זה לא טלוויזיה, זה HBO – סיכום עונה 1 "בלש אמיתי"

על הסדרה והמדיום שמשתנה לנו מול העיניים * בטוח מספויילרים

460824434_640

 

הטקסט הבא הוא כמעט נטול ספויילרים ומתעסק יותר בחוויה ובמשמעות של העונה הראשונה המצוינת של הסדרה "בלש אמיתי", שהסתיימה השבוע בארה"ב (ו-Yes). אם פסקה מסוימת כוללת ספויילרים, ציינתי זאת זה בתחילת הפסקה, כך הטקסט יהיה "בטוח" לכולם. תהנו

*

לא תכננתי לראות את True Detective (להלן: "בלש אמיתי") עכשיו. אני אוהב לתת לסדרות שלי לרוץ כמה עונות ולוודא שיש לי מספיק פרקים. לא מעוניין לקחת סיכון עם סדרה שתבוטל אחרי עונה או שתיים, רק כדי לראות דמויות שהתחברתי אליהם נעלמות לי לפני תום הסיפור.

אני מניח שהייתי מגיע לסדרה הזו מתי שהוא. בכל זאת, מדובר ב-HBO ושני כוכבי קולנוע, וודי הרלסון ומת'יו מקונוהי. אבל לי ולאשתי היו עונות אחרות ברשימת הצפייה והכוונה הייתה לראות את שמונת הפרקים בהמשך, אולי בקיץ, אולי בסתיו או אולי אפילו אחרי עונה 2. הפרקים הוקלטו בממיר של יס ואוחסנו למועד מאוחר יותר.

ואז שודר בארה"ב הפרק הראשון, ואז עוד פרק ואז עוד אחד. ובפרק הרביעי זה החל לקרות. אנשים החלו לדבר על זה בכל מקום, כשהכוונה היא בעיקר ל"כל מקום בארה"ב". אבל עם האינטרנט והרשתות החברתיות, ארה"ב זה כאן, באיזו שהיא מידה. והיה קשה להימלט מההייפ.

ואז הגיע הפרק החמישי שהביא עוד דיבורים. והפרק השישי שכביכול העיף לאנשים את הפוני. אחרי הפרק השביעי הגענו לשלב השמועות שדיברו על כך שאובמה (שביקש לעצמו את פרקי כל העונה עוד לפני השידור שלהם לקהל הרחב) שוקל להכריז על כל מי שלא הצטרף לעגלה הנוסעת הזו כאזרח סוג ב' באמריקה.

אז התחלנו לראות את הסדרה כשבוע לפני השידור של הפרק השמיני והאחרון. לא אכתוב כאן "נשברתי", רק אספר לכם שנערכה ישיבה בהולה בבית משפחת בן יהודה. היו צעקות, האשמות, דמעות, גם קצת אלימות פיסית, אבל בסופה הוחלט לקחת הפסקה עם הסדרה הנוכחית שאנחנו רואים (כי איננו רואים שתי סדרות בו זמנית) ולראות את העונה הראשונה של "בלש אמיתי" ולסיים אותה עם שאר העולם.

אחת מההחלטות המוצדקות שקיבלנו בבית מאז שעברנו לגור יחד.

*

הקוראים המבוגרים יותר בטח זוכרים את ההרגשה הזו שנוצרת בבטן כאשר הלכנו לחנות וקנינו דיסק חדש. אתה משלם, קורע את הניילון השקוף ופותח בפעם הראשונה את האריזה. ישנה התרגשות קלה. מחכה לרגע הקסום שבו תראה את הדיסק עצמו, עם העיצוב המיוחד שנבחר. אתה מוציא את הדיסק ממגש הפלסטיק ומכניס למערכת, לוחץ פליי, מחכה שנייה, הדיסק מתחיל להתנגן ואתה מוציא את הספרון של האלבום. מתחיל לדפדף. קורא, מי הפיק, מי כתב, מי הלחין, מי התארח, למי האמן מודה. מקשיב לכל הדיסק, ואז עוד פעם, ואולי עוד פעם. תהליך נהדר וקסום שילדינו לא יכירו. קצת חבל.

אני כותב "קצת חבל" כי היום ישנן חוויות אחרות, חדשות, שתואמות את הטכנולוגיה בעידן הנוכחי ולא היו קיימות בעבר. להתחיל סדרה חדשה כמו "בלש אמיתי" היא אחת מהן כשהחוויה של צפייה בסדרה השתנתה והתפתחה בעשורים האחרונים. לא עוד טלוויזיות קעורות בגודל 21 אינץ', עם סאונד בינוני ותמונה ירודה, כשתחושת הקהילתיות המיידית שנוצרת דרך האינטרנט לא קיימת.

