לא הצליחה לפסוח גם על ספרות ילדים ישראלית שנכתבה סביב משחק הכדורגל. הנה שני תיאורים שונים הלקוחים מערך הוויקיפדיה של "הספורטאים הצעירים" על שני ספרים שונים בסדרה:

  • בספר זה החמאס מנסה לרצוח את עודד – שוערה הלאומי של ישראל, אך הודות לבני – הקמיע של נבחרת ישראל, וחברתו דורית – משימת החמאס סוכלה.
  • החמאס מנסה לפוצץ את המטוס של נבחרת ישראל באמצעות דינמיט נוזלי ששותה אותו עודד, השוער הלאומי, אך עודד ושמאי צונחים מהמטוס כדי שהמטוס לא יתפוצץ. המטוס נוחת לאחר מכן, ומתחילים חיפושים אחר עודד ושמאי. בשל החיפושים, מגיעה נבחרת ישראל למשחק הגורלי נגד אנגליה, כמעט באפיסת כוחות.

לא יודע, אני עדיין לא רואה ספרות אמריקנית לילדים בו משחק בייסבול מסוכל על ידי תא רדום של אל-קעידה, אבל אולי זה עוד יגיע.

אשמח לשמוע התרשמויות או חוויות מאנשים שכן קראו ספרים מהסדרה הזו של שרגא גפני, או מספרות ספורט נוספת שנועדה לילדים ונוער (ישראלית, לא מתורגמת). אתם יודעים, לדור העתיד…

מר שחר, עשה את הדבר הנכון
למרות היעדרם של ורמוט ושכטר

33 Comments

הרבי מיעוטו 26 באוקטובר 2012

או, החזרת אותי הרבה שנים אחורה. אני זןכר כילד בכיתה ו' שזה מכבר גילה את הכדורגל, שהחליף בחיי את הספרים שהיו שם קודם, משתגע מהרעיון שמישהו שילב בין שתי האהבות שלי. אני זוכר את עצמי חוזר מהספרייה עם 2 ספרים של הכדורגלנים הצעירים (כי הספרנית מרשה רק 2 במקביל) ונתקל בעמודים בדרך כי לא התאפקתי שלא לקרוא עד הבית. במחשבה אחורה, כל הספרים בסדרה, כמו יתר הספרים של מחבר הסדרה (שרגא גפני, או בפסבדונים שלו אבנר כרמלי או און שריג)- הוא כתב גם את "הימאים הצעירים" ואת סדרת דני דין- כולם היו מופת ללאומנות וסטריאוטיפיזציה גזענית, כמו כך ספרי חסמב"ה שגם כן אהבתי, אבל כילד בן 11 אתה לא ממש עסוק במחשבה פוליטית, ובעולם שעוד לא מוסחר עד כלות פשוט מתענג מהמחשבה שאתה יכול לקרוא על כדורגל, וקינאתי כל כך ברפי ואלון (בייחוד ברפי, השוער, שלפי אחד הספרים באימונים היו מציבים לפניו עוד שוער, כשבעיטותיו של אלון עוברות כולם את השוער הראשון אך נעצרות אצל רפי). היום, לדעתי, יש את שמעון גרשון שכתב ספר ילדים על כדורגל

MG 27 באוקטובר 2012

סתם אנקדוטה נחמדה – היחיד שזכה במיליון בתכנית "מי רוצה להיות מיליונר, בישראל הוא יזהר נבו.
שאלת המיליון הייתה "מהו הספר הראשון בסדרת הספורטאים הצעירים?"
הזוכה, שלטענתו לא ידע את התשובה, לקח גלגל הצלה של 50:50 והימר בהטלת מטבע.

אריאל גרייזס 27 באוקטובר 2012

אתה מתבלבל, הוא ידע גם ידע את התשובה – הוא לקח גלגל הצלה כדי להתקשר לאבא שלו ולספר לו שהוא לוקח מיליון שקל

MG 27 באוקטובר 2012

אריאל, אתה מתבלבל.
המקרה שאתה מדבר עליו היה בארה"ב.
אני זוכר היטב את המקרה בארץ.
את החבר הטלפוני הוא ניצל בשאלה קודמת והחבר נתן לו את התשובה בשנייה האחרונה.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99_%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%94_%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%A8%3F

wazza 27 באוקטובר 2012

אריאל התבלבל 1:0 ל mg

פנדלוביץ' 27 באוקטובר 2012

אלה לא היו סטריאוטיפים גזעניים. באותם ימים הערבים קמו עלינו להשמידנו (וזה לא השתנה בהרבה) וישראלים מאוד התחברו לטובים נגד רעים. הייתי חולה על דני דין וחסמב"ה בכיתה ב-ד, ואת המהפך נגד מצרים (12:0 במחצית, 12:13 בסיום :-) ) קראתי בשקיקה.

רפי ואלון היו מבוססים כמובן על חודורוב ואלון לוי, והרבה מעלילות הספורטאים הצעירים סבבו סביבה המשחקים נגד יוגוסלביה.

