דילמת לברון וסדרת הגמר

מה עושים כשלא אוהבים את השחקן הדומיננטי בתבל?

Leb-ques1

אוף. למה דברים צריכים להיות מסובכים. הרי זה תמיד אותו הדבר, חייבת להיות בעיה, סתירה או התנגשות כל שהיא בדיוק ברגע שבו חשבנו שאנחנו יכולים לשבת רגל על רגל וליהנות ממשהו. זה מה שמגיע לנו? אנחנו מלמדים את עצמנו לסבול כל כך הרבה חרא בשביל רגעי אושר קטנים שכאלה, ובסוף גם מהם אנחנו לא מסוגלים להפיק רגעים מזוקקים של רוגע.

אחרי ההדחה המוקדמת והמעט מבישה (והטראגית?) של הלייקרס, מי שמוגדרת ב-NBA כקבוצה שלי מזה 25 שנה, הייתי אמור עכשיו להיות בשלב של לשבת רגל על רגל ולהתענג על סדרת גמר מזרח משובחת בין אינדיאנה לבין מיאמי. זאת לאחר פלייאוף מאד מאכזב עד לשלב הזה.

אבל אני פשוט לא מסוגל. כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה דיכוטומיות. שנאה מול אהבה. אנדרדוג מול פייבוריטית. לברון מול שאר העולם. סן אנטוניו מול כל קבוצה אחרת שלא משעממת אותי. אני באמת תוהה אם כולם נוירוטיים בעניינים האלה כמוני, או שאני נמצא לבד בתסבוכת הזו.

לאהוב, או לא לאהוב את לברון

מדובר בשאלת השאלות, כשנדמה שכולם מנסים ליישב את הסתירה הפנימית שלהם בדרכים שונות, או שלא. אני הכרזתי לפני שנה, אחרי אותו משחק שש מפורסם בבוסטון גארדן, שאני לא רוצה לפספס את לברון כמו שפספסתי את מייקל ג'ורדן בשנות ה-90, לצפות בו מנקודת מבט של שנאה ספורטיבית, לייחל להפסדים שלו ולא להיות מסוגל להתענג על הכדורסל האלוהי שהוא מפגין.

חשבתי שהתבגרתי, הצהרתי על כך בריש גלי באותו טור, אבל הנה אני שנה אחר כך, נמצא באותו המקום בו הייתי לפני אותו משחק שגרם לאסימון אצלי ליפול (לצעירים: פעם היינו משתמשים באסימונים כשהייתה נגמרת לנו הסוללה באייפון). אבל לפחות הפעם אני מודע למה שקורה בתוכי ועובד על זה.

אני כל כך רוצה לשבת ולצפות בהנאה מהכדורסל שהוא מפגין מול הקבוצה הנהדרת של אינדיאנה, להתרפק על האתגר שפרנק ווגל מציב מולו, לראות האם הוא יצליח להתגבר עליו, ואם כן, באיזה דרכים הוא ינסה לעשות זאת.

אני רוצה לראות את לברון וללקק את האצבעות מההתמודדות שלו מול היברט שנותן את סדרת חייו (היברט קלע לפחות 20 נק' ולקח לפחות 10 ריב' באותו משחק שבע פעמים בלבד העונה עד לסדרה זו. בחמישה משחקים מול מיאמי הוא כבר עשה זאת שלוש פעמים, כשבשני המשחקים הנוספים הוא השיג 19 נק, 9 ריב' ו-22 נק' 6 ריב'), או מול פול ג'ורג', כוכב בהתהוות.

רוצה ולא מסוגל. הדבר היחיד שיוצא ממני בעת הצפייה במשחקים זה רגשות אנטי ורצון שמיאמי תפסיד, ויותר מכך, שהוא "ייחנק". הרגש הטבעי שיצא ממני לאחר שני איבודי הכדור שלו בסיום המשחק השני בסדרה היה שמחה. הרגש היחיד שיצא ממני אחרי הסיום הנהדר שלו במשחק הראשון היה אכזבה מכך שאינדיאנה התרפסה בצורה הזאת, כמו ליצני החצר שמתרפסים בפני המלך.

