פייר, התגעגעתי. ואני לא מתכוון לזה בציניות או כותב את הדברים כעקיצה לאדומים, שכן סביר להניח שיהיו מספיק כאלה בהמשך הטקסט כאן למטה. אני באמת התגעגעתי. התגעגעתי אליהם, התגעגעתי למסכנות שלהם, התגעגעתי ליבבות שלהם, התגעגעתי לכל זה.

וב"זה" אני מתכוון לכל המלחמות המפגרות והמיותרות שלהם (מותר עדיין לכתוב "מפגרות"? אם לא, אני מתנצל על המילה, ואתם יכולים לקרוא את זה שוב עם המילה "מטומטמות").

הימים האחרונים היו לגמרי בטעם של פעם, כאשר ניחוחות נוסטלגיים מילאו לי את הפידים ברשתות החברתיות. לאחרונה, לקראת המשחק של מכבי ת"א בארנה מול הפועל ירושלים, יצא לי לומר שהמשחק הזה בשביל הירושלמים הוא מה שהדרבי סל היה פעם בשבילנו, לפני 30 שנה. נכון, גביע אירופה תמיד היה המטרה, אבל הדרבי סל היה ה-משחק. ה-מלחמה על העיר היחידה ששווה להילחם עבורה במזרח התיכון ובעולם.

הדרבי סל זה למעשה המשחק הראשון שאני ממש זוכר לפרטים מהילדות שלי. הייתי בכמה וכמה משחקים עם אבא שלי בהיכל הספורט ביד אליהו לפני אותו משחק מספר 5 בסדרת הגמר של 1992, כאשר מכבי של צביקה שרף, חוזה וארגס ומייק מיצ'ל (ודורון ג'מצ'י ונדב הנפלד ומוטי דניאל) התמודדה מול הפועל של רלף קליין, דיוויד ת'רדקיל ופרוויס שורט (ועמוס פרישמן ושמעון אמסלם ושטיינהאור), אבל זה המשחק שאני זוכר את כל הפרטים ממנו.

אני זוכר את הגג של הנפלד לפרישמן כשהאחרון היה למעשה לבד מול הסל במתפרצת וכך הוא נשאר על 0 נק' במשחק הכי חשוב של העונה. אני זוכר איך ספרתי את כל 23 הנקודות של וארגס. אני גם זוכר את המהומה בתחילת המשחק עם האגרוף של מרסר לשטיינהאור (לב לב לב ראובן וירובניק ז״ל).

הרבה שנאה ספורטיבית וגועל הדדי עברו מאז בירקון, יש האומרים שעל גדות הנחל המפורסם גם היה איזה אולם כדורסל מצ'וקמק ומכוער. הפועל ת"א בינתיים התפרקה ונולדה שוב, עלתה המון ליגות, הדפיסה טישרטים מגניבים (הישג כביר לכל הדעות!), חזרה לליגת העל ואפילו ניצחה דרבי. או כמה דרבים. ואני, אני מודה שקצת התבגרתי מאז, קצת התפכחתי, קצת הפכתי ליותר רציונלי ופחות אמוציונלי. הפועל ת"א עדיין מצליחה לגרום לדם שלי לבעבע פה ושם, אבל זה לא אותו הדבר.

והשבוע האחרון זרק אותי אחורה למסע מופלא וכיפי בזמן. לא כעסתי או התעצבנתי, הדם לא בעבע, רק צחקתי. הפועל ת"א שעשעה אותי, וזה ההבדל הגדול מפעם. כי בעבר הייתי מסתכל על שאול אייזנברג ומקציף בפה כמו בולדוג שרואה סטייק אחרי שהורעב שבועיים. היום אני מסתכל על רמי כהן ולא יכול שלא לצחוק ממנו ואיתו.

טל בן ה-13 היה מתעצבן מהציטוטים שיצאו בשבוע האחרון מהדרייבאין, הוא היה כועס ומקלל אותם על המלחמות שלהם באימפריית הרשע הצהובה וגרורותיה (כולל ספורט5 כמובן). היום אני מסתכל על הצדקנות בשקל ושמח שיש לי קצת בידור טוב שיעביר לי את הזמן. אני קורא את ההודעות שלהם לעיתונות ורוצה להלחין אותם לשירים רומנטיים. אני נתקל בציטוט של רמי כהן "אנחנו עושים את זה למען עתיד טוב יותר״ ותוהה מי זה הגאון הקומי שהפועל מעסיקה כדי שיכתוב להם את הטקסטים המצחיקים האלה.