היום יש משהו אחר. אתה מתיישב על הספה הנוחה שלך ומסתכל בטלוויזיה השטוחה. LED ,LCD או פלסמה. 40, 50 או 60 אינץ', תמונת HD כמובן (בבקשה אל תבזבזו את הזמן על איכות רגילה, מגיע לכם יותר מזה, אתם לא חיות), סאונד מושקע, בין אם הוא "מקיף" או לא.

והסדרות החדשות התאימו עצמן למציאות הזו. נופים עוצרי נשימה, צילומים רחבים, צבעים מדויקים, הכל חד. כבר לא צריך לצאת מהבית וללכת לקולנוע כדי לחוות אסקפיזם. אם אתם שמים לכם את הסדרה אחרי שהילדים הלכו לישון, האסקפיזם מגיע אליכם לסלון (בתנאי שהם לא מתעוריים למוצץ).

"בלש אמיתי" אינה שונה מהאחרות. עשינו "Play" להקלטה של הפרק הראשון ומיד מגיעה תחושת עילוי. אני אתוודה כאן שאני לא אוהב את הרגע הזה שאני קונה משהו בחנות וחש התרוממות רוח קלה, זה גורם לי לחשוב שהפכתי לעבד של תרבות הקנייה הקפיטליסטית. אבל אין לי בעיה כאשר התחושה הזו מתלווה לצריכת מוצר תרבות משובחת שכזו.

הכל חדש ומושקע. הצילום, הכתיבה, צוות השחקנים, המשחק. אתה יודע שלא חסכו עליך כאן בכלום, אתה יודע שאתה רואה HBO. הקרם דה-לה קרם של הטלוויזיה העכשווית. האנשים שלא רק קובעים את הסטנדרט, אלא ממשיכים להרים אותו.

זה מתחיל עם שיר הפתיחה המהפנט. אין לו הרבה משמעות בפעם הראשונה שאתה שומע אותו, אבל עם כל פרק שעובר הוא הופך ליותר ויותר עצמתי (עד שאתה שומע אותו בלופ שבוע אחרי הפרק האחרון ונמצא למטה בעמוד הזה).

ואז זה מתחיל. יש לי פרפרים בבטן מהציפייה, מחכה לראות היכן מיקמו את הסדרה, מחכה לראות איך בחרו להתחיל אותה. מה התמונות הראשונות שיראו לי, מה הן המילים הראשונות שאשמע.

ואז אני מגלה שזה בדרום ארה"ב, מדינת לואיזיאנה. ובחרו לפתוח במה שנראה כמו שדה שרירותי. מבט רחב, קודם בלילה כשיש שריפה, ואחר כך בבוקר, כשיש גופה, הגופה שתעמוד במרכז הסדרה לפרקים הבאים. ואז ראסט קול ומרטי מגיחים למסך. קודם ב-2012 ואחר כך ב-1995. "אה, אנחנו חוזרים לשנות ה-90. אוקיי, אני מוכן".

יאללה, בואו נתחיל.

*

אז איך יודעים אם סדרה היא טובה או לא? קודם כל מודים שמדובר לרוב בהגדרה סובייקטיבית. ישנם אנשים שפשוט לא מתחברים לז'אנר הזה של טלוויזיה, שבו הכל איטי ויסודי, ואם הקצב שנראה הוא לא של ג'ק באוור על סטרואידים, זה לא בשבילם.

בשבילי למשל, אחד הקריטריונים המרכזיים הוא האם הסדרה מצליחה לגרום לי לפעיל את הגלגלים הקטנים האלה שיש לי בראש. כלומר, אחרי שצפיתי בפרק מסדרה, אני רוצה שהיא תישאר איתי. בדרך לעבודה, במיטה לפני שאני הולך לישון או כשאני חופף את הראש במקלחת.

ישנה סתירה קטנה, בין האסקפיזם שסדרות טלוויזיה יכולות ליצור בשבילך, לבין הרצון שהיא תישאר איתך אחר כך, במציאות. אבל בשבילי זה חלק מהכיף.

מעבר לחקירת הרצח שמתנהלת, הדמות של מת'יו מקונוהי, ראסט קול, ליוותה אותי לכל מקום שהלכתי. אל מול וודי הרלסון שמשחק את… וודי הרלסון (ועושה זאת בצורה חלקה ומצוינת), מת'יו מקונוהי נותן הופעה אדירה באורך של שמונה שעות מסך. תנסו לתאר "גרגורי האוס" קצת מורבידי.