ניסיון החיים שצברתי מצווה עלי בכל הזדמנות להפיק את המרב מלברון ולהעריך כל מהלך של מוטציית הכדורסל הנדירה הזו, אבל הלב לא הולך אחריו. כנראה שכשהקבוצה שלי אינה מעורבת, הלב שלי הולך בצורה אוטומטית אחרי האנדרדוג, אינדיאנה, זאת שאין לי שום סנטימנט כלפיה (למרות שהם משחקים כדורסל קבוצתי ולוחמני שמאד מהנה לצפייה).

אולי יום אחד זה יקרה. אולי יום אחד בשנים הקרובות הראש יצליח להתגבר על הלב ואוכל לשבת מול לברון ומיאמי (אני לא מאמין שהוא יעזוב אותה ב-2014) ולהעריך בזמן אמת את הכדורסל שלו ושלה. ואולי לא, אולי אסבול שנה אחר שנה מהניצחונות והאליפויות שלהם, ואצליח להעריך את לברון רק דרך סרטונים ביוטיוב אחרי שיפרוש ממשחק פעיל.

בדיוק כפי שהיה עם מייקל ג'ורדן והבולס.

לאהוב, או לא לאהוב את מיאמי

חכו, אם חשבתם שזה ייעצר רק אצל לברון, התסבוכת הזו רק הולכת ומעמיקה. כשהלב אומר שהוא רוצה שמיאמי יפסידו, הוא למעשה אומר שהוא רוצה להעניק לראש שלי סדרת גמר של אינדיאנה-סן אנטוניו, או בשמו השני "סיוט הבלהות של דיוויד סטרן".

אני כמובן לא היחיד שרוצה שמיאמי במתכונתה הנוכחית תודח בהקדם האפשרי בכל פלייאוף, אני קורא ושומע את הקולות בכל פלטפורמה אפשרית. אבל האם זה מה שכולנו באמת רוצים? סדרת גמר כל כך לא סקסית?

אני גם מכיר טוב מאד כל הקולות שיאמרו שאינדיאנה-סן אנטוניו תהיה סדרת גמר שתציג כדורסל קבוצתית ואיכותי. למעשה, אתם מוזמנים לקחת את כל הטענות בעד והצידודים שנשמעו לפני גמר הצ'מפיונס של באיירן ודורטמונד ופשוט להחליף את שמות הקבוצות עם הפייסרס והספרס.

ובכל זאת, כאוהד כדורסל מלידה, אני עדיין מעדיף אבק כוכבים על הבמה הכי גדולה. לברון מול דאנקן-פרקר-ג'ינובילי נשמע הרבה יותר טוב מהיברט-ג'ורג' מול דאנקן-פרקר-ג'ינובילי (הייתי מצרף את וויד ובוש למשוואות הללו, אבל פט ריילי מנסה לאתר אותם בדרום פלורידה וכבר הוציא משלחות חיפוש).

*

מעבר לכך בואו נגיד את האמת, סן אנטוניו מול אינדיאנה יסתיים מהר יותר ממכבי ת"א-הפועל י"ם. סן אנטוניו תטאטא עם אינדיאנה את הרצפה. זוכרים מה היא עשתה עם הקבוצה הלא מנוסה של לברון בקליבלנד ב-2007? צפו לשידור חוזר זריז ודל-רייטינג. לפחות זכייה במזרח של מיאמי תיתן לנו את האופציה לפנטז על גמר שילך מעבר לסוויפ, לששה משחקים ואולי שבע.

אז איך לעזאזל אני רוצה שמיאמי תפסיד בסדרה הנוכחית ובו זמנית רוצה סדרת גמר עם שמות מפוצצים, כזו שתגרום לי לקום באמצע והלילה לראות את המשחקים בשידור ישיר במקום כזו שאראה את המשחקים בהקלטה שבה אעביר קדימה את רובה אל עבר התוצאה הסופית.

למישהו יש הצעות?

את מי לאהוב או לא לאהוב בגמר

ואם חשבתם שהבעיה שלנו גדולה, בכלל עוד לא נגענו בסן אנטוניו. הקבוצה שמשחקת כדורסל פשוט נהדר ומעורר קנאה, אבל גם כזה שמעוררת באותו הזמן רפלקס הקאה אוטומטי.

