ב-1996, אחרי שהרוויח 4 מיליון דולר לעונה, פרוטות ביחס לשווי שלו, הן לשיקאגו בולס והן לליגה כולה, חתם מייקל ג’ורדן על חוזה לשנה אחת על סך 30.1 מיליון דולר. (כן, השכר הכי גבוה שהרוויח בבולס עד קיץ 1996 היה 4 מיליון דולר לעונה. תקראו את זה שוב, מייקל ג׳ורדן קיבל מהבולס 4 מיליון דולר לעונה).

שנה לאחר מכן, בקיץ 1997, חתם שוב לעונה אחת בבולס, הפעם על חוזה של 33.1 מיליון דולר, ובקיץ הבא הוא כבר פרש (או הופרש על ידי ג׳רי קראוס). וזהו. הוא לא חזר לשחק כדורסל שוב. הבנתם? הוא לא חזר לשחק באף קבוצה!

לפני שנמשיך הלאה, חלקכם בטח תוהים לגבי תקרת השכר של הליגה ואיך המשכורות האלו היו בכלל הגיוניות. ובכן, שני חוקי תקרת שכר נכנסו לתוקף רק אחרי החוזים הללו של ג’ורדן (כנראה גם בעקבות החוזים הללו). הראשון היה “חוק החוזה המקסימלי” שנכנס לתוקף ב-1999 שאמר שהמקסימום ששחקן יכול להרוויח זה 35% מסך השכר של קבוצתו. השני הוא החוק “מס מותרות” המוכר לנו, שמטיל מס כבד על קבוצות שחורגות מתקרת השכר, והוא גם כן נכנס לתוקף ב-1999.

אבל אני לא כל כך רוצה להתעסק בחוקי תקרת שכר מלפני 20 שנה. הטור הזה בא להרהר בשאלת הפרי אייג’נסי של 1996, עם המציאות והחוקים (החברתיים) של היום. או ליתר דיוק, “מה מייקל של 1996 היה עושה ב-NBA של 2018”.

*

עולם הספורט השתנה המון ב-22 השנים האחרונות. ב-1996, למרות שהיו דיבורים, הרעיון שמייקל יעזוב את הבולס וילבש את מספר 23 בקבוצה אחרת היה כמעט בלתי נתפס. אבל ב-2018, זה נתפס. ועוד איך נתפס. לברון עשה את זה, קווין דוראנט עשה את זה, ואנטוני דיוויס וקוואי לנארד יעשו את זה.

אבל, כדי להרגיע כאן את כולם, אני מבטיח שזה לא יקרה בתכנית מיוחדת של ESPN שתשודר בלייב מחוף לחוף ותיקרא “ההחלטה”. בואו, הוא תחרותי באופן חולני, לא דוש.

*

אז… אנחנו בקיץ 1996, ומייקל ג’ורדן שחקן חופשי. הוא הרגע סיים את העונה הטובה ביותר של קבוצת כדורסל אי פעם, 72 ניצחונות בעונה הרגילה ואליפות, הרביעית שלו סך הכל. אם תשאלו אותו, דרך מושלמת לעזוב את שיקאגו ואת אוהדיה הנפלאים ולהימלט מקראוס ושאר הדמויות השנואות עליו בבולס.

כולם יודעים שמייקל לא סובל את ה-GM של שיקאגו, ג’רי קראוס, ואף לעג לו בפומבי. ובצדק (או סוג של). קראוס הוא אגו-מאנייק שפירק את השושלת של הבולס מוקדם מדי, בעיקר כי הוא חשב ש״ההנהלה לוקחת אליפויות, לא השחקנים״. הוא העדיף להתחיל בבניית השושלת הבאה שתתמודד על אליפויות, ולא למשוך את מייקל וחבורתו לעוד כמה שנים.

(אגב, אנחנו 20 שנה אחרי הפירוק הזה, הבולס עדיין לא חזרו לגמר ה-NBA, וקראוס בינתיים מת. סחטיין עליו)

אחרי שהוא ראה סופר-סטארים אחרים עוברים קבוצות, מייקל החליט שזה הזמן הנכון עבורו לעשות מהלך. היו כמה אופציות אטרקטיביות בשבילו, חלקן הגיוניות יותר, חלקן פחות. לאן הוא היה בוחר ללכת? בואו ננסה לדרג את האופציות הריאליות ביותר מבחינתו.

מקום שלישי: טורונטו ראפטורס

– מה, לא הגיוני שמייקל יבחר להצטרף לדיימון סטודמאייר, מרקוס קמבי, דאג קריסטי ואוליבר מילר ובמועדון שכולו בן שנה?

– לא.