אם יש כאן מישהו שעוד לא ראה את הסדרה ובכל זאת קורא את הדברים, כאן המקום להזהיר שהאתיאיזם הקיצוני של קול עלול לדכא אנשים שלא ערוכים אליו. החוסר משמעות של החיים שלנו בשילוב הרנדומאליות של היקום בו אנחנו חיים הם שני דברים שלא קלים לעיכול. הדמות המעורערת והעמוקה של קול רק מעצימה דברים אלה.

(למזלה של אשתי, היא שומעת את הדברים הללו בבית בצורות שונות ממני, אז הם לא הבהילו או הפתיעו אותה. מצד שני, יש לי חבר שהכנסתי אותו בעבר לכמה ימים של חרדה וכבר קיבל ממני אזהרה ידידותית לגבי הסדרה)

מול ראסט יש את מרטי, וודי הרלסון, השותף שמאמין באלוהים ומהווה לרוב את האתנחתא הקומית הדתית. זה שאומר לו "לסתום ת'פאקינג פה שלו, כי הוא אולי היחיד בכל האזור הזה שלא מאמין באלוהים".

עד לפרק האחרון, העלילה מועברת לנו בעדינות ודיוק של כירורג אורטופדי המתמחה בניתוחי עמוד-שדרה. אין גילויים מסעירים, אין תהפוכות, אין לעצור את הפרק "באמצע המתח". מדובר בגילויים קטנים ומדודים, כאלה שלוקחים את נשימתך וגרמים לך לסנן "וואו" קטן מתחת לשפה. הם מגיעים בקצב איטי יותר בתחילת העונה, ועולים בהדרגה עם ההתקדמות בפרקים. מה שכן, המשקולת בבטן של הצופה נותרת בעינה לאורך כל העונה.

**ספויילר עד סוף הפסקה** זה כולל את הפרק השמיני, כשעוד גילוי פעוט כביכול מוביל אותם אל עבר "מפלצת הספגטי". פרט קטן בתמונה ישנה. תשומת לב לפרטים. עבודה משטרתית במיטבה.

כי אחרי כל מה שנכתב ודובר, רוב הצופים, ואני בתוכם, בסך הכל יגדירו את התכנית הזו כ"סדרת משטרה". אין כאן פחיתות כבוד חלילה, שכן ככל הנראה מדובר באחת מסדרות המשטרה הטובות ביותר שנראו על המסך הקטן (יחד עם "המגן" ו"הסמויה", אם תבחרו להגדיר את האחרונה ככזו).

מדובר בדרמה משטרתית מתוכננת היטב, כשהכותב הראשי והיחיד שלה, ניק פיזולאטו, מפזר את הרמזים ואת שלבי ההתקדמות בחקירה לאורך כל שמונת הפרקים. איך אומרים, "ברגישות ונחישות".

אך כאן בדיוק טמון החידוש וההתפתחות של הז'אנר הזה. שכן למרות שתתויג תחת הז'אנר הספציפי הזה, לא מדובר בסדרת משטרה במובן הקלאסי של המילה, כזו עם עלילות שנמשכות על פני כמה עונות וסובבות סביב אותן הדמויות.

*

זה (כמעט) תמיד HBO. החצי הראשון של הכותרת מעלה היה הסלוגן של הערוץ בין השנים 1996 ו-1999, ומעולם לא היה רלוונטי יותר מהיום.

בניגוד לרשתות הטלוויזיה המסורתיות בארה"ב, HBO (ושאר חברות הכבלים אחריה) כבר מזמן הבינו שהטלוויזיה חייבת להשתנות. הרי כל דבר אחר מסביבנו משתנה, למה שזה לא יקרה גם לפורמט של סדרות. זה פשוט מטופש להמשיך ולהפיק עונות ארוכות ודלוחות של 22-24 פרקים שישודרו בארה"ב מהסתיו ועד האביב, ואז במהלך הקיץ יגיעו השידורים החוזרים שלהן.

הצורך הזה בשינוי הפך לברור בשבילי דווקא כשצפיתי בסדרה הדי נחותה, "נמלטים". במאמר מוסגר אומר שישנם רק שני סוגי אנשים בעולם הזה שאני מקנא בהם, הראשון הוא אנשים שעדיין לא צפו בכל הפרקים של סיינפלד, השני הוא אנשים שראו את העונה הראשונה של "נמלטים" והחליטו להפסיק שם.

ל"נמלטים" היה רעיון אדיר של אסיר שנכנס לכלא בכוונה תחילה כשהשרטוטים למתקן מקועקעים עליו, וזאת כדי להבריח החוצה את אחיו (נידון למוות). העונה הראשונה הייתה מדהימה, אבל כשהם הצליחו לברוח, הרעיון הטוב שהיה ליוצרים הסתיים, ולמעשה לא היה עוד צורך להמשיך. כמובן שאף אחד לא יתפתה ויעצור הצלחה מסחרית והסדרה הזו גססה באיטיות למשך שלוש עונות מגוחכות נוספות.

