לוזר הבא בבקשה (הערות מחוצן)

גם אתם במתח לגבי זהות הלוזר הבא של הכדורגל האירופאי?

163158

לא הרבה יודעים זאת, אבל מיד לאחר סיום המשחק אמש, נערכה בלונדון פגישה דחופה וחשאית לגבי עתיד הכדורגל האירופאי. מו"לים, עורכים בכירים, עיתונאים, פרשנים, שדרים, מפיקים ואף נציגים מאופ"א התכנסו כדי לעכל את מה שהתרחש למול עינם, כמו גם לתכנן את העתיד בתקווה שיצליחו להגיע להסכמה ולהצבעה בסוף הפגישה.

אריאן רובן, השחקן שסומן על ידם כ"לוזר" כבר לא, והם חייבים למצוא את הלוזר החדש שישתלט על המשבצת. הם חיפשו במהלך הפגישה את אותו שחקן בעל יכולות פנומנליות שעדיין לא זכה בגביע משמעותי אירופאי ומתויג כמחמיצן סדרתי שלא מופיע למשחקים או טורנירים גדולים.

*

אותי התיוגים הללו מאד משעשעים, שכן הם קצת כמו סטטיסטיקה. כלומר, הם תקפים עד לנקודה מסוימת שהם פשוט כבר לא.

עד לדקה ה-89 אתמול, אריאן רובן היה לוזר, שחקן מן הסוג שהביצים שלו מתכווצות ממשחקים כאלה. עד שכבש את השער. וזהו, עבר. עכשיו יש צורך לעבור לשחקן הבא, אחרת איך כלי התקשורת ימסגרו את המשחקים הבאים?

למעשה יש לשקול את התיוג הזה מלכתחילה, שכן אף אחד לא אמר לנו שרובן הוא "לוזר טנטאטיבי", אלא פשוט "לוזר". אבל אחד חייב לתהות, האם "לוזר" היה מסוגל לכבוש את השער המנצח על במת הכדורגל הגדולה ביותר בדקה המכריעה ביותר? שכן "לוזר" אמיתי נשאר לוזר ומחמיץ כמובן את אותה בעיטה בדקה ה-89.

*

כמובן שהתיוגים הללו לא ייחודיים לכדורגל באירופה ומתרחשים ברחבי הספורט הגלובלי.

הדוגמא האחרונה הבולטת הייתה התיוג של לברון ג'יימס כלוזרפחדן. האם הוא באמת היה כזה? כי אם כן, לא כל כך מובן לי איך הוא סחב אחריו את מיאמי לאליפות בעונה שעברה. האמת היא שכמו במקרה של רובן, גם לברון ג'יימס תויג כלוזר עד שזה הפך ללא רלוונטי יותר.

אחרי שג'יימס זכה באליפות לפני שנה, המסגור הקלישאתי המפוקפק מועבר למול עיננו בתהליך הדרגתי לשחקנים אחרים ובינם קווין דוראנט, כרמלו אנטוני ואולי אפילו כריס פול (שכן המעמסה שהייתה על לברון גדולה מדי לשחקן יחיד אחר, ועכשיו חייבים להתחלק).

אז אריאן רובן כבר לא, אבל אתם בהחלט מוזמנים להשתתף במשחק הנהדר של "מי רוצה להיות הלוזר הבא?", בהנחיית כולם. אני לא בקיא מספיק בכדורגל האירופאי כדי להכריז על שחקן כזה או אחר שיירש אותו, אבל אני במתח.

ואיפה היה מסי?

במהלך יום שבת, בשעות שלפני המשחק, שמתי לב לנימה של לעג ששולטת ברשתות החברתיות כלפי ישראלים שפחות מתעניינים במשחק מכיוון שריאל ואו ברצלונה לא נמצאים בו. או אולי יותר נכון יהיה לכתוב מכיוון שרונאלדו ואו מסי לא משחקים בו.

ברחבי טוויטר ופייסבוק, בתנאי שאתם עוקבים אחרי האנשים הנכונים, אפשר היה להבחין בזלזול באוהדים ש"לא יודעים להעריך כמוהם את הכדורגל הנפלא שצפוי לנו משתי קבוצות כדורגל גרמניות איכותיות, ולא תמיד צריך את ברצלונה בשביל זה".

