ההיסטוריה הרוויזיוניסטית של לברון

יהיה מעניין לראות כיצד נסתכל על לברון בעוד 15 שנה

lebron-ill12-fin450web

אז איך באמת נראה האויב הכי גדול של לברון ג'יימס? וכשאני כותב "אויב", אל תיבהלו. אני לא מתכוון למשהו רציני כמו ישראל-איראן, ארה"ב-אל קעידה, באטמן-הג'וקר ואני מול כל דבר מטוגן. אני מתכוון לאויב במובן הקליל יותר של המילה, כשהדבר היחיד שמונח על הכף זה בסך הכל המורשת שלו בעולם הבידור כיום.

האם האויב שלו זה שחקן NBA מסוים, כמו דאנקן, בראיינט או כרמלו אנטוני? האם זו קבוצה, כמו אוקלהומה סיטי? האם זו התקשורת? או אולי בכלל האויב הכי גדול של לברון זה הוא עצמו.

למעשה התשובה היא שלילית לגבי כל אלה, שכן האויב הכי גדול של לברון נכון לעכשיו, הוא בדיוק זה, העכשיו.

*

המונח "היסטוריה רוויזיוניסטית" במשמעות הבסיסית שלו מדבר על בחינה מחודשת של ההשקפות והראיות המסורתיות לגבי אירועים היסטוריים. היסטוריה רוויזיוניסטית בדרך כלל מתייחסת לפירושים מחודשים על תקופות חשובות ומשמעותיות כמו למשל הגורמים שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ההתנהלות במלחמה הקרה או אפילו מלחמת העצמאות שלנו.

אך אפשר גם לקחת את המונח הרציני הזו ולייחס אותו לפרשנויות שלנו בעולם הספורט ולדרך שבה אנחנו חוזרים ומנתחים התרחשויות ספורטיביות על ידי בחינה מחודשת שלהם. כי אין משהו שאנחנו אוהבים לעשות יותר מאשר לבצע "ניתוחי בדיעבד" ולהציג עצמנו כחכמים גדולים.

אם אנחנו כיום מגבשים דעה ומדברים על מאורעות בנימה מסוימת, זה לגמרי ייתכן שאנחנו נסתכל עליהם בעוד עשור או שניים ונחשוב עליהם דברים שונים לחלוטין.

אותי למשל יהיה מעניין לראות כיצד נסתכל על שלושת האלופות האחרות בליגת העל בכדורסל בשנים האחרונות (מכבי חיפה, הפעול גלבוע גליל והפועל חולון) ב-2025, כש"גמר במשחק אחד" יהיה זיכרון רחוק ומעורפל (ומביש?).

אבל זה נושא לטור אחר. כרגע, יום לאחר האליפות השנייה של לברון ג'יימס, יהיה מעניין לראות כיצד נסתכל על לברון של העונות האחרונות, אחרי שיפרוש בעוד 15-20 שנה. האם נזכור אותו כשחקן שביר ועדין מבחינה פסיכולוגית, כזה שפקפקנו בו בכל שנה מחדש, או לחילופין כשחקן (כמעט) מושלם שלא היו לו מתחרים.

אה רגע, זה נשמע לכם מוכר מאיפה שהוא?

מייקל

מעבר לכך שמייקל ג'ורדן נחשב כיום לכדורסלן הגדול ביותר אי פעם, חלקנו עלולים לחשוב שהוא תמיד היה השחקן הזה שלא הוטל לרגע בספק. נדמה שכבר הספקנו לשכוח שהיו בננו המון אוהדים ופרשנים שחשבו שמייקל ג'ורדן היה שחקן שמסוגל להפסיד ושניצחונו לא תמיד היה "הדבר הוודאי".

עד 91' זה היה ג'ורדן "האגואיסט", זה שלא ייקח אליפות לעולם כי הוא לא סומך מספיק על חבריו. עד שהוא כמובן זכה והפריך את הטענות הללו, לא לפני שכולם חשבו שמג'יק הקבוצתי והמנוסה ידרוס את מייקל הצעיר והאנוכי בדרך לאליפות שישית שלו.

אבל זה עדיין לא הספיק לנו. ב-92' פקפקו בו וחשבו שלפורטלנד וקלייד דרקסלר יש סיכוי. מייקל הגיע לאולימפיאדה בברצלונה כש"מייקל מול קלייד" היה דיון לגיטימי בעולם הכדורסל. כיום אנחנו קצת מתביישים שמחשבה מטומטמת כזו בכלל עלתה על הדעת.