יופי, בדקתי את הערנות שלכם. בואו נעבור הלאה לאופציות היותר ריאליות. הנה הטופ 5.

מקום חמישי: יוסטון רוקטס

זה היה הקיץ שבו צ’רלס בארקלי עבר בטרייד ליוסטון וחבר לקלייד דרקסלר והאקים אולאג’ואן כדי לנסות ולזכות באליפות לפני שהגוף שלו יתפרק באופן סופי. נכון שג’ורדן היה חופשי לחתום היכן שירצה, אבל הוא בכל זאת העניק לבולס את האופציה לקבל משהו עבורו. מה הם קיבלו? בתסריט הזה, את מה שפיניקס קיבלו עבור בארקלי: סם קאסל, רוברט הורי, צ’אקי בראון ומארק בראיינט. ובואו נוסיף כאן גם כמה בחירות דרפאט ומזומן.

מייקל ג’ורדן מגיע לטקסס! הוא החליף את קלייד דרקסלר בחמישייה, כשהאחרון החל לעלות מהספסל. עד כמה אימתנית הייתה חמישייה עם שני כלים התקפיים והגנתיים קטלניים כמו ג’ורדן והאקים? פאק, תנו לדמיון שלכם להתפרע.

עם מייקל בקבוצה, יוסטון כמובן גברה על יוטה בגמר המערב וג’ון סטוקטון לא קבר שום שלשת קלאץ’ ששלחה את הג’אז לגמר. בגמר, מייקל והאקים פגשו את… שיקאגו של פיפן, קוקוץ’, רודמן וכל החלקים שהגיעו מיוסטון (הם ניצחו את מיאמי של מורנינג וטים הארדוואי בשבעה משחקים בגמר המזרח). שיקאגו מול ג’ורדן ביוסטון היה הגמר עם הרייטינג הגבוה ביותר בהיסטוריה של הגלקסיה.

ועדיין, למרות שזה כיפי לדמיין, התסריט של הרוקטס הוא לא סביר לטעמי. עם כל הכבוד לכך שמייקל רוצה לעבור לקבוצה אחרת, כנראה שהוא לא היה עושה את זה לקבוצה שכבר אלופה.

מקום רביעי: ניו יורק ניקס

תתפלאו, אבל אנשים בידרו את עצמם עם האופציה הזו לשנייה וחצי באמצע הניינטיז. או לפחות אנשים בתוך הארגון של הניקס. להזכירכם, בנקודת זמן הזו, הניקס לא היו בדיחה מהלכת. אלה הניקס של אחרי פט ריילי, הניקס שהיו משחק אחד נוראי של ג’ון סטארקס מלזכות בפאקינג טבעת. כן ילדים, תאמינו או לא, בקיץ 1996 הניקס עדיין היו קבוצה ששחקנים חשבו להגיע אליה, ולא כבדיחה.

אז האנשים בארגון פנטזו על הרצון של מייקל ג’ורדן לשחק ב״מכה של הכדורסל״ יחד עם הרצון של פיל ג’קסון ״לחזור הביתה” ולסגור מעגל בניו יורק (לפי קדנציית הקאמבק של פיל שעברנו, ייתכן שזה לא היה הרעיון הכי טוב). אפילו היו פלירטוטים הדדיים בין מייקל והניקס שכללו הצעה של משכורת פלוס חלק מהבעלות על הקבוצה.

אז בעולם של 2018, האופציה הזו קסמה למייקל, ו… בום. ביי ביי יונייטד סנטר, הלו מדיסון סקוור גארדן!

אז לעונת 1996/97 יש לנו בכחול-כתום של הניקס את פיל ג’קסון, מייקל ג’ורדן, איחוד מרגש עם צ’רלס אוקלי, פטריק יואינג, ג’ון סטארקס… כן, גם לי לא נשמע הגיוני.

מקום שלישי: לוס אנג’לס לייקרס

ג’רי ווסט לא האמין שזה קורה לו. זה היה כמעט מושלם מדי. הוא כבר ראה איך ה-NBA משנה את הלוגו מהצללית של הכדרור שלו לצללית שלו חותם על חוזה עם שחקן חופשי.

אחרי ששאקיל נעלב מאורלנדו והחליט לחתום בלייקרס ב-18 ביולי, מייקל ג’ורדן ראה הוליווד מול העיניים. אחרי שמייקל העדיף להשאיר משהו לבולס, ללייקרס גם היה את קלף המיקוח שג’רי קראוס כל כך השתוקק לו. בחור צעיר שזה עתה נבחר מספר 13 בדראפט היישר מהתיכון, אחד, קובי בראיינט. ה-GM משיקאגו חלם על בניית שושלת נוספת עם העלם הצעיר והאגואיסט.