ליוצרים של הסדרה הזו היה סיפור טוב למשהו כמו 20 פרקים של 42 דקות (או 12-15 פרקים של 50 דקות). וזה מה שהיינו צריכים לראות, לא יותר ולא פחות.

"בלש אמיתי", למי שלא יודע, היא באיזו שהיא מידה מה ש"נמלטים" הייתה צריכה להיות.

מדובר כאמור ב-8 פרקים באורך של כמעט שעה שמתמקדים בחקירה אחת, כששתי הדמויות הראשיות הן כאמור וודי הרלסון ומת'יו מקונוהי. אבל, וזה "אבל" גדול, עם הפרק האחרון ששודר השבוע, שני השחקנים סיימו את רוב העבודה שלהם על הפרויקט הזה, כמו גם הסיפור שהוצג בפנינו.

העונה השנייה של הסדרה עתידה לכלול סיפור חדש עם שחקנים חדשים, כשאפשר להניח שגם יהיו כוכבי קולנוע. הרי אחרי ההייפ שנוצר בעקבות העונה הזו, ל-HBO לא תהיה שום בעיה להשיג את מי שרק תרצה לשמונה פרקים חדשים.

אפשר לומר שעם שחקנים אחרים וסיפור חדש, אנחנו מקבלים למעשה סדרה חדשה בכל שנה. הדבר היחיד שנותר בעינו זה השם הכללי של הפרויקט, "בלש אמיתי", והכותביוצר שלה פיזולאטו. המוטיב של טוב נגד רע כנראה שיחזור על עצמו גם כן, אבל לא מעבר לזה. דבר קטן אך פעוט שהייתי מאד רוצה שיקרה זה שכל עונה גם תכלול שיר פתיחה שונה, מה שיבליט את כל העניין הזה עוד יותר.

וככה, גבירותיי ורבותיי, משנים את הטלוויזיה שלנו לטובה.

קשה לי לחשוב על סדרה של רשת ארצית בארה"ב (NBC, ABC או CBS) שיצרה כזה הייפ כמו "בלש אמיתי". האחרונה הייתה כנראה Lost (שבדיעבד הייתה שלשול של סדרה, ואם היה צדק בעולם הזה הייתה כבר מוצגת נגד יוצריה ומנהלי הרשת ABC תביעה ייצוגית על הבושה הזאת), כשאין שום ציפייה שתהיה אחת נוספת כזו בקרוב, הן אינן מסוגלות לכך יותר.

בגלל זה טוב שיש את HBO ו-Showtime (שובר שורות) ו-AMC (מד-מן) ו-Netflix (בית הקלפים). וטוב שיש לנו בארץ את יס שמביאים לנו את כל אלה (או את האינטרנט שמאפשר לכם להוריד את כל אלה).

*

ואי אפשר לסיים כאן מבלי להתייחס לסיום העונה, או כפי שנאמר, לסיום הסיפור הראשון של היצירה הרחבה הזו.

כרגיל במקרים כאלה, יש את הצד המאוכזב ויש את הצד שאהב את הסוף והיה די מסופק ממנו. אני שייך לקבוצה השנייה.

אבל העניין הוא אחר. נדמה שהגענו לסיטואציה שבה יש כאן אתגר מטורף בשביל היוצרים לעמוד בציפיות הכלליות שנוצרות אצל הקהל לקראת סיום של עונהסדרה. הסדרות מופת הללו מסוקרות היום באופן כל כך אינטנסיבי, במדיה הקונבנציונלית כמו גם באינטרנט, ונוצרת סביבם כל כך הרבה "באז", שמדובר במשימה קשה עד (כמעט) בלתי אפשרית.

"בלש אמיתי" היא רק דוגמא אחת מייצגת. בשבועות שהובילו אל הפרק השמיני והאחרון התקיימו ברחשי הרשת אינסוף דיונים, תיאוריות והשערות לגבי הסדרה, הדמויות שלה ומה עומד מאחורי הרצח ומה צריך לקרות בסוף.

מיליוני מילים נשפכו ועדיין נשפכים בפורומים וקבוצות פייסבוק שונות והצופים האדוקים משקיעים שעות על גבי שעות בכתיבה וקריאה של הדברים. בשביל חלק לא קטן מהצופים, מדובר בחלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה של 2014.