ב-93 זו הייתה פיניקס של בארקלי שהגיע עם יתרון הביתיות וחשבנו שהנה, הגיע אלוף חדש. ב-96 העמדנו פנים שגארי פייטון ושון קמפ בשיאם הם אלה שאולי יוכלו לעשות את זה, ואחר כך שיוטה של מלון-סטוקטון-הורנסק יוכלו לגבור עליו. אם לא בפעם הראשונה אז בטח שפעם השנייה כשיתרון הביתיות נמצא אצל המורמונים.

באמת האמנו שיש לו מתחרים, שיש סיכוי שהוא יפסיד, שהוא אנושי. בכל שנה מחדש הגענו עם ספקות, ובכל פעם מחדש התאכזבנו (או לפחות חלקנו) לגלות שמדובר באשליה אופטית מתוחכמת של אותו שחקן בעל הרצון החולני לנצח.

אבל זה לא מה שזכור לנו כיום, ההיסטוריה הרוויזיוניסטית שינתה את זה כל זה. כיום נדמה לנו שהעליונות של מייקל מעולם לא הוטלה בספק, שהשישה אליפויות הללו היו דבר כמעט מובן מאליו ושבאמת לא נותר לנו מה לעשות נגדו חוץ מלצפות.

*

והיום, שני עשורים אחר כך, יש לנו את לברון. השנה זה היה דאנקן-ג'ינובילי-פארקר, בשנה שעברה זה היה דוראנט-ווסטברוק-הארדן. מי יהיו אלה שבשנה הבאה נחשוב שיש להם סיכוי מול השחקן הכל כך דומיננטי הזה. מעניין אם זה יהיה מישהו שונה, או שידור חוזר של משהו שכבר ראינו.

השאלה של האם המחשבות האלה על מייקל הם אמיתיות או מלאכותיות, לא משנה. מה שחשוב זה שהיום אנחנו לא מתייחסים אליהם בכלל. וגם היום, נדמה לי שכל מה שאנחנו מייצרים סביב לברון זה קצת מלאכותי.

אנחנו פשוט מכורים לדרמה וחייבים ליצור סיפורים, בכל מחיר. ולכן אנחנו יוצרים שחקן הרבה יותר שביר ממה שהוא באמת. ואל תחשבו שאפשר להאשים את "התקשורת", שכן אם אנחנו לא היינו גומעים את כל השטויות האלה עם כפית, תאמינו לי שהם לא היו מתפרסמים. הרי אם לא היו לנו את כל הקווי עלילה האלה, מה היינו עושים עם כל הזמן הפנוי הזה, עוזרים בבית?

אנחנו מפקפקים בלברון וממציאים תסריטים שהוא לא קלאץ' ושהוא לא גדול כמו שעושים אותו, בגלל שאין משהו אחר לעשות נגדו. גם אם הוא יפסיד בעוד גמר או שתיים בדרך, הוא צפוי לסיים עם הרבה יותר מהשתי טבעות שיש לו כרגע.

אבל בבקשה אל תתפלאו אם לברון יגיע למשחק 7 בגמר בשנה הבאה, יפסיד וכולם יחזרו לאותה נימה של פקפוק בו, למרות שהוא השחקן הטוב בעולם בפער ניכר ממתחריו. כי אנחנו נהפוך כל אבן כדי למצוא צידוקים לכך שהוא "לא גדול כפי שתיארנו" בזמן הנוכחי, לפני שההיסטוריה תשנה זאת כמובן.

אה רגע, זה נשמע לכם מוכר מאיפה שהוא?

מג'יק

אם אתם צעירים ותמימים, כאלה שתמיד חושבים שאנחנו המצאנו את הכל עכשיו, אז אתם טועים. כי כבר פקפקנו באלופים עם טיעונים עקומים ומופרכים הרבה לפני שעידן האינטרנט הגיע לחיינו, לפני כמעט 30 שנה (גאד-דאם אנחנו זקנים) עם מג'יק ג'ונסון. אה הא, העזנו לפקפק במג'יק פאקינג ג'ונסון!

זה הגיע לאחר ההפסד של הלייקרס לסלטיקס בסדרת הגמר של 1984. מי היום זוכר למג'יק היה עוד כינוי, מרושע יותר, שהדביקו לו, "Tragic" (בגלל שהמילה מתחרזת כמובן עם Magic). כן כן, עד לגמר שהתקיים שנה אחר כך בין הלייקרס לסלטיקס, מג'יק גונסון היה קרוי "טרגי".