אז הנה מבזק חדשות לסנובי-הכדורגל: העם אוהב סופר-סטארים! ולא רק העם בציון, אלא העם ברחבי כדור הארץ.

*

פמפום סופר-סטארים זו הדרך הראשונה שכל ליגה מקצוענית משווקת את עצמה להמונים, אז בבקשה לא להיות מופתעים אחר כך שאנחנו קודם כל רוצים לראות כוכבים ואחר כך קבוצות (או קבוצות שמלאות בכוכבים או כאלה שכבר הפכו לתופעה בפני עצמה, כמו ברצלונה).

אני מצטער, אבל רובן לא מעניין אותי כמו מסי. וההוא מדורטמונד עם השם הארוך שכבש רביעייה בחצי הגמר, לא מעניין אותי כמו רונאלדו. והייתי ממשיך את ההשוואות, אבל אני לא בטוח שאני מכיר שמות נוספים משתי הקבוצות ששיחקו אתמול. למעשה, השם היחיד שאני מכיר מדורטמונד הוא "גצה", וזה מסיבות שבכלל לא קשורות לכדורגל.

האמת הזו נכונה כלפי כל ספורט. מכבי נתניה לא מעניינת אותי כמו הפועל ירושלים. הפועל קריית שמונה והפועל ר"ג לא מעניינות אותי יותר מאף אחת בכדורגל הישראלי. פול ג'ורג' לא מעניין אותי כמו לברון ג'יימס. וטים דאנקן לא מעניין אותי כמו… פשוט תזרקו אבן מחוץ לחלון, אתם תפגעו במישהו שיותר מעניין מטים דאנקן. וג'ו פלאקו לא מעניין אותי כמו טום בריידי. וטמפה ביי רייס לא מעניינים אותי כמו הניו יורק ינקיס.

אנשים מתעניינים בכוכבים וקבוצות סקסיות. אני לא יודע אם יש דבר רחוק יותר מ"סקסי" מאשר ריברי.

לכל קבוצה יש את האוהדים שלה כמו גם את האוהדים שהם ההארד-קור של הספורט ואלה יצפו בכל משחק לא משנה מי הן היריבות. אבל האנשים האלה לא מעניינים אף אחד (שמתם לב איך הבאתי לכם אותה בהפוכה?!), בעיקר את מנהלי הליגות שכן אלה לא צריכים למשוך אותם, האוהדים הללו יגיעו בכל מקרה.

הגמרים האלה צריכים אנשים כמו ז'וזה מוריניו על מאחורי הקווים וזאת כדי למשוך את הצופים שיודעים שיש גם דברים אחרים שאפשר לעשות במוצאי שבת (במקום שני מאמנים שאין לי מושג את שמם, אני רק יודע שאחד מהם מנסה לשחק אותה היפסטר עם משקפיים מגניבות). המשחקים האלה צריכים את מסי, את ברצלונה, את מנצ'סטר יונייטד ומילאן. טוב, וגם את באיירן מינכן (רק עדיף שזו תהיה באיירן עם אוליבר קהאן).

אז בפעם הבאה שמישהו צוחק על אנשים ששואלים "איפה מסי", תזכרו שבלעדיהם, אין לכם בכלל ספורט מקצועני שמצליח להתפרנס.

וכמה קטנות חיוביות:

– עכשיו שנגמר, לא צריך להיות חשוף יותר לבדיחות דלוחות על כדורגל גרמני, יחסי אנגליה-גרמניה הקשורות למלחמת העולם השנייה והעובדה שבכל מקרה קבוצה גרמנית תנצח.

– לפחות זה לא הסתיים בפנדלים ואנחנו יודעים שבאיירן מינכן זכתה בגביע בזכות ולא בדרך שרירותית המקבילה בעיני הטלת מטבע.

– סופסוף הגמר הזה מאחורינו ותקשורת הספורט יכולה להתמקד בדברים החשובים. מחר מכבי ת"א מול הפועל ירושלים בחצי גמר הפלייאוף של הכדורסל הישראלי. זה ייגמר בסוויפ, תנחשו לבד למי (עוד על הסדרה בהמשך).

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

כל הכבוד להם
ליגת שוקי ההון - כשהביטחון הופך ליוהרה, והפחד לחרדה

32 Comments

בני תבורי 26 במאי 2013

טוב נו, לא לוזר, אבל השחקן הראשון מהקבוצה שלי שהייתי מרביץ לו. וגם מכוער נורא.

austaldo 26 במאי 2013

איך אתה מגדיר "לוזר"?