בניגוד ללברון ג'יימס, מדובר אצלי במקרה אבוד. זה היה ככה במשך עשור שלם ואני לא הולך לנסות ולטפל בזה, זה יישאר ככה. לא משנה כמה אנסה, אני פשוט לא מסוגל לראות את היופי שבקליעת הקרש-סל האוטומטית של דאנקן, לא מסוגל לראות את היופי שבשחקן כדורסל צרפתי ולא רוצה לראות את היופי שבג'ינובילי (אגב, בפופוביץ' דווקא כן התאהבתי. בעיקר בגלל הראיונות הנפלאים שלו).

אם אינדיאנה איכשהו תנצח הלילה במשחק השישי ואז במיאמי במשחק השביעי (אני יודע שיש יותר סיכויים שלמכבי ת"א כדורגל יהיה מאמן ישראלי בעונה הבאה, אבל תישארו איתי רגע), הבחירה בה בגמר כאנדרדוג תהיה קלה וברורה. אבל כאמור, כך גם התוצאה.

אבל אם מיאמי תהיה היריבה של האפורים מטקסס, במי לעזאזל בוחרים? בקינג ג'יימס או במועצת החכמים.

נראה לי שפעם נוספת הלב ילך עם האנדרדוג, ובפעם הראשונה מזה עשור, אעודד את סן אנטוניו בסדרת פלייאוף. ניצחון של הספרס על מיאמי יהיה סיום נהדר, "הפעם אחרונה של דאנקן", מעין סימן קריאה לאחת השושלות המפוארות שהכדורסל ידע (בניגוד גמור לניצחון של סן אנטוניו על אינדיאנה שיהיה סיום קצת מאכזב לפלייאוף קצת מאכזב. יחי ההבדל הקטן).

*

אז זהו, החלטנו. הלילה אנחנו בעד אינדיאנה, זה בטוח. אחר כך במשחק 7, נרצה לראות משחק בלתי נשכח של לברון במיאמי. נראה לי. ואחר כך נקווה שלסדרה של שבעה משחקים שתיזכר לדורות (כמו מיאמי-דאלאס 2011 שלטעמי היה הגמר הטוב ביותר של העשור האחרון) שבסופה סן אנטוניו ינצחו.

אבל אם הפייסרס יעלו לגמר, כמובן שנשמח. אחר כך בגמר נקווה שסן אנטוניו לא ייגמרו את זה מהר, אולי אפילו נפנטז על אליפות ראשונה ב-NBA של אינדיאנה.

אבל רגע, אם תבטיחו לי תצוגה מייקל ג'ורדנית של לברון, כזו שתסחב את כל הקבוצה שלו עם ממוצעים של 45-12-8 לאורך הגמר, אני יכול לנסות לשמוח בשביל השחקן על הזה ואף לעודד אותו.

מי אמר מסובך ולא קיבל?!

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

(לא הצלחתי למצוא שיר יותר טוב. תתבעו אותי!)

החזרה של קנניסה בקלה- האם היתה זו שאגה?
מי את הפועל ירושלים?

25 Comments

trailblazer 1 ביוני 2013

יופי של פוסט. כשאתה כותבים על נושאים שאינם מכבי ת"א בכדורסל אתה כותב פשוט נפלא.(גם כשאתה כותב על מכבי סל אתה כותב מצויין,פשוט קשה לי עם המכביזם…) תודה.

מיינץ 1 ביוני 2013

כתוב יפה אבל אוהד לייקרס (ומכבי) שאוהב אנדרדוגיות זו צביעות.
במקום לבזבז זמן – סע לאמריקה ותראה את לברון בלייב. זה משהו שתוכל לספר לנכדים. תאמין לי – הייתי שם כשמייקל טחן אותנו בגארדן ועדיין הוא שבה את ליבי. לעד

אגרו 1 ביוני 2013

פעם ראשונה שאני מגיב פה, פשוט נהניתי לקרוא את הפוסט המשובח הזה.

אודי 1 ביוני 2013

היי אין דילמה הולכים תמיד אחרי הלב ולא משנה מה. זה היופי והכייף. למי אפכת מהרייטיניג? מה אתה דיויד שטרן?
רק עם הלב הולכים אבל מנסיון הדילמה שלי דומה לשלך, נהנים גם מלברון.