כי אנחנו עד כדי כך מכורים לדרמות. מג'יק הגיע לסדרת הגמר השלישית בקריירה הקצרה שלו ב-1984 כשכבר יש לו שתי טבעות אליפות על האצבעות ומשחק בלתי נשכח בגמר של 1980 שעד היום זכור כאחת מהתצוגות הגדולות בגמר וכמובן שגם פרס ה-MVP של אותה סדרה.

אבל זה לא הספיק. הפרשנים מצאו דרך לסדוק את הפרסונה של מג'יק ג'ונסון, אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה עם טיעונים של "אבל הוא לא פגש את הסלטיקס עד עכשיו", "המערב רך עם הכדורסל שואו-טיים הזה, זה לא המזרח עם הכדורסל הקשוח".

זה בדיוק מה שצפוי לקרות עם לברון במידה ויפסיד בסדרת גמר כלשהי בהמשך. תבנו על זה, תהמרו על זה, כי זה יגיע.

אבל בדיוק כמו גם במקרה של מג'יק ושל מייקל, ההיסטוריה תשתנה ואנחנו נזכור את המאורעות הללו בצורה אחרת. אנחנו נזכה לנתח את אותם התוצאות עם ראיות נוספות שיגיעו בהמשך.

*

אז איך נזכור את מי שהופך למול עיננו לאחד השחקנים הגדולים אי פעם, כזה שכל אחד מאיתנו צריך להרגיש בר מזל שהוא זכה להיות כאן ולאהוד כדורסל בתקופה הקסומה הזו?

בדיוק באותה הצורה כמו שני הגדולים האחרים. אבל אנחנו אף פעם לא לומדים. אנחנו נמשיך בשלנו רק כדי לשנות את ההיסטוריה בעתיד.

התלונות על מג'יק בעקבות הגמר של 84' נראות כיום מגוחכות. גם הטלת הספק במייקל במהלך שנות ה-90. וכן, לא צריך לחכות כמה עשורים כדי לומר שהטענות של לברון בשנים האחרונות נשמעות אותו הדבר.

שימו את הטור הזה ב"מועדפים" ותחזרו אליו בעוד 20 שנה, אני מבטיח לכם שאנחנו נחזור אחורה ונחשוב שכל מה שהתרחש סביב לברון היה ממש מצחיק.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

תקשיב לרחם מזרחי, ותפרוש - חיים שדמי
יומן האליפות של טייסון גיי (2) - גיי 9.75, בולט 9.94, מתחיל להתחמם

34 Comments

אריאל גרייזס 22 ביוני 2013

אחרי שתי האליפויות הראשונות של ג'ורדן, אף אחד לא פקפק בו יותר. אני זוכר שלי לא היה ספק שיוטה או סיאטל לא מסוגלים להזיז לו בכלל. רבאק, זאת היתה קבוצה שניצחה 70 משחקים בשנה, הסיכוי שהמשיח יגיע באותה שנה היה יותר גדול מזה שג'ורדן יפסיד.

הומר סימפסון 23 ביוני 2013

אתה פשוט מיוחד.
אני סברתי שיש סיכוי שיוטה יקחו פשוט כי הם קבוצה טובה שהעלתה את הרמה שלה עם השנים ובמהלך הפלייאוף.
ואז הגיע ג'ורדן והוכיח שהוא יעלה את עצמו לרמה שתספיק לנצח את יוטה ולא משנה איך יוטה ינצחו.
לברון לעומתו, נזקק לעוד ועוד שחקנים טובים לצידו שיתמכו בו ברגעי האמת (אני מת על באטייה עוד ממרץ מדנס בתקופת המכללות שלו) והוא זקוק ליריב שלא יעמוד במתח וירד ברמתו בסדרת הגמר.
ג'ורדן נשמר, בשלבים מסויימים בטריפל-אפ, בחלק ניכר מהזמן בדאבל- אפ ולעולם לא היה מצב שנתנו לו לזרוק חופשי.
לברון קלע במשחק 7 לפחות 60% מהנקודות שלו ללא יד מלווה וכשאין אף אחד בטווח של מטר ממנו.

matipool 22 ביוני 2013

רק להזכיר שחולון סיימה את הליגה במקום הראשון באותה עונה . לא מביש ולא נעליים . אם כבר – מה שמביש זו הסיטואציה שגרמה לכך שיש אלופה ( כמעט ) נצחית בליגה הזו אבל בוא לא ניכנס לזה בפוסט הזה . כמו שאריאל כבר כתב – אחרי האליפות הראשונה של ג'ורדן , כבר לא היו ספקות יותר לגבי ההמשך .