אני חושב ההפסדים כשלעצמם לא בהכרח הופכים שחקן ל"לוזר". מה שכן קובע זה איך אותו שחקן שיחק. שחקן שנילחם, לקח אחריות, עשה את המקסימום ורק לא היה לו מזל לא נחשב בעיני כלוזר.
אם נתייחס לדוגמאות שלך אז לרובן היה רצף מטורף של החמצות במישחקי גמר אבל זה לא "לוזר", זה חוסר מזל.
לברון לעומת זאת בסידרה ההיא נגד דאלאס היה לוזר ענק. רבע אחרון, שומר עליו פאקינג ג'ייסון קיד בן ה- 40 באחד על אחד שגם כשהיה בן 25 לא היה מסוגל לשמור על עשירית מהמאסה והעוצמה של לברון והחתיכת טאלנט מסאות' ביץ' מוסר את הכדור והולך אחורה במקום לקחת את הכדור לסל ולהטביע. זה לוזר.

גל דגון 26 במאי 2013

אני מסכים איתך, אבל שנה שעברה לא ראינו את הדברים האלה מלברון. הוא לקח אחריות עד הסוף, ולקח את הקבוצה שלו לאליפות.

austaldo 26 במאי 2013

בכוונה הדגשתי "בסידרה נגד דאלאס". בשנה שעברה בהחלט לברון לקח אחריות, לא רק על מיאמי אלא גם בניבחרת ארה"ב באולימפיאדה.

MCMANAMAN 26 במאי 2013

מצטער אבל כל הפנדלים והשערים הכמעט בטוחים שהוא החמיץ שנה שעברה בליגה, בגמר גביע וגם גמר הצ'מפיונס אם אני לא טועה בנוסף ל 3 מצבים של אחד על אחד מול שוער דורטמונד אתמול הם לא חוסר מזל.
רובן הוא כשרון מדהים אבל בסופו של דבר כולם יודעים עליו 2 דברים –
1. הוא בסוף חותך שמאלה
2. אחוז ניצול המצבים שלו הוא נמוך מאוד

הוא בכל זאת בישל והבקיע אתמול אז באמת נראה לי מוגזם לקרוא לו לוזר אבל הוא לא מי שהייתי מגדיר ווינר

austaldo 26 במאי 2013

"ווינר" זו הגדרה עוד יותר קשה מ"לוזר". אני באופן אישי חושב שיש ממש מעט "ווינרים". אני למשל לא מגדיר את מייקל ג'ורדן כ"ווינר" – הוא ""רק"" השחקן הכי טוב ever, ובפלייאוף הוא שיחק בדיוק כמו השחקן הכי טוב ever ובגלל שהוא כל כך טוב והוא כן לקח אחריות אז הוא ניצח יותר. כשרון ענק עם רעב וקילר אינסטינקט זה עדיין לא "ווינר" בעיני.

ככל ששחקן יותר טוב ככה יש לו פחות סיכוי להיות "ווינר" – הוא הרי כוכב, הוא צריך לנצח. ווינר בעיני זה אלן אייברסון ששיחק חבול ופצוע עם קבוצה נחותה בכמה רמות נגד הלייקרס (והשופטים) וירד מהמיגרש כשהוא בקושי עומד על הרגליים. ווינר זה דון ביבי בסופרבול נגד דאלאס שרדף אחרי ליאון לט הדביל לאורך כל המיגרש והוציא לו את הכדור לפני האנדזון וזה במישחק שהקבוצה שלו (שהיא שם נירדף ללוזריות) קיבלה בראש.

אדם 26 במאי 2013

למי איכפת ממסי ורנואלדו? סוף סוף היה לנו גמר איכותי, מלהיב, מהנה ומהיר. אז למה לדחוף לנו אותם עכשיו שוב?

חוצמזה, זה באמת נורא מעניין לראות 9 פעמים בשנה את אותו המשחק עם הכוכבים הנוצצים, ממש נפלא ולא משעמם בכלל. רק המחשבה שהיה יכול להיות קלאסיקו במקום הגמר הזה עושה לי חלחלה.

לא מבין, אנשים לא אוהבים דברים חדשים? רוצים כל הזמן אותו דבר בדיוק?