דווקא במשחק הגמר נגמר לגפני הכוח והפרק של הגמר מול הונגריה היה קצר להפליא.

נדמה לי שהוא נפטר לפני שנה-שנתיים ופשוט כאב לי שהעשיה של אדם שהסב כ"כ נחת ועונג להמוני ילדים במשך דורות קיבלה במותו דיון ציבורי של "גזענות" כביכול.

הרבי מיעוטו 27 באוקטובר 2012

לצערי, כחובב נוסטלגיה שניסה לא מזמן לחזור לספרים האלה, כן מדובר בסטראוטיפים. הערבים הם תמיד מכוערים, רעים, שהמניע היחידי שלהם הוא לפגוע בישראל (כמו השופט המצרי שהרעיל 2 שופטים אחרים בכדי לשפוט את ישראל) ואילו בחורינו הם תמיד מצויינים, עושים את הדבר הנכון. היגוסלבים, דרך אגב, כן תוארו כיריבים אבל לא כרע המוחלט, וזכור לטוב קוסטיץ האימתני.
דרך אגב, בספר ההולנדי של עכו, שיצא ב2004 בעריכת אבי מלר, יש סיפור של שמואל הספרי שבו הוא משתמש בגיבורי הספרים 40 שנה אחרי, ושם פועה, אלמנתו של גבעון, שוכבת עם אותו קוסטיץ

הרבי מיעוטו 27 באוקטובר 2012

בהסתכלות נוספת, הסיפור נכתב ע"י אסף גברון, והוא על רננה, לא על פועה (אם כח בסיפור שניהן היו נשותיו לשעבר)

אריאל גרייזס 27 באוקטובר 2012

אלו היו סטראוטיפים גזעניים באבוה. אבל הם היו שייכים לתקופה טיפה שונה של פוסט מלחמת ששת הימים שככה נתפסו הערבים באותה תקופה – פחדנים, מכוערים, בוגדנים.
חוץ מזה, העלילה בספרים האלו תמיד היתה מופרכת למדי. כמו הסיפור על ה-12-0 במחצית של המשחק אחרי שחטפו את רפי ואלון ואז הנבחרת שיחקה בתשעה שחקנים (אני זוכר שלא הבנתי את הקטע, למה לא החליפו אותם, רק אחר כך הבנתי שבאותה תקופה לא היו חילופים) ואז הם צנחו במחצית למגרש וניצחו 13-12. הכל בספרים האלו היה קיצוני לגמרי.
קראנו אותם בשקיקה

אלעד 27 באוקטובר 2012

אני זוכר ספר שאלון ורפי שיחקו אחד נגד השני לא זוכר למה. אני הייתי בדיסוננס מטורף, כי עד אז רפי עצר כל בעיטה שנבעטה לכיוונו (מעולם לא ספג), ואלון הבקיע כל בעיטה שהוא לקח (מעולם לא החמיץ). אני לא זוכר איך נגמר הסיפור…

amitpros 27 באוקטובר 2012

אלון היה צריך כסף לטיפול רפואי לאבא שלו
והלך לשחק בנבחרת זרה…

מה שכן
כבוד לנכטיגל הנאצי,שהצליח לשחק טורניר שלם של אליפות העולם,עם רעל מתחת לציפורן ביד.

רן 28 באוקטובר 2012

נכטיגל שגם כונה רמפאקה…

פנדלוביץ' 27 באוקטובר 2012

13:12 נראה לך מופרך, וילד רואה ואינו נראה לא?
אלה סיפורי ילדים, למה מצפים?

אודי 27 באוקטובר 2012

אני זוכר בחיבה כבה את סיפורי רפי ואלון שהיו מגיבורי ילדותי. לא זוכר איזה קונטקסט לאומי פוליטי עמוק.
כילד בן עשר רק רציתי שהם ינצחו.

Lior NYC 27 באוקטובר 2012

טל,

ממליץ לך לקרוא את העשירייה הפותחת של אמיר דורון.
עד עכשיו יצאו לאור רק 4 מתוך 10 מתוכננים שאחד מהם אם אני לא טועה תורגם לאנגלית.

אומנם הם מנצחים את מכבי תל אביב באחד הספרים אז אל תקח את זה קשה(זה רק בגילאי ילדים).

ניתאי 27 באוקטובר 2012

יש הרבה קווי דמיון בין העלילות של הספורטאים לסדרה אנגלית שנקראת… לא זוכר. אולי 7 המופלאים. 7 ילדים משכונת מצוקה בליברפול (?) שמעריצים את הקבוצה המקומית (ואת הכוכב הגדול), וגם הם נלחמים כל הדרך למשחק. גם שם יש חטיפות, ופושעים ומה לא.

amitpros 27 באוקטובר 2012

ניתאי
אתה ודאי מדבר על
"חבורת האיסט אנד"
עם השוער האגדי "שני טון" סקיפ והשועל
כולם מעריצי סלייטפול יונייטד וכמובן את הכוכב הגדול מל רובינס….
זו בהחלט סדרת הכדורגל הטובה ביותר שקראתי אי פעם

אלעד 27 באוקטובר 2012

זאת הסדרה הגדולה מכולן, בלי מתחרים. אבל גם לה נוספו עוד ספרים, כשלקבוצה מצטרף אבי, ישראלי כמובן. וכל הסיפור הבריטי עם מלחמות המעמדות וכו' וכו' הופך לסיפור הישראלי שמצליח בחו"ל

ניתאי 27 באוקטובר 2012

כן, בדיוק.
בחיי אני זקן.