ג’רי ווסט היסס בדיוק לחצי שנייה לפני שהחליט לבצע את הטרייד הזה של מייקל תמורת קובי. ושאק? הוא מעולם לא הגיע למחנה קדם עונה בעודף משקל מהפחד.

אגב, מספר התארים הרשמי שמייקל ושאק זכו ביחד עומד על גזיליון.

מקום שני: פיניקס סאנס

מה בסך הכל בן אדם רוצה בחיים, לשחק קצת גולף עם החברים שלו?

אין דבר טבעי יותר מהצירוף של מייקל ג’ורדן וצ’רלס בארקלי באותה הקבוצה. זוכרים שהחלטנו “קיץ 1996 עם הנורמות של 2018”? אז הנורמה הרי היא לרצות לשחק עם החברים שלך ומייקל החליט שהוא מצטרף לצ’רלס בארקלי בפיניקס. אבל, אם כבר – אז כבר. גם צ’רלס אוקלי הצטרף אליהם, בשביל הצחוקים. או בשביל להיות האימה הצרופה, עדיין לא ברור.

אתם בטח שואלים איך צ’רלס אוקלי הועבר בטרייד מהניקס? ובכן, הוא נכנס למשרד של ה-GM של הניקס בזמנו ארני גראנפלד, ואמר לו בטון רגוע שאם הוא לא ימצא דרך להעביר אותו לפיניקס כדי שיוכל לשחק עם החברים שלו, יהיה לא נעים. אחרי שגראנפלד כמעט השתין במכנסיים, הוא עשה בדיוק את זה.

כשמייקל איתו קבוצה, צ’רלס בארקלי סופסוף קיבל את הטבעת שהיה זקוק לה, ואוקלי מעולם לא הוריד לבארקלי כאפה לפנים במהלך השביתה של 1999. סוף טוב הכל טוב.

מקום ראשון: שארלוט הורנטס

כמו שלברון קובע את מהלכי הפרי-אייג’נסי של שאר הליגה, כך גם מייקל. כל הליגה ידעה שהוא מסיים את החוזה בקיץ 1996, והשחקנים נערכו בהתאם. כשאלונזו מורנינג סיים את חוזה הרוקי שלו בשארלוט בקיץ 1995, הוא החליט להמשיך בקבוצה ולחתום על חוזה לשנה אחת בלבד, למרות הצעה מפתה להצטרף לפט ריילי וטים הארדווי במיאמי היט. הרחשים והשמועות מסביב אמרו שזה בגלל שמייקל רמז לו שאחרי שהחוזה שלו מסתיים בשיקאגו, הוא ישקול לחזור לשחק בצפון קרוליינה.

ואכן, בקיץ 1996, מייקל חזר הביתה. “I’m taking my talents to Buzz City” הכריז במגזין שמופק על ידי השחקנים, The Players Tribune. מייקל חתם על החוזה של ה-30 מיליון דולר והכריח את קראוס השנוא להעביר אותו לצפון קרוליינה. האדום המגעיל של הבולס הפך לטורקיז המכוער של ההורנטס.

אלונזו מורנינג סיים את החוזה של שנה וחתם הפעם על חוזה ארוך טווח. לארי ג’ונסון, שזה עתה סיים את עונתו החמישית בשארלוט, גם כן האריך חוזה בקבוצה, למרות שלפי כל הפרסומים הוא היה בדרך לניו יורק ניקס.

אחרי שהועבר בטרייד מהלייקרס עבור קובי בראיינט, ולאדה דיבאץ’ חשב לפרוש מכדורסל. עכשיו הוא חשב שהוא זכה בלוטו. מייקל מצידו זכה ב”לבן הקבוע להתעמר בו”. מארק פרייס שהיה קרוב לחתימה בגולדן סטייט כשחקן חופשי חתם לבסוף בשארלוט. מייקל היה מבסוט מקלעי שיוכל לעמוד בחוץ ולקבל ממנו כדורים מאחורי קשת השלוש, ופרייס מצידו הצהיר ש”זה בשביל קרייג אילו”.

דל קרי שגם כן שיחק בקבוצה, הביא את הילד שלו לאימוני הקבוצה מדי פעם כדי שיזרוק לסל. האגדה מספרת שמייקל דיבר לילד כל כך הרבה טראש טוק שהקטנצ’יק החליט לוותר על כדורסל בגיל צעיר ולהתמקד בלימודים.

כמה אליפויות מייקל לקח בשארלוט? מממ, אני מניח שבין שתיים לשלוש. אחר כך הוא פרש, הפך לבעלים של הקבוצה וחירב אותה לגמרי. אלוהים או לא אלוהים, הבן אדם לא יודע לבחור שחקנים בדראפט.

הרעיון גוסס