דון נאפולי 26 במאי 2013

רגע, תכלית הטור הזה היא להגיד לנו שאתה לא עוקב אחרי כדורגל?
למה כל כך ארוך?

דון נאפולי 26 במאי 2013

אופס

איציק 26 במאי 2013

המועמד האולטימטיבי הבא: משהו שאפילו הניצחון על רובי ריבלין לא מוחק :-)

יויו 26 במאי 2013

אוהדים ניטרליים תמיד ירצו לראות משחקים עם סופרסטארים.
ואני מסכים איתך שאוהדי הכדורגל אוהבים קודם כל סופרסטארים, ורק אז קבוצות גדולות.
זה בעיקר נכון לילדים שרק מתחילים להתעניין בכדורגל, ומיד מנכסים לעצמם את הקבוצה הנוצצת ביותר באותה תקופה (לי יש עדיין מקום חם בלב ליובנטוס, בגלל שנות ה-90, בגלל הנסיך).

מה שאני לא אוהב זה אנשים שפשוט 'מחליפים' קבוצה לפי מי שטובה יותר. לשמוע מאנשים מבוגרים שהם 'אוהדים' של ברצלונה ישר מעורר בי אנטגוניזם.

אם ביום מן הימים יובנטוס יחזרו להיות הקבוצה הטובה והנוצצת ביותר באירופה, אני כבר רואה שאצטרך להסביר ש'הייתי שם עוד משנות ה-90', ובצדק. אף אחד לא אוהב טרמפיסטים.

אילי 26 במאי 2013

תיארת בדיוק את הבאסה שלי מלהיות אוהד ברצלונה מבוגר. אני אוהד אותם מימי סטויצ'קוב (כן, דווקא סטויצ'קוב. יכולתי להגיד רומאריו, יכולתי להגיד רונאלדו המקורי, יכולתי להגיד אפילו זוביזארטה. אבל אין על סטויצ'קוב) אבל לך תגיד למישהו שאתה אוהד ברצלונה שכבר חגג את הבר מצווה שלו די מזמן, והוא יחשוב שאתה טרמפיסט…

http://www.youtube.com/watch?v=tahz3tWXBCY

קיש 26 במאי 2013

א. אני לא מבין מה הבעיה עם זה? זה הכול נכון. רובן היה עד אתמול בדקה ה-89 לוזר גדול מאוד, עם רשימת הפסדים שנגרמו באשמתו הישירה גדולה יותר מכל שחקן אחר שאני זוכר (בגמרים) וכן, הוא הצליח לנצח, וכבר לא לוזר. כנ"ל לגבי לברון, וכנ" לגבי עוד הרבה שחקנים אחרים.
ב. אם אתה לא מתעניין בכדורגל האירופי, וזה בערך כל מה שרצית להגיד – אז היה עדיף פשוט לא להגיד, או להגיד משהו כמו "ספורט אמריקני הוא הרבה יותר שווה" – כי מה שכתבת זה פשוט שטויות. הגמר אתמול, פרט לכך שהיה אחד המחשקים הטובים ביותר במעמד כזה, אלא גם זכה בוודאות לאחוזי צפייה יפים מאוד (22% רייטינג בארץ – וזה כשלאף אחד לא אכפת…), שלא לדבר על מה שהלך בטח בלונדון, ובאירופה בכלל. ועוד יותר – המשחק של אתמול זיכה את שתי הקבוצות, ואת הליגה הגרמנית בכלל, בעוד המון מעריצים, שבניגוד אליך כן מכירים את כל ההרכב של שתי הקבוצות, וגם אם לא אז כבר עכשיו משננים אותם.

א 26 במאי 2013

לכו תספרו בהולנד שאריאן רובן לא לוזר. את החוב הקטן לבאיירן הוא אולי סגר, את החוב הגדול שיצרו שתי ההחמצות האיומות ההן מול קסיאס הוא כנראה לא יסגור לעולם.