טל בן יהודה 22 ביוני 2013

היו גם היו.
בייחוד בסדרות ששיקאגו לא הגיעה אליהן עם יתרון ביתיות.
להזכירכם, הניקס היו ביתרון 2-0 בגמר המזרח ב-93 לפני צ׳רלס סמית׳ ו- 4 ניצחונות רצופים של שיקאגו.

קל לשכוח את הדברים האלה עכשיו…

אסף 22 ביוני 2013

באותה עונה לא רק פיניקס סיימה עם מאזן טוב מהבולס, אלא גם הניקס.
ואלמלא 4 פאולים שלא נשרקו על סמית' במהלך ההוא…

ד"ר א 22 ביוני 2013

ומבלי להכנס לויכוח, לא רק שחולון סיימה ראשונה, אלא שבסיום המשׂחק מול מכבי בשלהי הליגא הסדירה, כשמכבי דוקא ניצחה, שׂחקניה ומנהליה פרצו למגרש בהיסטריית שׂמחה, כאילו זכו בגביע אירופא.

יריב 23 ביוני 2013

גם ב98, למיטב זכרוני (שאינו טוב ביחס לתקופה, אני רחוק מלהיות זקן כמו טב"י), התחושה היתה שהג'אז עדיפים.

ארנון 22 ביוני 2013

מסכים עם הגישה הכללית של האמר, אבל…

ג'ורדן ומג'יק נשארו תמיד באותה קבוצה (אם תרשה לי להתעלם מהאפיזודה הג'ורדנית בוושינגטון). הם התמודדו עם הסיטואציה, לא ברחו ממנה. זה כתם שלברון לעולם לא יצליח לכבס.

אסף 22 ביוני 2013

מג'יק התמודד עם סיטואציה של 4 נבחרי 1 בדראפט באותה קבוצה.
ג'ורדן התמודד עם פיפן ופיל ג'קסון.
באופן יחסי, ללברון היו חיים קלים בקליבלנד …

rondi 22 ביוני 2013

להגיד על מג'יק שהוא התמודד עם הסיטואציה ולא ברח זה כמו להגיד על פועל בניין שהוא התמודד בכבוד עם כוס קולה מלאה בקרח אחריי שעתיים עבודה בשמש.

שאק השאיר מאחוריו סופר סטאר וקבוצה מוכחת רק כדי לברוח הכי רחוק שאפשר מג'ורדן ואף אחד לא זוכר לו את זה ככתם.

לגארנט לקח הרבה יותר מדיי זמן כדי להבין שמהסיטואציה שלו לא יצא כלום, ובתור אוהד סלטיקס זה רק עוד 'WHAT IF' אחד ברשימה ארוכה…

משה 22 ביוני 2013

rondi, אם לברון מכוון להיות גארנט אז כדאי לו להציב את הרף גבוה יותר, הגדולים באמת לא ברחו.
אסף, ג'ורדן היה שם לפני פיפן וג'קסון ובניגוד ללברון הייתה לו סבלנות לחכות שם עד שהכל יסתדר. אל תעוות את הסיפור.

מתן גילור 22 ביוני 2013

רק שהם לא היו בקליבלנד.
האם הגדולים באמת אינם כוללים את צמברליין, גאבר, שאק רונאלו, מראדונה, זידאן, פושקאש, די סטפאנו…
מוזר שדווקא בכדוגל בו שחקן עוזב מועדון שגדל בו מגיל 9 כולם סלחנים, אבל שמישהו נבחר בדראפט זה חוזה ללכל החיים.
את לברון לא צריכים לעניין המגיבים בדה באזר. אם יש לו הזדמנות לגור בעיר עדיפה מבחינתו, לשחק עם חברים שלו, או בקיצור יותר להנות מהחיים הוא צריך לעשות זאת.
משום מה אנחנט שוכחים שהשאיפה של מרבית הבריות היא פשוט להיות מאושר.

משה 22 ביוני 2013

אני מבין שלקחת ממש ברצינות את נאום ה"אני לברון ג'יימס מעקרון אוהיו".
הכדורגל שונה מכיוון שהכדורגל לא שיויוני כמו ה-NBA ובדרך כלל המעברים של כוכבי העל בכדורגל הם בין ליגות ולא בתוך הליגה למתחרות ישירות(מעברים בתוך ליגות התקבלו בצורה דומה כמו פיגו לריאל, טורס לצ'לסי, גצה לבאיירן ועוד).

