בשנים האחרונות גברים עומדים ומסתכלים מהצד על כוחות הקדמה נוטלים מהם אט אט את הפריבילגיות המולדות שהיוו חלק בלתי נפרד מחייהם במשך אלפי שנים. דבר שלא קל לקבל. אם נולדת גבר, התמזל מזלך ואתה כבר ביתרון על כל מי שנולדה אישה. אם נולדת גבר בצבע בהיר, יש לך יתרון נוסף על גברים שנולדו עם צבע עור כהה יותר. בתרבויות מסוימות, הגזע והדת שנולדת אליהם נכנסים גם כן למשוואה הזו.

כולנו, גברים ונשים כאחד, עדים כיצד החברה מנסה לתקן את האיוולת הזו. בשנה האחרונה זה בלט במיוחד עם תנועת MeToo# למשל. מדובר בתהליך די קיצוני לצד השני של תקינות פוליטית, אבל כזה שנדרש, כאשר בסופו של דבר התהליך הכואב (ולעתים מעצבן) יאזן את העיוות שהשתרש דורות על גבי דורות בחברה האנושית ושהעניק לגברים עליונות טבעית ושליטה על המין השני.

כאמור, זה לא קל. גם אם בתוך תוכך אתה יודע שזה הדבר הנכון, זה לא פשוט להסתכל מהצד ולראות את היתרונות המולדים שלך נלקחים ממך. באופן טבעי, חלק מהאוכלוסייה יעשה הכל כדי להאט את התהליכים הללו ואף לעצור אותם. הרי אף אחד לא אוהב שלוקחים ממנו משהו מבלי לשאול אותו או להשאיר לו איזו שהיא תמורה. מדובר בסוג של אינסטינקט. הלו, זה שלי, עזוב!

הצבעה עבור דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות בארה"ב למשל זה דבר אחד שהמון אנשים עשו כדי לעכב תהליכים כאלה, הניסיון לעצור השתלבות של נשים ביחידות קרביות בישראל זה דבר נוסף. אבל האמת היא שלא ניתן לעצור את התהליכים האלה שכבר החלו. להאט, כנראה שאפשר, לעצור, ממש לא.

אז גברים נאלצים להתרגל ולהסתגל למצב שבו היתרונות החברתיים נלקחים מהם, ולחזות בשינויים שנועדו לפגוע בזכויות הטבעיות שהוענקו להם מכורח זה שהתחילו לנשום כשיצאו מרחם אמם. אציין פעם נוספת, לא קל.

האלימות במגרשי הספורט, ששוב תפסה מקום בולט בכותרות בשבוע האחרון, מהווה עוד פריבילגיה תרבותית שגברים מסרבים שייקחו מהם. עוד זכות שהגברים נאבקים עליה, פן ייקחו להם אותה. הזכות להתנהג כמו חיה. וכמו בשאר התחומים, הגברים לא יוותרו בקלות על חלקת האלוהים הקטנה הזו שבה הם יכולים לקלל, לנאץ, לטנף, לירוק, לזרוק חפצים ובמילים אחרות, להתנהג בפראות (כמעט) חסרת רסן (כמעט) ללא השלכות.

בין אם זה משחק כדורגל, כדורסל, כדורעף או הדרבי התל אביבי בבדמינטון, אנחנו הגברים התרגלנו למציאות הזו. האלימות היא הנורמה שהשתרשה ביציע. כשאנשים אחרים מציינים בפני אוהדי ספורט שההתנהגות הזו היא למעשה לא נורמלית, האוהדים מגנים על זכותם להמשיך ולהתנהג ככה.

בבקשה אל תיקחו לנו את זה. לקחתם ולקחתן לנו כבר כל כך הרבה, אנא מכם, השאירו לנו את המקום האחד הזה של האצטדיונים שבו מותר לנו להתנהג ככל העולה על רוחנו ולהתחבר ליצרים הפרימיטיביים והאלימים ביותר ששוררים בתוכנו. אם תיקחו לנו את המגרשים, באמת כבר לא יישאר לנו איפה להשתולל.

שירים שמהללים אונס, קללות גזעניות, קללות ונאצות לא-גזעניות, רדיפה פיזית אחר שחקנים (בתחומי המגרש ומחוצה לו), ניצול טרגדיות איומות אישיות, זריקת חפצים, יריקות, שימוש בטרמינולוגיה קשה ועוד. בתחום הזה של המגרש הכל בסדר, הכל מותר, הכל חלק מהנורמה, "חלק מהחוויה". בדיוק כמו נורמות פסולות אחרות שהשתרשו כאן במדינה ובעולם במהלך השנים.

ובגלל זה אנחנו רואים אנשים נורמטיביים לחלוטין, שבכל תחום אחר בחיים מתנהגים בצורה מכובדת ומתורבתת, מגנים על תרבות האספסוף ששולטת ביציע. הם לא מכירים משהו אחר ולא מעוניינים להכיר משהו אחר. הרי אף אחד לא אוהב שינויים. כשאתה קונה כרטיס למשחק, מסתבר שאתה זכאי להתנהג בצורה גסה ואלימה, הכי גסה והכי אלימה, כי ככה זה היה תמיד. ואוי למי שינסה לקחת מהגברים (גם) את הזכות הזו.

(שלא נזכיר את העובדה שבשביל חלק מהגברים היציע מהווה כנראה את המקום האחרון שבו מותר להם לפרוק אגרסיות שפעם היו רגילים להוציא במקומות נוספים. היציע הוא למעשה המקלט האחרון שלהם.)

אבל התהליכים שקורים בחברה שלנו מחוץ למגרשים יחלחלו עם הזמן גם לתוכם. אולי זה יקרה הרבה יותר לאט ממקומות אחרים, אבל זה יקרה. ואותם הגברים שנמאס להם מזה ש"כל הזמן לוקחים להם", יכולים לצקצק ולהתעלם, להיאבק ולהילחם על זכותם להיות אלימים, להתרגז מזה שמנסים לקחת להם את הצעצועים, לבעוט ולצעוק כמו תינוקות בכייניים, אבל יצטרכו בסופו של דבר לחזות במקום המפלט האחרון שבו הם יכולים להיות אלימים מבלי לשאת בתוצאות, גם כן נלקח מהם.

שלום ולא להתראות