אביאל 26 במאי 2013

אריאל – אני לא ממש מסכים איתך לגבי הקשר בין כוכבי העל לבין זה שבלעדיהם הספורט המקצועני לא היה מתפרנס. העובדה שהבנאליות ותרבות ההאדרה היא מנת חלקה של התקשורת (במיוחד בישראל) וכתרים ניתנים במהירות ונלקחים במהירות היא הנקודה הבעיתית. כוכבי על הם חשובים ללא ספק אבל גם בלעדיהם הכדורגל היה מסתדר, ריאל וברצלונה גם ככה משכו קהל וצופים והיו מושכים גם בלי רונאלדו ומסי לדעתי, מכיוון שהן קבוצות עם מסורת ואתוס של כדורגל התקפי שתמיד מושך את האוהד הממוצע, כוכבים הולכים ובאים והקבוצה נשארת, דוגמא לכך היא שריאל מדריד מצליחה לפני ארבע שנים למשוך שניים מתוך שלוש הכוכבים הגדולים של הכדורגל העולמי מבלי היא עברה את שמינית הגמר בליגת האלופות.

בשיווק לומדים שעדיף לשמור על הלקוח הקיים ולא לגרום לו לעזוב מאשר לנסות לרכוש לקוח חדש, אני מניח שגם בכדורגל זה תופס. יש צדק באותם אוהדי כדורגל שנמאס להם שמישהו שרואה בממוצע ארבע משחקי כדורגל של ריאלברצלונה בשנה הופך פתאום לאוהד שרוף שלא מפסיק לבלבל את השכל ומרגיש שהוא נולד בקטלוניה.

טל בן יהודה 26 במאי 2013

בהנחה שהתייחסת ב"אריאל" אלי (טל), אני אתייחס לתגובה שלך ב-2 נקודות:

1. הספורט המקצועני והמציאות שאנחנו חיים בה משתנה בקצב מהיר מאד.

כלומר, מה שהיה נכון פעם, כבר לא בהכרח רלוונטי היום. אני באמת שלא יודע אם בעולם מפוצץ בגירויים, הכדורגל היה מסתדר בלעדיהם.
בעבר, לפני 20 ו-30 שנה, כשילדים רצו לשחק, הם יצאו החוצה עם כדור… כלומר, החיבור לספורט היה מובן מאליו.
ריאל וברצלונה באמת משכו קהל וצופים, והם ימשיכו, אבל היום גם יש אייפון, אייפד. ואקסבוקס. ופלייסטיישן. ואינטרנט. ועשרות ערוצי טלוויזיה.
אף תחום בידורי (והכדורגל והספורט המקצועני נכלל תחת הההגדרה הזו) אינו יכול עוד לקחת קהל כמובן מאליו.
עליו למשוך צופים – והדרך שעושים זאת זה שחקנים אינדווידואלים. סטארים וסופר-סטארים.

אם לא תמשוך קהל, קבוצות לא יכולו להתפרנס. ספורט מקצועני לא מתקיים בוואקום, הוא זקוק לקהל (=כסף) כדי להמשיך ולהתקיים.
מה שמוביל אותי לנקודה השנייה

2. ספורט מקצועני שונה מכל עסק אחר.

איני מבין גדול בכלכלה, אני ברחתי לתואר המוני ברובו.
אבל אם אתה אומר, אני אאמין לך שכלל זהב בשיווק וכלכלה הוא ש"שעדיף לשמור על הלקוח הקיים ולא לגרום לו לעזוב מאשר לנסות לרכוש לקוח חדש".
אבל אני באמת לא יודע אם זה כלל שתמיד נכון בספורט המקצועני, ואנחנו גם רואים זאת בהמון קבוצות מקצועניות ברחבי העולם שמנסים להפוך עצמם למותג.
קבוצות נוסעות למסעות בסין או במזרח הרחוק ואו משנות קצת את האופי כדי למשוך אוכלוסיות אחרות.

יותר אוהדים=יותר כסף. הם מעריכות באופן אוטומטי שרוב הגרעין הקשה יישאר איתם (ובצדק, בכלל זה הם מכונים "הגרעין הקשה")

אני מסכים שיש צדק עם אלה שנמאס להם בעוד משחק של ריאל-ברסה. אני בעצמי חושב שהכמות של משחקים בין 2 הקבוצות קצת גבוה מדי, אבל אם בסופו של דבר זה מה שמניב רייטינג, ייתכן שזה מה שבעלי הקבוצות והליגות יעדיפו.