D! בארץ הקודש 27 באוקטובר 2012

וואי איזה זיכרון נהדר..

פאקו 28 באוקטובר 2012

וואי ענק, זוכר עד עכשיו את כל הדמויות: סקיפ, דאסטי, שועל, הוראס הממושקף, ננס ושני טון.

פאןפאן 28 באוקטובר 2012

גרמת לי לצמרמרים בכל הגוף – שכחתי לחלוטין את הסדרה הזו :-)
אליה הגעתי אחרי החשיפה לספרים המרתקים של אבנר כרמלי ז"ל הגדול שדרך אגב התראיין וטען שכדורגל בשבילו לא היה אהבה כזו גדולה אלא דרך לדבר אל הדור הצעיר…

פרלה 27 באוקטובר 2012

ומה עם הנאצי הנמלט נכטיגל שבציפורנו היה רעל באמצעותו ניסה למנוע מכוכבנו לשחק…

ניינר 27 באוקטובר 2012

הספורטאים הצעירים היתה סדרת ספרים מאד פופולארית בזמני (תחילת שנות השבעים).היום המופרכות שלה זועקת לשמיים אבל כילדים בלענו בשקיקה כל מילה. בקושי יצא לנו לראות כדורגל באמת אז השלמנו את החסר בקריאה על המשחק האהוב. יצא לי לפגוש את שרגא גפני מספר חודשים לפני מותו-איש מיוחד במינו.
עדיין, ספר הילדים הנפלא ביותר, המשלב גם כדורגל בעלילה, הוא "ציבי" של בלא סנש. שערורייה שהספר לא יוצא במהדורה ותרגום חדשים.

MOBY 27 באוקטובר 2012

בעט אלון,
בעט.
קריאת הקרב המפורסמת בשכונתי.(האלון התחלף לגיל, ערן אמיר או ניר).
אבל רמת הכתיבה הייתה לגילאי 7-10 לא יותר.

ג'וני 27 באוקטובר 2012

כדורסל ענף הספורט היחיד במדינה שיש בו תרבות של ספואט ולכן זה הענף הגדול ,הפעיל ,המצליח ,המשודר והמעניין ביותר בספורט הגברים והנשים במדינה/

צור שפי 27 באוקטובר 2012

פרובוקטור

מיכאל 27 באוקטובר 2012

והיתה הסדרה המאויירת בעיתון "פנדל" עם האחים ג'ק וג'ימי, האחד בסיטי והשני ביונייטד…רמז לאחים צ'רלטון ממנצ'סטר

משה 27 באוקטובר 2012

לא כ"כ הבנתי את הערך בויקיפדיה. אני עזבתי את הסידרה בגיל 10 בערך כשהיו שם רפי ואלון(האחרון שאני זוכר הוא שאלון היה מאמן ורפי הפך לשוער), מאיפה הגיע החמאס פתאום ? עד איזה שנה נמשכה הסידרה הזו ?

ויכסלפיש 27 באוקטובר 2012

הסדרה של רפי ואלון הסתיימה עם הזכייה באליפות העולם 1964 שנערכה בטוקיו יחד עם האולימפיאדה (הסופר לא הבחין) והתחדשה בשניים או שלושה ספרים שמתרחשים לדעתי בסוף שנות ה-60 עם אלון כמאמן ואחד עודד-עוואד ערבי שמתגייר. רוב השחקנים באים מהתנחלויות וכו' שום קשר לחמאס.

דובי מילר 27 באוקטובר 2012

אפרופו כדורגל וספרי ילדים –
באחד מספרי דנידין הוא עושה בלאגן בדרבי בין מכבי להפועל.

וספר נוסף שאני לא זוכר את שמו, מצטער, מסופר על חבורת ילדים שחושבים שעלו על קונספירציה בכדורגל הישראלי…שהדרבי התל-אביבי היה מכור משהו, מוזכרים שם פייגנבאום, צבי רוזן וטל ברודי.

נועם 28 באוקטובר 2012

ספר קצת יותר עכשווי ולילדים יותר גדולים – אודי שרבני "למה אתה לא מחייך".
מעביר בצורה יפה את האהבה למשחק.

ג'ון מקינטייר 28 באוקטובר 2012

ומה עם אהלן וסהלך הטכנאים הצעירים שכמעט וזכו באליפות בתי הספר? הקבוצה הירושלמית היחידה שרציתי בהצלחתה וכשלה רק בגלל שהשוער לא היה טוב בבעיטות חציל או בטטה (באבטיח הוא היה מצוין).

Comments closed