כל אחד והפחד שלו. מוות, חולי, חושך, נחשים, פחמימות וגם, מכבי פוקס תל אביב. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מהווה נושא לגיטימי לגמרי שמפחיד אנשים, כאשר אצל כל אחד הפחד זה קצת שונה. אצל אוהדיה, בצדק או שלא, יש את הפחד הקבוע מכישלון, פחד שהתממש בשלושת השנים האחרונות פעם אחר פעם. אני למשל מתעורר מתסריטים כאלה באמצע הלילה טובע בבריכת זיעה של עצמי.

לשונאיה יש כמובן את הפחד מהצלחתה. ניצחונות והצלחות של מכבי סל זה לא כמו אצל קבוצות אחרות, שהרי הללו מלווים בפסטיבלים צהובים בתקשורת הישראלית. פחות או יותר כולם בתמימות דעים שהצלבה תהווה הצלחה במכבי של השנה, אבל פיינל פור זו מחשבה מבעיתה לכל הייטר שיצטרך לחזות באורגיה חושנית צהובה למול עיניהם בעיתונים, טלוויזיה, אינטרנט וכל אמצעי מדיה אחר שקיים.

אבל ישנו פחד אחד הקשור למכבי סל המאחד את כולם. אוהדיה, שונאיה ומסקריה. ולפחד הזה, שמופיע בתמונה מטה, קוראים ניקולה וויצ׳יץ.

אנחנו, כולנו, חרדים מהרגע הזה שעוד עלול להגיע. זה לא ודאי, הרבה דברים יכולים להשתבש, אבל נכון להיום, נראה שאנחנו על הנתיב שמוביל לשם. פאק כמה שזה מפחיד אותי. סטיבן קינג יכתוב על זה ספר ואז מ. נייט שאמלאן יביים את הסרט. המחשבה הזו שמכבי ת״א הנוכחית שהוא בנה תצליח ואז… שומו שמיים, *בולע את הרוק*, כולנו נצטרך… וואו, קשה לי אפילו לכתוב את זה. כולנו נצטרך… להתנצל בפניו?!

נא, אין מצב, פאק דאט שיט. לא יקרה. לא רוצה.

כולנו כבר מכירים את הסיפורים על איך נבנית קבוצה במכבי ת״א כדורסל. לפעמים המאמן מעורב יותר (פיני? בלאט?), לפעמים פחות (אפי? גודס?), אבל מבחוץ נראה שבניית הסגל היא תוצאה של מאבקי כוחות בין הבעלים השונים, כאשר כל גורם בהנהלה מנסה להביא את השחקנים שלו. כשיש על הספסל מאמן שלא קורס תחת המערכת המלחיצה בעולם, זה יכול לעבוד, אפילו בצורה טובה, אבל כשאין מאמן כזה… *בום*.

איני יודע בדיוק כמה וויצ׳יץ׳ היה קשור לבניית הסגלים בשנים האחרונות. אני כן יודע שהוא התנגד ללא מעט החתמות בקבוצה, אולי אפילו רוב ההחתמות, בעיקר שחקנים. יחד עם זאת, אפשר להניח בבטחה שכמה שחקנים (ומאמנים!) כן היו שלו.

הנקודה היא שהוא לא הרכיב את הקבוצות ואת הסגלים האלה לבד. להפך, נדמה שהאמת די רחוקה מכך. אבל הוא סומן. בצדק. כי זה חלק התפקיד. הוא המנהל הכללי, הג׳נרל מנג׳ר, הבן אדם שיבואו אליו בתלונות. הרי הפדרמנים, הרקאנטים והמזרחים לא יתפטרו או יעזבו את הקבוצה, ומישהו שם למעלה צריך לספוג את האש על הביזיונות האחרונים ומתמשכים של הקבוצה, אז וויצ'יץ' הוא המטרה הבאה. אפילו אם למשל השפעתו על הסגל מוגבלת.

ואז הגיע קיץ 2017. ואותם בעלים נדרשו להחליט על אחת משתי דרכי פעולה: או שמפטרים את וויצ׳יץ׳ או שנותנים לו לספוג את האש, והפעם בצדק. כלומר, הוא יקבל את ההחלטות והוא יבנה את (רוב) הסגל. והוא אכן עשה את זה (יחד עם ספאחיה, שנראה שקיבל קצת יותר קרדיט מההנהלה שמעליו בעניין בניית הקבוצה).

והנה, או כמו שמאיר אנשטיין ז״ל היה אומר, והיניייייייי, אנחנו חוזים בקבוצה של וויצ׳יץ׳ ולפחות בינתיים, היא לא נוראית. לא נוראית בכלל יש לומר. כפי שכבר צוין מעלה, עדיין מוקדם, מאד, אבל אחרי חמישה משחקי יורוליג, מכבי עומדת על שלושה ניצחונות ושני הפסדים, כאשר בשני ההפסדים היה לה את הכדור האחרון עם הזדמנות לנצח.

יחד עם סממנים שיכולים להדאיג, ישנם דברים שלא ראינו מהקבוצה בשנים האחרונות, סממנים חיוביים. העובדה שמכבי הייתה בכל משחק עד עכשיו, העובדה שמכבי מגיעה מוכנה ליריבות שלה, הכישרון הכללי של הקבוצה לא רע, השליטה בריבאונד (שמעיד על מחויבות ומאמץ, בניגוד לשנים שראינו בעיות בשריר החשק של שחקנים), וכל זה כשהקבוצה חדשה לגמרי וסביר להניח שעוד תמשיך להתחבר.

כן גבירותיי ורבותיי, הפחד הזה מההתנצלות הקרבה אמיתי, הוא קיים.

אני לא יודע מתי הנקודה הזו בדיוק תגיע, כלומר, אם היא כמובן תגיע. אבל איך יודעים מתי בדיוק צריכים להתנצל בפניו? האם באזור מחצית עונת היורוליג כשמכבי עדיין לא הסתחררה לתוך ספירלת כישלון? האם זה לקראת הישורת האחרונה כשמכבי עדיין בתמונת הסיכויים לסיים בשמונה הראשונות? האם זה כאשר היא מעפילה? או שמא רק בסוף העונה כי "את הכסף סופרים במדרגות"?

יודעים מה, אתם תחליטו. אני כבר יורד למקלטים להתחבא.

אני לא אוהב את מה שקורה עם ערן זהבי
הכל יותר טוב כשמנצחים