אביאל 26 במאי 2013

טל – מצטער, הייתי בטוח משום מה שהטור הזה של אריאל. בקשר לדברים, אני בהחלט מסכים שהשינויים התרבותיים הם מתחרה אפשרי לכדורגל, אבל מצד שני הכדורגל מסמן את השינוי, שכן בעבר מגוון השידורים בכלל לא התקרב למה שאנחנו מקבלים היום והכדורגל היה צר יחסית (לא מבחינת סדר יום, אלא מבחינת אפשרויות הצפייה והזמן הפנוי) ועדיין משך המון אנשים, אני אישית לא חושב שזה עומד להשתנות גם אם לא יהיו כוכבי על.

בקשר לשיווק, אכן כדי לצמוח אפשר להתרחב (למצוא אוהדים חדשים בשווקים חדשים כמו שאמרת) או לחלופין להעמיק (להוציא יותר מהאוהדיםלקוחות הנוכחיים), רוב החברות ובטח בענפי הספורט משתמשים בשתי הדרכים.

בקשר לכמות המפגשים, היום התרבות הניהולית היא עם יותר מחשבה לעתיד (ראה את ההצלחה הגרמנית, לפחות פיננסית) לכן אני דווקא חושב שמפגשי ריאל-ברצלונה של השנים האחרונות פשוט שחקו את ההנאה, גם אני בתור אוהד ריאל שהיה במתח כל היום לקראת המפגש, בכל מפגש בשנים האחרונות מרגיש ירידה במתח ובתשוקה לקלאסיקו.

נחשון שוחט 26 במאי 2013

מאחל לכולנו שניה לוזרים כמוהו.

רגע אחד כזה. אפילו רק פעם אחת. לכמה אנשים יוצא לחוות בתחום העיסוק שלהם?

ואגב, זה תופס גם לגבי פטריק יואינג.

אבל הדבקת תוויות ודיונים מהסוג הזה יימשכו כי כם חלק בלתי נפרד מהבידור שמספק הספורט.

יפה שהרגע של שחקנים כאלה מגיע, כשאפשר להגיד "נו, מגיע לו".

ניצן פלד 26 במאי 2013

סורי, לא קראתי עד הסוף אז אולי אני מפספס פה נקודה כלשהי, אבל יש משהו שאני חייב לומר על הטור הזה, והוא: נון-קונפרמיזם הוא אחיו של הקונפרמיזם.

ויותר ספציפי – לחכות עם ה"אני חושב שהתיוגים האלה של לוזר ו-ווינר הם מטופשים" עד אחרי שמישהו שנחשב "לוזר" מסיר את התווית, זה אחיו של התיוג עצמו.

ועוד יותר ספציפי – ה"תיוגים" האלה (שהם ממש לא נחלתם הבלעדית של מו"לים, עורכים בכירים, עיתונאים, פרשנים, שדרים, מפיקים ואף נציגים מאופ"א, כמו שכתבת, אלא גם של קהל האוהדים הגדול), הם חלק מהמציאות.
אנחנו מכירים אנשים שהם לוזרים או ווינרים בכל תחום בחיים. לא רק בספורט.
ואתה יודע מה עוד אנחנו מכירים?
אנשים שמתבגרים. שחווים דברים, נכשלים, ושאחרי כמה פעמים בסוף מצליחים לגבור על המכשולים שפעם הם נפלו בהם.
אז כדורגל הוא באמת משחק מקרי מדי רוב הזמן כדי שאפשר יהיה לתלות את התוויות האלה על שחקן אחד, אבל במקרה של לברון ג'יימס, אין לאן לברוח מזה.
הוא היה "לוזר" במובן של "מישהו שמפסיד משחקים חשובים כי ברגעים הגדולים הוא לא משחק אל קצה גבול היכולת שלו ונופל בדברים שהוא לא אמור ליפול בהם".
והוא התגבר, והתבגר.

אתה אומר "רלוונטי עד שזה לא", אבל מפספס את העובדה שמדובר בבני אדם, שחלקם מצליח להתפתח ולהשתנות ולהשתפר.
לברון הוא דוגמא קלאסית לזה.

טל בן יהודה 26 במאי 2013

ניצן,

זה בסדר, לא פספסת אף נקודה… הטור משנה נושא בהמשך. אבל כן פספסת את הפיתרון לסכסוך הישראלי-ערבי במזרח התיכון שהצגתי שהולך להשכין שלום באזור ל-100 השנים הבאות. לא נורא…

אבל בכל מקרה התייחסות קטנה…
אני דווקא נוטה להסכים עם הנקודה שלך של "לחכות עם ה"אני חושב שהתיוגים האלה של לוזר ו-ווינר הם מטופשים" עד אחרי שמישהו שנחשב "לוזר" מסיר את התווית, זה אחיו של התיוג עצמו". אני לא חסיד גדול של "חכמת בדיעבד", ויש משהו בזה.