משה 22 ביוני 2013

ולגבי האושר, שיבושם לו, בתיאורייות של התנהגות ארגונית אתגר והישגיות הן חלק ממה שמניע אנשים בעבודה. להוריד את דרגת הקושי כאשר אתה הכי טוב במה שאתה עוסק זה בינוני.

מתן גילור 22 ביוני 2013

משה, כמה דברים:
1. אני אכן זוכר את הימים שצ'מברליין שרף את קו ימן, הרים לשאק לראש וג'אבר חילץ מהקו בזינוק נלפא ;) נו, אל תתייחס רק לכדורגלנים כי זה קל. תענה גם על הכדורסלנים שנחשבים בהחלט לגדולי כל הזמנים. 2 מהם אפילו נחשבים כבחירה לגיטימית לסנטר הגדול בכל הזמנים (למרות שהרוב דבק בראסל).
2. אני מתן גילור מקיבוץ חולית, עוטף עזה. אאמן לי ששום נאום "אקרון, אוהיו" לא עושה עלי רושם.
3. התגובה שניה שלך לא סותרת את מה שכתבתי, ולדעתי היא מעט דמגוגית (והאמת שזה לא אפייני לתגובות שלך. מילא אני, אבל אתה?)
אני עזבתי עבודה בת"א ועברתי לעבוד ברעננה, תוך כדי שאני מוותר על תנאים. עברתי למקום בו טוב לי יותר חברתית, העבודה (לי אישית, יש כאלה שחושבים בדיוק להפך) פחות קשה, ויותר מהכל אני חוזר הביתה ביחד עם אשתי והילד.
זה לא אומר שאין לי אתגרים או שאני בורח מהם. להפך. יותר טוב לי בעבודה, אז אני גם לוקח יותר משימות קשות ומאתגרות, אשר טומנות בחובן אחריות כבדה.
סליחה על השחצנות, אבל יחסית לותק שלי, אני רואה עצמי כטוב מאד ואף מצויין במקצוע שלי. זה לא אומר שאני מוכן להתפשר על דברים אחרים. אבל פעם שמצאתי את המקום שטוב לי, אני עושה את המירב להצטיין, להתקדם ולהתאתגר.
לא רואה במה לברון, בערך בן גילי, צריך להיות שונה, רק כי הוא גיפטד (מתת אל?)

דניאל 22 ביוני 2013

-אבא, מה ההבדל בין תיאורתי למעשי?
-לך לאמא ותשאל אותה עם תמורת מיליון היא תתן לשכן השמן
-אמא, תמורת מליון תתני לשכן?
-ברור. מיליון!
-אבא היא אמרה כן
-עכשיו שאל את אחותך הגדולה
-אחותי, תמורת מליון תתני לשכן?
-הוא קצת שמן, אבל מיליון! ברור שכן
-אבא היא אמרה כן
-תראה בן. תיאורטית אנחנו מליינים. מעשית יש לנו שתי שר***ות בבית

לגבי הלגיטימיות של המהלך של לברון לעזוב את קליבלנד – ויש מצב שמבחינתו הוא אפילו משך שם יותר מדי – מעבר לגיטימי תיאורתית. מעשית יצא קרקס. הפומפוזיות. שמירת הסוד הגדול וטיפוח הספקולציות. המופע. להקיא. אין ספק שהוא גדול על הליגה. אבל יש משהו חולה בבנאדם, ואולי לא באשמתו אלה כי מנהלים אותו ככה שנים. גם לגדולים אחרים יש סיבוב בראש, אבל אצלו זה מהסוג שקשה לי להתחבר אליו. משהו לא טבעי. אולי כי מרגישים שזה לא באמת הוא, אלא הניהול שלו בידי אחרים. אולי זה מתחיל להשתנות.

rondi 22 ביוני 2013

משה – אתה מוכיח את הנקודה שלי. הסיבה העיקרית שאתה לא מחשיב (בצדק) את גארנט לאחד הגדולים היא בדיוק אותה התעקשות שלו 'לא לברוח' ולהתמודד עם הסיטואציה. גארנט בשיאו שלט במשחק ההתקפה של הקבוצה שלו ברמה שלא נפלה משאק, דנקן או לברון. הסיבה שאתה לא זוכר את זה כנראה היא שברגע ש'ברח' לסיטואציה מנצחת הוא חרט על הדגל שלו בעיקר משחק הגנה עילאי ו-ווינריות מהסוג של לחימה עד טיפת הדם האחרונה.

