I screw a hell of a lot better when we're winning.

– Happy Kuykendahl, Blue Chips, 1994

"אני מזיין הרבה יותר טוב כשאנחנו מנצחים".

– האפי קויקנדאל, 1994, בלו צ'יפס

הציטוט מעל שייך לשחקן ג'יי טי וולש בסרט "בלו צ'יפס" העוסק בכדורסל מכללות (וכולל את ניק נולטי, שאק, פני הארדווי ועוד המון הופעות אורח של דמויות כדורסל מוכרות, כולל בוב קוזי שלא הצליח להחטיא מהקו בסצנה הזו). באופן אישי מדובר אחד מסרטי הכדורסל האהובים עלי.

אני לא יודע למה, אבל אני מת על המשפט הזה שנצרב במוחי מהצפייה הראשונה שלי בסרט, עד כדי כך שאני משתמש בו לפתוח טור על מכבי ת"א 23 שנים אחרי ששמעתי אותו לראשונה. אולי בגלל שכילד חרמן בן 14 אהבתי את זה שהוא כולל "זיונים", או שאולי בגלל שגם בגיל צעיר כל כך, הבנתי כמה הוא נכון.

כי הכל יותר טוב כשמנצחים. ה-כ-ל. גם הזיונים.

הנה, אני מהווה (עוד) דוגמא חיה לאמיתות המשפט. הפעם האחרונה שהעליתי שני טורים בתוך שבוע הייתה ב… ב… ספטמבר 2016. כן, הלכתי לבדוק. ועכשיו שמכבי נראים טוב ומנצחים, זה קורה שוב. מכבי ת"א טובים, מסעירים, אפילו קצת מרגשים, והמשחק הזה היה כל כך טוב שברגע שהוא הסתיים התחשק לי לכתוב עליו. כמו סיגריה שאחרי.

אני לא חושב שמוקדם מדי לקבוע שהמשחק מול ריאל מדריד ביום חמישי האחרון ייכנס לרשימת המשחקים הגדולים בין שני המועדונים. היו כאלה שלעגו לכינוי "קלאסיקו" שניתן להתמודדות בין שתי הקבוצות, אבל אם יש יריבויות בסדר-גודל הזה בכדורסל האירופאי, אז מכבי ת"א – ריאל מדריד לגמרי עומדת בסטנדרטים הללו. ואנחנו זכינו במשחק נהדר שהפעם גם הסתיים בניצחון של הטובים.

היו הרבה דברים שבלטו במשחק הזה, ברובם כנראה כבר נתקלתם במהלך סוף השבוע. היתרון המטורף בריבאונד, מספר הזריקות ל-2, החיבוק הקבוצתי של שחקני מכבי ת"א כשדונצ'יץ' נמצא בעיצומה של התקפה שבה קלע 7 נקודות (והפך יתרון חמש של הצהובים לפיגור שתיים פחות מחמש דקות לסיום), והיו עוד.

אחד הדברים שבלטו בשבילי בשלב הזה של העונה, ובמיוחד אחרי המשחק האחרון, הוא הגיוון בקבוצה מכיוונם של האוהדים. נדמה שלכל אחד יש פייבוריט אחר בשלב הזה, כשאין התבייתות על כוכב אחד שבולט מעל השאר.

אצלי ה-שחקן זה נוריס קול. בשלב די מוקדם של הקיץ, קצת אחרי שחתם בקבוצה, יצא לי לדבר עליו בפודקאסט של מכביבול ולתהות איך יתנהג שחקן שמגיע לראשונה באירופה, בגיל 29 (בטח שלא מצב של "סוף הקריירה בשביל עוד כמה ג'ובות"), אחרי שזכה לא מזמן בשתי אליפויות לצידו של אחד, לברון ג'יימס. האם יגיע עם מטען מתנשא של "אני טוב מדי להיות כאן" או גישה של "אני כאן כדי להנהיג". אף על פי שלא נחשב להחתמה מפוצצת, הוא היה השם הגדול ביותר שנחת במכבי הקיץ.