אבל,
הנקודה הזו מתמקדת במיקרו, כלומר ב-2 הדוגמאות שהבאתי, לא בנקודה היותר גדולה…
הטור אכן משתמש באריאן רובן ולברון ג'יימס, אבל מדבר על התופעה שאנחנו כחברה לא יכולים להימנע ממנה, והיא התיוג הכוזב והזול (לפחות לטעמי).

והנה, אני לא לגמרי נופל בפח שציינת, כי אני כן כתבתי כמה שמות שהתיוג יעבור אליהם שלא בצדק (אם הוא כבר לא שם). אתה בתפקידך מכיר אותם טוב: קווין דוראנט, כרמלו אנטוני וכריס פול.
הרי אנחנו עוד הדחה מוקדמת אחת של דוראנט בפלייאוף הבא לפני שהקולות ששמענו על לברון יתחילו להישמע גם לגביו… (למעשה סקיפ בייליס כבר החל במלאכה) ושוב, אלה יהיו קולות שיישמעו עד שהם לא יהיו רלוונטיות יותר, כלומר עד שדוראנט ייקח אליפות. והוא ייקח.

הרי די לראות את כל הטורים ופרשנויות הבוקר. "רובן כבר לא לוזר" זה המסגרת. ואתה תראה, שנה הבאה זה יהיה שחקן אחר שיתפוס את המשבצת הזו.
אני פשוט חושב שיש משהו מוזר ומצחיק לתייג שחקנים ברמה הזאת כלוזרים. מדובר בטופ של הטופ של הטופ (של הטופ של הטופ). האלפיון העליון של האלפיון העליון של האלפיון העליון של התחום.
יותר ריאליסטי בעיני יהיה לתייג את מיליוני הילדים, נערים ומבוגרים שניסו להגיע לרמות האלה ונכשלו בדרך מ-1001 סיבות שונות ומשונות…
סורי, אבל הם הרבה יותר לוזרים משחקנים כמו רובן, לברון וכו'.

איציק 26 במאי 2013

אם כך, האם סר צ'רלס, רג'י מילר או סטוקטון הם לוזרים כיוון שלא לקחו טבעת? אני חושב שזו גישה פשטנית מידי. הם באמת הלכו עד הקצה ולקחו אחריות עד הסוף הכי טוב שהם יכלו. פשוט היה מישהו שיכל לעשות זאת טוב יותר. לוזר זה לא אחד שלא מנסה אבל בסוף מפסיד, זה אחד שבורח מאחריות (כמו לברון), או כושל בעיקביות בפעולות פשוטות יחסית ברגעים מכריעים, מסיבות פסיכולוגיות כנראה (כמו רובן). לשפוט על פי זכה או לא זכה זו הצגה מעוותת במידה רבה.

ניצן פלד 26 במאי 2013

טל, מבין את עמדתך, ובהרבה מקרים יש בה לא מעט אמת.
אני עדיין חושב בצורה יותר דומה לעמדה שאיציק מייצג בתגובה כאן.

גיסנו 26 במאי 2013

טל, אני מסכים ולא מסכים עם מה שאתה אומר.