רעות 1 ביוני 2013

איזו סדרה של מיאמי-דאלאס? מ 2006 או מ 2011?

טל בן יהודה 1 ביוני 2013

2011 כמובן (או שלא כמובן).
אבל אחלה הערה, תיקנתי.

יונתן 1 ביוני 2013

מכיר את הסיפור הזה טוב מאוד משנה שעברה בהיותי אוהד הסוניקס ז"ל לא ידעתי בעד מי להיות הקבוצה שקמה בחטא מאוקלהומה או בעד מיאמי של השלישיה הצינית

אלעד 1 ביוני 2013

טל, זה חשבון פשוט. אתה אוהד לייקרס ומכבי. אך טבעי זה שתהיה בעד מיאמי. נולדתם זה לזו.

פורד פרפקט 1 ביוני 2013

אני איתך פשוט לא מתאים שתהיה בעד האנדרדוג למרות שהלייקרס ממש מכוונים לשם השנה

בלינדר 2 ביוני 2013

ואני אוהד לייקרס שרוצה שמיאמי תפסיד. די כבר עם ההכללות הלא הגיוניות האלה.

אלעד 2 ביוני 2013

אתה לא אוהד מכבי… (אני מנחש)

אלון רייכמן 2 ביוני 2013

+1

טל בן יהודה 2 ביוני 2013

רייכמן… ממך?!

איתי 1 ביוני 2013

אינדיאנה לא תגיע לגמר.
מצד שני, אם אינדיאנה תגיע לגמר, מי יכול להמר נגדה בביטחון ? בכל מקרה, מיאמי נראית פגיעה ולא יציבה בסדרה הזו, לא מזכירה את האלופות המשכנעות של העשור הזה ולא נראית מתמודדת פייבוריטית מול סן אנטוניו של פופובי'ץ, כי סן אנטוניו היא קודם כל של פופ, ואחר כך של כל אחד אחר.

אמיר 1 ביוני 2013

תאהב את המשחק.
אי אפשר לראות משחק קבוצתי מבלי לנקוט עמדה. יישנו הכרח לבחור צד מועדף, אחרת אתה מאבד עניין. תמיד כייף לאהוד קבוצה, אבל יש מצבים שגם "שנאה" לקבוצה מהווה עמדה או צד מועדף. לגביי לברון פשוט להעריך ולהנות מכך שאתה רואה אותו משחק בזמנך

סוסמעץ 1 ביוני 2013

אני כבר החלטתי:
לא סובל את לה ברון. שחצן שמיימר לצניעות, פלופר, צ'וקר שיודע להתעלות לפעמים. ואז זה לא נעים.
מקווה שיפסידו בסוויפ מהדהד לדאנקן והספרס.

עמית 1 ביוני 2013

איך איך איך אתה מגדיר את מיאמי דאלאס לסדרת הגמר הטובה של העשור? לייקרס סלטיקס ב-2010 הייתה הרבה יותר טובה. משחק 7 שהולך לדקה האחרונה? בכל משחק בסדרה הזאת היה סיפור גדול (ריי אלן שובר שיא שלשות במשחק אחד בסדרת גמר (2), דרק פישר מפרק את ההגנה של בוסטון לבד ברבע האחרון של משחק שלוש, בבוסטון! שני משחקים של תצוגות שואו טיים מטורף (משחקים אחד ושש), משחק "שרק והחמור" בניצוח ביג בייבי ונייט רובינסון (משחק 5). וכמובן המשחק האחרון, שסיים סדרה עם הגנות מהמשובחות בהיסטוריה (של שתי הקבוצות), שבסוף קובי, עם תצוגת נפל מביכה באותו משחק, חוגג עם הכדור האחרון ביד ורון ארטסט נותן את אחד מראיונות הפוסט משחק הגדולים שנראו ונשמעו :). בגדול טל, אין בכלל מה להשוות. הדבר היחיד שאני זוכר מ-2011 זה את השיעולים של לברון ווייד כמחווה למחלה של נוביצקי, והשיעור שקיבלו בראש מהמאץ' אפ זון של קרלייל. זהו.