ולשמחת האומה הצהובה, נראה שהוא נחת בנתב"ג עם האופציה השנייה. מקום שלישי במדד האיכות (הוביל את הקבוצה לפני המשחק בחמישי), מוביל באסיסטים, מקום שלישי בנק' למשחק, ונוכחות דומיננטית במגרש. אחרי ההפסד הצמוד מול הכוכב האדום, אני שותפי לפודקאסט דובי יעקובוביץ' ניסינו לענות על השאלה "מי צריך לקחת את הזריקה האחרונה", האם זה השחקן החם, או מי שנמצא בראש ההיררכיה של המאמן.

מבחינתי, אם המשחק על הכף, התשובה היא אחת (וחצי, ומיד נגיע לחצי), נוריס קול. אם הוא יחשוב שהאופציה הטובה ביותר היא למסור לתומאס לשלשה, אז שימסור, אבל הוא השחקן שאני רוצה שהכדור יהיה אצלו. He’s my guy. ואני חושב שהוא צריך להיות The Guy של ספאחיה ומכבי.

כששלחתי את המחשבה הזו לחבר צהוב, הוא ענה לי ש-The Guy שלו זה מייקל רול (הוא גם החצי מהפסקה הקודמת, כשאין לי בעיה שהכדור יהיה גם אצלו כשהמשחק על הכף). ואני יכול להבין למה ישנם אוהדים שמתחברים אליו. הזריקה היפיפייה, התנועה האלגנטית, חכמת המשחק, ההגנה שלו, וכמובן זה שהוא לבן. כלומר מה? התכוונתי מקריח.

מכביסט שלישי מאוהב בדשון תומאס. ומי אני שאתווכח איתו, הבן אדם מכונת נקודות, סקורר מ-ט-ו-ר-ף. נכון לעכשיו הוא המניה הבטוחה כשהכל תקוע והמאמן רוצה שתי נקודות, רק תמסרו לו את הכדור ותנו לו לקחת את השומר שלו לפוסט-אפ. ואחרי המשחק, הוא אפילו מצליח לדבר לעניין במקום לפזר קלישאות בשפת הג'יבריש-ספורטאים.

מכביסט אחר בקבוצת וואטסאפ שלנו חולה על ארט פארחוסקי, על הדרך שבה הוא מקבל למטה את הכדור ו… סתם סתם. רק בדקתי אם אתם ערניים או לא.

מה שכן, מכביסט אחר אצלנו נדלק על פייר ג'קסון. ולמרות שאני לא שותף לדעתו, וג'קסון הוא לא הטיפוס שלי, אני כן יכול לראות למה אחרים נמשכים אליו. קודם כל הוא קנה את עולמו במשחק הראשון בבאמברג. שנית, למרות שאני מקבל עצבים מהמשחק התזזיתי שלעיתים מתנהל על גבול חוסר-אחריות, אני כן יודע שאוהדי כדורסל אחרים אוהבים את ההרפתקנות הזו, את המהירות, את ההתלהבות. וכמו שצוין מעלה, כל עוד מנצחים, הכל טוב ואפשר לשכוח (בקלות) את שאר השטויות שלו.

נוסיף לשחקנים האלה את נוון ספאחיה שהגיע לקדנציה הנוכחית בצורה שונה לחלוטין מהפעם הקודמת, ויש לנו מכבי ת"א סופר-חביבה ואהודה. ואני כותב את זה בידיעה שהכל נולד מניצחונות, ואם אותה קבוצה מפסידה, אז הטור שהיה נכתב כאן היא קוטל את הרביעייה הזו של קול, רול, תומאס וג'קסון (כלומר, אם היה נכתב כאן), יחד עם המאמן, ניקולה וההנהלה.

אבל זה לא המקרה, והמכבי הזו מממשיכה לשחק טוב ולנצח וגורמת לאוהדים שלה להתאהב. ואני עוצר ותוהה כמה זמן לא היה לנו קבוצה עם כל כך הרבה שחקנים חביבים בצורה כזו על הקהל. ייתכן שאני מגזים, אבל אני חושב שהפעם האחרונה הייתה 2011, הקבוצה שפתחה את העונה עם חביבי הקהל סופו, שארפ ופארגו (ואולי ליאור אליהו? כנראה ליאור אליהו?).

שש שנים, חתיכת תקופה. הישג נוסף שעומד לזכות אלה שבנו את הסגל הזה. שוב, נכון לעכשיו.

כל הפחדים כולם