דרק שארפ. כשאני חושב על הניצחונות הגדולים של מכבי ת״א במלחה, זו התמונה הראשונה שעולה לי לראש. דרק שארפ קולע (עוד) שלשה. המשחק גמור, פחות מדקה לסיום, כולם מחכים לבאזר, ושארפ מוצא את עצמו לבד מאחורי קשת השלוש. ההפרש עומד על 17, הוא זורק, מהפינה, רק רשת, 20 הפרש, עגול. ״טו ביגר דה השפלה״. ברקע, כששארפ רץ חזרה להגנה עם החיוך הזה שלו, שומעים את צהלות השמחה של המובלעת הצהובה הקטנה בתוך הים האדום.

הבאזר נשמע קצת אחר כך. מכבי, שהגיעה למלחה מלווה בחששות הקבועים, חוזרת למדינת תל אביב אחרי שנתנה בראש. שוב. הפועל ירושלים נשארת, כרגיל, עם רגשי הנחיתות הקבועים שלה.

הארנה. כשאני מסתכל על ההתמודדויות של ירושלים ומכבי באולם הירושלמי החדיש, אי אפשר שלא להתרשם בחיוב מהשינוי שהבית החדש של האדומים הביא. בטח במשחקים מול היריבה הצהובה השנואה (וסלחו לי שאני לא מחשיב ומסתכל כרגע על שני הגמרים של גביע המדינה, אלה משחקים שונים, דינמיקות שונות, לחץ שונה).

שישה משחקי ליגה בארנה, שישה הפסדים למכבי, הפרש ממוצע של 13 נקודות. בגלל המספרים הללו הייתי פסימי מאד לקראת המשחק בארנה. מי שהאזין  לפודקאסט האחרון של מכביבול שמע אותי בשיא השליליות, מנבא הפסד, חד וחלק. בלי תנאים, בלי ״אולי״.

יותר מדי זמן עבר מהפעם האחרונה שראיתי את מכבי נותנת לירושלים בראש באולם הביתי שלה. יותר מדי זמן עבר מאז התמונה שחקוקה בראשי של דרק שארפ קובר את אותה שלשה שעושה עשרים הפרש. יותר מדי זמן.

המנגינה. זה קורה, מכבי נותנת בראש. בית ספר לכדורסל. הצגה. במחצית הראשונה זה נוריס קול, במחצית השנייה פייר ג׳קסון. פאקינג קו אחורי, ללקק את האצבעות של ניקולה וויצ׳יץ׳. בולדן שם, ברקע. גם רול. מכבי ממשיכה להגדיל את ההפרש אבל זה עדיין לא זה.

הנה זה, 86-66, אותו 20 הפרש מוכר אצלם בבית, מפעם. אשתי צועקת לי מהמיטה שלנו בחדר ״מה זה הריח הזה שמגיע מהסלון״, אני עונה לה שמדובר בניחוחות חזקים של נוסטלגיה. אבל זה לא שלם, משהו עדיין חסר.

ואז זה סופסוף מגיע. אותה מנגינה מוכרת. עכשיו זה שלם. עכשיו זה מושלם. כי ה-20 הפרש לבד לא היה מספיק, צריך את רעשי הרקע כדי באמת להיזרק אחורה בזמן. אוהדי הפועל ירושלים החלו בשירה האדירה שלהם ביציע, בפיגור, ב-20 הפרש, במשחק גמור. לב לב לב. התגעגעתי.

כי 20 הפרש על הפועל ירושלים, בין אם זה ביד אליהו\נוקיה\היכל מנורה או מלחה\ארנה, לא אותו דבר בלי השירה הזו שלהם, בלי ״אנחנו אמנם חטפנו, אבל אנחנו נמשיך לשיר״. אז הצהוב הזה לגמרי בעד, תמשיכו לשיר, בייחוד בפיגור 20 הפרש. זה אף פעם לא שלם בלעדיכם.

ניצחון בטעם של פעם.

הכל יותר טוב כשמנצחים