גארנט הגיע לליגה ילד חסר ניסיון ולקבוצה צעירה חסרת ניסיון. אם היה 'בורח' כמו לברון אחריי שמונה שנים לפיסטונס לדוגמא, סביר שהיה בנשימה אחת עם דנקן. אם כמו שאקיל היה 'בורח' אחרי ארבע שנים לפילדלפיה נניח וחובר לאייברסון, זה לא בלתי סביר שהיו אפילו תופשים את מקומם של שאקובי ברשימת הגדולים…

matipool 22 ביוני 2013

רונדי – כל מילה לגבי גארנט .
לגבי ג'ורדן / לברון – פיפן הפך לפיפן ליד מייקל . הוא לא הגיע כזה לשם . שוכחים שמייקל לקח את האליפויות עם סנטרים דרג ג' בתקופת זוהר של סנטרים ונלחם שנים בלי לברוח בשביל לעבור את הפיסטונס שהייתה קבוצה אדירה ואף היסטורית .

אסף 22 ביוני 2013

פיפן נבחר 5 בדראפט. בדיוק כמו ווייד. ואני ממש לא חושב שאפשר לתת לג'ורדן קרדיט על הקריירה של פיפן.

משה – יכול להיות שהיתה לג'ורדן סבלנות, אבל הוא לא נדרש להפגין אותה: הוא שיחק בדיוק 3 שנים בלי פיפן וגראנט, ולפני שהגיעו הוא הוביל את שיקאגו ל 40 נצחונות בעונה לכל היותר.
לברון שיחק 7 שנים בקליבלנד, כשהכוכבים הגדולים ביותר ששיחקו איתו הם אלגאוסקאס ומו וויליאמס, ולקח אותם לגמר.

אבירם 22 ביוני 2013

זה היה פוסט ארוך למדי על איך עיתונות מעצבת לנו זיכרון.

זה סבבה, אבל אני מעדיף פוסטים על ספורט ולקח לי חצי פוסט להבין שאין כאן ספורט (גראסלקציה קלה), ואז כבר נשארתי עד הסוף כי התחלתי.

זה מבאס רק בגלל שהבן שלי מתעורר עוד כמה דקות והספקתי רק את הפוסט הזה והחידון.

גיל 22 ביוני 2013

אני לא ממש מסכים לגבי גארנט. הוא היה שחקן עצום, מפלצת משני צידי המגרש, אבל הקבוצה לא השתפרה איתו. אפשר להאשים את זה שלא היו לו שחקנים לשחק לידו עד מחר, אבל חלק מזה נעוץ גם בריכוזיות שלו בעצמו ובסטטיסטיקות שלו. לו לעבור סיבוב 7 שנים רצוף זה המון.

גיל 22 ביוני 2013

הבעייה היא שלברון לא נותן לך תחושה של בלתי מנוצח. אצל ג'ורדן ראית את רוח הקרב בכל משחק והוא שיחק עם רצח בעיניים גם אם הפסיד פה ושם. לברון נעלם דקות ארוכות מדי במשחק וזקוק לניסים שיצילו אותו סטייל משחק 6 כדי לזכות באליפות. אתה רואה את ג'ורדן זורק איר בול כל כך רחוק מהסל כמו שהוא זרק שבמקרה אחרי זה התגלגל לאלן? יש אצלו לא מעט חריקות ותחושה היא שאם באמת היה ממצה את כל הפוטנציאל שלו ואם הקבוצה הייתה מאומנת יותר אז הוא היה דורס את כל הליגה בקלות. עד שלא תהיה לו עונה סטייל ה72 הל ג'ורדן או הפסד אחד בפלייאוף אני חושש שנמשיך לשמוע על זה.

סלים שיידי 22 ביוני 2013

מעבר לזה, אני פשוט לא רואה את ההילה הזו שהיתה לג'ורדן אצלו. מבחינתי אי אפשר בכלל להשוות ביניהם

ג'וני 22 ביוני 2013

קובי בראיינט היה ונשאר הכדורסלן הגדול בכל הזמנים
אפילו ג'ורדן אמר שבראיינט הוא היחיד שאפשר להשוות אליו
אז מי אנחנו שנפקפק באמירה הזאת

אריק 22 ביוני 2013

שישה אליפויות? חוץ מזה, הסברת משהו שאני כבר שבוע מנסה להסביר, לטעמי לברון אם ימשיך כך ייזכר כבלתי מנוצח כמו מייקל. הספקות יעלמו בעוד שנה שנתיים לדעתי.

MOBY 22 ביוני 2013

אתה צודק בהכל.
ואני פה על מנת להזכיר את קלאיטיס מקל סמית תומאס סטול קוזיקארו קאר קולמן צוברוביץ וכל שחקני האלופה 2013 .
נזכור לא נשכח ולא רק בחידונים של דורפן.