טל בן יהודה 1 ביוני 2013

אתה מעלה נקודות טובות. אפילו מצוינות… אבל מדובר במשהו סובייקטיבי.
אם אני צריך לנתח את הדעה שלי קצת, אני זוכר שבמשך רוב הסדרה של 2010, הייתי במתח נוראי כאוהד הלייקרס (ההפסד במשחק 2, החזרה לל.א. בפיגור 3-2, הפיגור בפער דו ספרתי ברבע השלישי במשחק 7).

ב-2011 יכולתי להתענג באובייקטיביות מסדרת גמר נהדרת והופעה הרואית של נוביצקי, שלקח את דאלאס לריצת פלייאוף בלתי נתפסת.

יוסי 1 ביוני 2013

נהדר, בדיוק חשבתי על הדילמה הזאת לפני יומיים. אני מת שאינדיאנה יעיפו את לברון ואז יהיה גמר של מיאמי סן אנטוניו שבו דאנקן יזכה אחרי שבעה משחקים רכוב על לפריקון.
לצערי, כנראה שלברון ייקח…

שד צהוב 1 ביוני 2013

סוסמעץ אני איתך באותה דעה!
לא סובל את לברון הוא פשוט פלופר ושחצן!
נקווה שלייקרס יקחו שנה הבאה אליפות(מה שלא יקרה! אבל צריך לקוות)ואותו דבר מכבי ת"א ביורוליג.

נחשון שוחט 1 ביוני 2013

כיף של פוסט. אמירה חזקה של "מכל האנטי חבל לפספס", אבל זה הספורט, וקל להזדהות. בכל אופן, שום דבר שחופשה קצרה למיאמי לא תפתור (או שלא…)

זווית נוספת: ה"אהבות" שלנו מתקבעות בצורה החזקה ביותר בגיל צעיר (אני למשל גרתי בשיקגו ב – 1987-8 והייתי בן 14 – בטח יהיה לכם מאד קשה לנחש את מי אני אוהב). אחר כך באיזשהו מקום אנחנו מנסים להגן על החד-פעמיות והייחודיות של האהבה שלנו. אז לא להיות בעד לברון זה אולי סוג של מבחן נאמנות.

הארכיון 1 ביוני 2013

לאוהדי קובי קשה לקבל את העובדה שקובי כבר איננו פה ומישהו אחר יספוג את רוב הכותרות בעשור הקרוב. תתבגרו.

טל 2 ביוני 2013

פוסט נהדר.
כאילו כתבת מגרוני.
אני חושב שהאופציה הטובה ביותר היא הקרב האחרון של דאנקן מול הבלתי נסבל הנפלא הזה. ובכל זאת אני בעד אינדיאנה במשחק היום ובשביעי גם..

c web 2 ביוני 2013

הכל ברירות מחדל – או מיאמי השחצנים, או הספרס הלא מתים או הפייסרס היותר מדי צעירים
הייתי מעדיף בגמר את בוסטון(לפירס ו KG מגיע לפרוש עם 2 אליפויות)
אוקלהומה(טבעת ראשונה לדוראנט)
שיקאגו או ניו יורק(בשביל הנוסטלגיה)
או לפחות גולדן סטייט(בגלל סטפן קארי למרות שהם הכי זהים לאינדיאנה)
אני ממש מקווה שבספרס יתחילו לפרוש אחרי העונה הזאת(טימי ומאנו) ושמיאמי יפסיקו להיות כאלו דומיננטיים

ניינר 2 ביוני 2013

אינדי-ס"א תהיה סדרה נהדרת לכל חובבי הכדורסל וקצת פחות נהדרת לסטרן וסילבר,אבל מי אכפת משני אלו?
מי בכלל רצה לראות את מיאמי בגמר? נגיד שלברון הוא שחקן על שאסור לפספס לראות אותו (נגיד) אבל חוץ ממנו, איזה עוד שחקן הייתם רוצים לראות בגמר? את וייד הצולע, בוש הכלומניק, מילר העגלה, אלן הגמור, בטאייה האבריטד או מריו פאקינג צ'אלמרס? אני עדיף לצפות בכדורסל המרהיב ובהיברט, ג'ורג', ווסט והאחרים שבעיני הם שחקנים הרבה יותר מעניינים לצפייה ובטח ובטח כקבוצה.
בקיצור-פאק לברון!

Comments closed