כי אמנם התיוג הפנאטי מדביק לפעמים תוויות לכאלה שזה לא מגיע להם רק בגלל שאנחנו (ויותר מאיתנו – התקשורת) צריכים שכל "תואר" שכזה יהיה מאויש ע"י מישהו בכל זמן נתון.
מצד שני, יש כאלה שהרוויחו את התיוג הזה ביושר. וזה בגלל שהם כ"כ טובים, שהם ממלאים בקלילות את הדלי ואז מוצאים את הדרך האולטימטיבית לבעוט בו. או בגלל שברגע האמת הם בורחים מאחריות. וכן, אפשר להתנער מהתווית כי כמו שהרווחת את תווית הלוזר אתה יכול להרוויח את תווית הווינר. לברון ג'יימס עשה את זה. כי הוא היה כ"כ טוב והגיע לגמר בקלילות, אבל אז ברגע האמת ברח מאחריות פעם אחר פעם. עד הפעם שהוא החליט לא לברוח יותר, והצליח. ואז הוא נהיה ווינר, ובצדק. ההחמצות בגמר מונדיאל 2010 (לא זוכר רגע מכונן בגמר של באיירן-אינטר, באירן אז לא הייתה טובה כמו היום ואינטר אז הייתה פשוט מכונת הגנה משומנת עם כמה שחקנים בעונת שיא) ושני פנדלים מוחמצים בגמר שנה שעברה (ונדמה לי שגם נגד דורטמונד בגמר הגביע) הדביקו לו את התווית בצדק. בגלל שהוא היה בורג מרכזי בהגעה של הקבוצה לגמר ועשה ככל העולה על רוחו לאורך עונה שלמה, וברגע האמת לא הצליח לעשות את מה שעשה כ"כ הרבה פעמים לפני כן. וגם אתמול הוא לא היה רחוק מלהנציח את התדמית, עד שפתאום זה הצליח לו. ואני בטוח שמעכשיו במצבים דומים, הוא כבר לא יחשוב על ההחמצות מול קסיאס ב 2010 ועל הפנדלים ב 2012, אלא על אותו רגע שהכדור הזדחל לו לרשת בוומבלי, והכל יהפוך פתאום ליותר קל.
לגבי הנקודה האחרונה שלך בתגובה הזו – אולי אפשר לומר שאלו שויתרו לעצמם בדרך בנסיבות כאלו ואחרות הם לוזרים. אבל בגלל שלא ציפו מאף אחד מהם להיות זה שיעשה את הדבר הנכון ברגע הכי חשוב, הם לא יזכו לתווית שכזו לעולם. הם לא "הרוויחו" אותה ביושר.

למשהו נוסף לגבי רובן – אם הראש שלו היה במקום, והרגליים לא היו כ"כ שבירות, אין לי ספק שהיינו מדברים עליו באותה נשימה עם מסי ורונאלדו, והוא גם היה מציג מספרים דומים.

martzianno 26 במאי 2013

זה כמו להגיד על שוער: "הציל שער של מאה אחוז!".
אם זה מאה אחוז, אז איך זה לא שער?

איציק 26 במאי 2013

אחרת איך נתפעל מההצלה? בטח מאה אחוז שער, אפילו יותר…

גיסנו 26 במאי 2013

עוד מישהו שם לב לדמיון מדאיג בין מריו גצה לג'סטין ביבר?

דון נאפולי 26 במאי 2013

רגע, תכלית הפוסט הזה היא להגיד לנו שאתה לא עוקב אחרי כדורגל גרמני?
למה כל כך ארוך?

Y 26 במאי 2013

אנשים גם מעוניינים בכתב נורמאלי ולא…

Yan 26 במאי 2013

אחד הפוסטים המיותרים שקראתי.

דודו פ. 27 במאי 2013

צר לי להגיד לך, אבל אתה לא אוהד ספורט אלא אוהד סלבס. אם מה שמעניין אותך זה רק מסי ורומאלדו, אתה לא באמת יכול להנות מכדורגל. לא פלא שלא התרשמת מהגמר הכי טוב שהיה פה מאז הערב המטורף באיסטנבול.
אתה תמיד תעדיף את הנוצץ והגדול ובכך אתה מפסיד את המהות של הספורט ואת הסיפורים הגדולים באמת כמו העלייה של הכדורגל הגרמני, בנפיקה האומללה, הדרמה המטורפת בליגה השנייה באנגליה, ההפתעות הגדולות של ממפיס, גולדן סטייט ואינדיאנה ב- NBA, סן-אנטוניו הבלתי נגמרת.

אתה ורבים כמוך נשביתם בתרבות הסלבס ומחפשים את הכוכבים הנוצצים ומפסידים בכך את שאר השמים.

צהובה 29 במאי 2013

אני רק אוסיף אנקדוטה קטנה (שבוודאי ידועה לכל אוהדי הכדורגל) – לפני שהוחלט לקיים פנדלים בתום זמן המשחק, באמת היה נהוג להטיל מטבע כדי לקבוע את זהות המנצחת….
עכשיו רק נותר לקוות שעוד כמה שנים ימצאו דרך טובה יותר להכריע משחקים ובעיטות ההכרעה ייעלמו מן העולם :)

Comments closed