טל 12 22 ביוני 2013

ג'ורדן היה עקבי בנחישות שלו לנצח משחקים.לברון נעלם לפעמים.

אני לא זוכר ביקורת כזו על ג'ורדון.גם לא לפני האליפויות.

בהתבסס על מה שראיתי עד היום מהשניים לברון לא מתקרב לג'רדן,לדעתי.
נכון לעכשיו,נראה לי שגם מספר אליפויות נוספות של לברון לא ישנו את דעתי.

בר שושני 22 ביוני 2013

טוב, לא יודע מי זה "אנחנו חשבנו" – כשאני קורא, מדבר-עם ושומע על- הסטוריה של האו.בי.איי, אז היה ברור שג'ורדן הוא אחד משלושת השחקנים הכי טובים בעולם כבר אחרי האליפות הראשונה, והיה ברור שהוא הכי טוב אחרי האליפות השנייה. כמו שכתבו פה לפני כן, לא היה שום ספק שהוא יקח את האליפות השלישית, ועוד פחות מזה סיאטל (רבעאק, מישהו באמת חשב שהם יוכלו לנצח את שיקאגו? אתה רציני? חשבת ככה? באמת? אני לא בטוח שאם זאת התוצאה, מה שקרה שם זה הליך של מחשבה..).

למג'יק אכן היתה סדרת גמר בינונית אחת. אחרי שהוא לקח אליפות מכללות, אליפות בעונת הרוקי שלו ולדעתי גם בעונה שאחרי (או זו שאחריה). ואז הוא נתן סדרה רעה (בעיקר בגלל הקליעה), וזהו. מאותו רגע הוא החליט שאף אחד לא יגרום לו להראות ככה, שיפר את הקליעה וגמרנו. להזכירך, לברון הגיע לגמר פעם אחת, הושפל עד עפר על ידי סאן אנטוניו, חזר לגמר אחרי כמה שנים והושפל שוב על ידי המאבס. וזה אחרי שהוא נכשל בפלייאוף (בגללו או בגלל שלא היה לו מספיק צוות מסייע – זה לא משנה) מאוד מאוד דומה למג'יק בלי ספק.

אז איך נזכור את לברון? בתור האנושי ביותר מבין הגדולים ביותר. בתור זה שהסיפור שלו כלל בתוכו את ההתגברות על האויב הגדול ביותר שיכול לצוץ לו, לאדם – הוא עצמו. ואת זה ניתחת יפה. זה יאמר לזכותו של לברון כאדם, אבל יאמר לגנותו כספורטי.

למג'יק היה את בירד, ולבירד את מג'יק. הקושי של מייקל היתה העובדה שלא היה לו באמת קושי – כל ספורטאי על יאמר לך שהכי קשה להביא את עצמך לגבול היכולת כשאף אחד לא נמצא שם בשביל למתוח אותו. ללברון היה את עצמו ואת המכשולים הפסיכולוגים והמנטלים שלו. אז זה באמת מאוד מרגש לראות אותו מתגבר עליהם, אבל זה בלי ספק פוגם בהילה של ה"על אנושי" שיש למג'יק, בירד ומייקל. ולכן הוא לא יגיע לשם אף פעם, וזה לא קשור בכמה נקודות הוא יקלע, דאנקים הוא יכניס או אליפויות הוא יביא. השלושה האלה היו גדולים מהחיים. לברון מצליח להתגבר עליהם. זה ההבדל.

טל בן יהודה 22 ביוני 2013

בר,

אני לא לגמרי סגור למה אתה מתכוון ב"ברור שג'ורדן הוא אחד משלושת השחקנים הכי טובים בעולם כבר אחרי האליפות הראשונה, והיה ברור שהוא הכי טוב אחרי האליפות השנייה".

אם אתה מתכוון ל-הכי טוב באותו הזמן, כלומר מכל השחקנים הפעילים, אז על זה אין ויכוח.
אבל האמת היא שאין ממש ויכוח שלברון הוא השחקן הכי טוב בעולם כיום… ועדיין מפקפקים בו כל הזמן.

אם אתה מתכוון ל- הכי טוב אי פעם, כלומר בהיסטוריה של המשחק, אז אני ממש לא חושב שזה היה המקרה.
בטח שלא אחרי 2 אליפויות בלבד.

יהודה 22 ביוני 2013

דומיננטיות בלבד עוד לא עושה את זה.
שאקיל היה דומיננטי יותר מאשר לברון והוא לא יזכר עם הגדולים ביותר.