"עתיד טוב יותר". אתם קולטים שיש לנו כאן מינימום אילון מאסק שמנהל את הפועל?

סחטיין עליו ועליהם, הפועל ת"א באמת משחקת את המשחק בצורה מעולה. כי זה כל מה שהם עשו במהלך השבוע האחרון, שיחקו משחק. גם הם לא האמינו לרגע שהם יצליחו למנוע מאנשי ספורט5 להיכנס לאולם ולשדר את המשחק, כמו שהם לא האמינו לרגע שהמשחק יתקיים במוצאי שבת.

הם רקדו לצלילי האוהדים שלהם שמחאו להם כפיים ועודדו אותם להמשיך. קוראים יקרים, שאף אחד מכם לא יחשוב שרמי כהן או מישהו מהנהלת הפועל הוא איזה שהוא לוחם צדק אמיץ, פורץ דרך נועז שבא להילחם נגד מכבי ת"א, דון שמעון מזרחי והמונופול הדורסני שיש לה על הכדורסל הישראלי, הטלוויזיה הישראלית, ולמעשה העולם כולו.

הנהלת הפועל בסך הכל נהגה כמו ילדה קטנה שידעה שתקבל הפתעות ומתנות מההורים אם היא תתנהג יפה ותעשה מה שאומרים לה.

רוצים לדעת מה היה נחשב למעשה אמיץ, חתרני, כזה שהיה מוציא את רמי כהן כמנהיג שמתווה דרך כנה ואמיתית? אם הוא היה יוצא לפני שבוע בהודעה רשמית לאוהדי הקבוצה שאומרת:

אנחנו מרגישים שנעשה כאן אי-צדק, קטן או גדול אתם תחליטו. אבל לצערי המציאות כיום היא שאין ספורט בלי הכסף של הטלוויזיה, וגופי השידור הם למעשה אלה שמחזיקים את כל הקלפים ביד ומקבלים את ההחלטות. תאהבו או תשנאו את המצב, זה הספורט המקצועני ב-2017, בישראל ובעולם. הם החליטו שנשחק ביום ראשון, אז אנחנו נשחק ביום ראשון. יאללה הפועל.

במקום זה, הוא וההנהלה שמאחוריו פנו לנתיב הקל ביותר האפשרי. הנתיב שלא דרש מהם שום הקרבה, שום תעוזה, שום אומץ. במשך שבוע שלם הם חפנו את האוזניים עם הידיים, נשענו קדימה אל עבר האוהדים ודרשו עוד ועוד תשואות. כמו אלירן עטר אחרי שהוא כובש שער, אני לא שומע אתכם

כל הודעה מופרכת לתקשורת שהמועדון הוציא הייתה למעשה עוד בקשה לתשומת לב חיובית מהקהל, עוד דרישה לתשואות. "עוד" ההנהלה דרשה, "עוד מחיאות כפיים, עוד הנפות ידיים, תרעיפו עלינו עוד אהבה" בזמן שהם ממשיכים לגרור את כולם לשבוע מיותר לחלוטין של ספינים ואשליות שהמשחק לא ישודר.

הרי לאף בר דעת לא היה ספק, ולו הקל ביותר, שיהיה שידור ישיר של הדרבי. אפילו לא למאית שנייה מהיום העמוס שלנו. כולנו ידענו בדיוק מה תהיה התוצאה הסופית.

ואולי, בדיוק בגלל זה, כל השבוע האחרון היה כל כך כיפי. בגלל שהסוף היה ידוע. ככה יכולנו להישען אחורה, לשים רגל על רגל, וליהנות מהצדקנות בשקל אולד-סקול של האדומים, מהצגת הקוזאק הנגזל המוכרת מפעם. מאותה הפועל ת"א שניהנת לשחק אותה כיפה אדומה תמימה אל מול הזאב הטורף הרשע שהוא מכבי ת"א (והשליחים שלה, האיגוד וספורט5).

באמת התגעגעתי. כל הכבוד על הקאמבק. תודה לך הפועל.

אותה מנגינה מוכרת
שלום ולא להתראות