איציק 22 ביוני 2013

אני חושב שאלו שלושה סיפורים שונים.
מבין השלושה, מבחינה נפשית מג'יק הגיע הכי מוכן, וגם הגיע לקבוצה הכי מוכנה. הוא היה מנהיג וינר מהרגה הראשון, אבל מנהיג שמתחלק במנהיגות ובשימחה מתחלק ומחלק כדורים. יכול להיות שהעובדה שהגיע לקבוצה בה כבר היו שחקני HOF עזרה לו להיות שחקן שסומך על אחרים, אבל אין ספק שהוא היה ווינר-מנהיג-קבוצתי מהרגע הראשון.
מיקל הגיע ככוכב מהרגע הראשון אבל הוא לא סמך על אף אחד. הוא שיחרר כדור כאשר כבר לא היה לו מה לעשות איתו (קובי עושה את זה עד היום). שחקנים הופתעו כשקיבלו את הכדור, ומרוב בילבול לא ידעו מה לעשות איתו (וגם לא היו טובים מספיק). זה היה מיקל נגד שאר העולם. עם הזמן הוא למד לסמוך על חבריו לקבוצה, נתן להם ביטחון וגם הגיעו שחקנים טובים יותר. מרגע שזה היה מיקל פלוס חברים נגד שאר העולם זה היה מיקל בילתי עציר. ביטחון בעצמו, כישרון, ויכולת לכפות את עצמו על המשחק היה לו תמיד, וככול שהיה יותר לחץ כך הוא היה טוב יותר. ועם כל זאת, לא יודע איך אתם, אבל בסדרה מול פיניקס אני האמנתי ורציתי (אולי בגלל זה גם האמנתי) שפיניקס יכולה לקחת.
לברון גם הגיע לליגה עם כוכב גדול על המצח. הוא היה טוב מהרגע הראשון, אך אולי שנות הקולג' החסרות גרמו לו לחסר פסיכולוגי. זה שהוא הכי טוב בליגה כבר שנים זה לא חדש, אבל פסיכולוגית הוא נכשל מספר פעמים לא בגלל שהפסיד אלה איך שהתנהל. דוקא משחק מספר 7 הראה כמה גדול הוא יכול להיות ושהדרך להתמודד עם הלחץ שונה לחלוטין מהדרך של מיקל. מיקל העמיס את הלחץ על עצמו והשתמש בו כמנוף, לברון ניראה לי הצליח להוריד מעצנו את הלחץ ולהתייחס למשחק כאילו זה עוד משחק ליגה סדירה או טרום עונה (כך זה נראה לי מהמרקע). כאשר לברון משחק ללא לחץ, אז הוא מוציא מעצמו את כל הטוב, ו-SA הרגישה את זה. מה יהיה הלאה… פציעות שלו או של חבריו לקבוצה, דראפט לא מוצלח או טרייד גרוע, הכול יכול להיות. לדעתי גדולה של שחקן זה לא רק האליפויות, כי אם גם מה הוא השאיר אחריו. מג'יק, בירד, הד"ר, מיקל, כולם לא רק היו אלופים כי אם גם שינו את המשחק. לברון גם הולך לשנות את המשחק, אני חושב שבעקבותיו יבוא עוד שחקנים של שני מטר פלוס אשר לא רק יכולים (כמו שמג'יק עשה כשהיה הכרח) אך גם עושים זאת על בסיס קבוע, משחקים באותו משחק במספר עמדות בהגנה ובהתקפה. מבחינה זו דוראנט הוא המשך ישיר של לברון, גרסה שונה עם טווח קליעה גדול יותר ופחות פיזי, אך בהחלט המשך ישיר. מבחינה זו לברון כבר עכשיו השאיר מורשת, וזה הרבה מאוד.

מתן גילור 22 ביוני 2013

+1
ניתוח מצוין.

אלעד 23 ביוני 2013

היה מעניין עד שנכנס המירמור הקבוע על האליפות שמכבי הפסידה. ואז הפסקתי לקרוא.

יוני דניאל 23 ביוני 2013

מבריק ונכון.. דווקא כן צריך להבין את משמעות התקשורת בסיפור, היא זאת שחייבת להזין אותנו בלבטים בספקות וכו של שחקנים, כדי להזין את המכונה המשומנת של הכסף, אין מה לעשות, לנו האוהדים זה נראה רק הקרב על הטבעת והמורשת של שחקן, מאחורי הקלעים זה משחק אחר לגמרי, משחק של צרכנות.

Comments closed