אחרי כל זה קשה לחשוב על סיום שיספק את כולם או יעמוד ברף הגבוה, עד בלתי אפשרי, שהציבו שבעת הפרקים הראשונים של העונה. עובדה זו נכונה גם לגבי "שובר שורות", "הסופרנוס" ואחרים. תמיד יהיו את אלה שנותרו מאוכזבים מהסוף.

לכן עצתי אל הצד המאוכזב הוא מיד להנמיך ציפיות ולהרגיל את עצמך לרעיון שהסוף לא יעמוד בציפיות שלכם. משם, אפשר רק להיות מופתע לטובה. או לכל הפחות, לא להיות מאוכזב.

**ספויילר עד סוף הפסקה**: במקרה של "בלש אמיתי", מיליוני מילים נשפכו על "המלך הצהוב" ו"מפלצת הספגטי", ואני חושב שהייתה איזו שהיא ציפייה לראות קרב מוחות סופי בין ראסט לבין איזה שהוא "מוח על" (המלך הצהוב?), כשמה שקיבלנו בפועל זה ראסט מול בחור קצת מפגר, ששוכב עם אחותו למחצה, וחזק בצורה בלתי רגילה. מאחוריו אמנם עמדה איזו שהיא טבעת גדולה יותר של פדופילים שערכו טקסי וודו דתיים שונים ומשונים, אבל בסופו של דבר הפיתרון של העלילה לא הגיעה אליהם (כפי שראסט ציין כשישב בכסא הגלגלים בסוף), כשיוצר החליט לא לפתור את כל בעיות העולם, אלא רק את המקרה הנקודתי הזה. יש משהו מאד מציאותי בפיתרון הזה, מאד "לא מושלם". כאמור, אני מצאתי את הסוף די מספק. אשתי למשל חשבה ששני הבלשים היו צריכים למות, זה מה שהיה חסר לה.

*

אחרי שסיימתי לצפות בכל הסדרה הזו, חזרתי אחורה לדקות הראשונות של הפרק הראשון, אל זירת הפשע המקורית שהתחילה את הכל מבחינת שני הבלשים. מפסגת ההר שבו אני עומד כרגע, אפשר לראות את המסע מדהים שעברנו עם ראסט ומרטי ולקח 17 שנים.

**ספויילר עד סוף הפסקה** היו לא מעט שיאים קטנים, אך המשמעותי שבהם לטעמי היה במחסן הקטן להשכרה, שם צרטי צפה בקלטת הוידיאו של מארי פונטנו. זה היה סוג של קתרזיס קטן לפני הקתרזיס הגדול עם מפלצת הספגטי. השיא השלילי היה כמובן כשמגי החליטה להזדיין עם ראסט (אישה ששוכבת עם השותף של בעלה? קלישאתי מעט, לא?).

אני משחזר בראשי את כל מה שעבר מהרגע שגילו את הגופה עם הקרניים ועד לסוף ונותר נפעם. נפעם ורעב לעוד. וזה בדיוק המצב שבו טלוויזיה טובה אמורה להשאיר אותך.

*

גרייזס גם כן כתב על הסדרה ב"שבתרבות" שלו. ממליץ לכם לעבור גם לשלו אם עדיין לא הייתם שם: שבתרבות – ניצוץ של גאונות

*

עוד פעם אחת ודי:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

שבתרבות - ניצוץ של גאונות
מתחילים...

27 Comments

Rocky1 15 במרץ 2014

ומה עם הומלנד? עז? :-)

טל בן יהודה 15 במרץ 2014

להומלנד מגיעה פוסט משלה.
סדרה שהייתה פח אשפה בעונה הראשונה… השתפרה בעונה השניה, והפכה למעולה רק בעונה 3.
אולי נכתוב את הסיכומון הזה לקראת עונה 4.

ערן 15 במרץ 2014

הומלנד- ראיתי עונה ראשונה. זפזפתי בשנייה. ויתרתי על השלישית.
מתאים לדעתך להזכיר אותה בכלל בפוסט העוסק ב״בלש אמיתי״ המופתית?

יעל 15 במרץ 2014

אי אפשר להשוות. היא לא כזו מוצלחת. התחילה טוב, התדרדרה לתהום (וחבל שלא לקחה איתה לתהום בתאונת דרכים קטלנית את הבת המשעממת של ברודי), התרוממה ממש בסוף, אבל לא נראה לי שיש הצדקה לעונה נוספת.

DeVito 15 במרץ 2014

אין ספק , YES שיחקה אותה עם הערוץ OH .
HBO מחוזק בעילית שבשאר.

אריק האדום 15 במרץ 2014

OZ
כמו בראט "דה-היטמן" הארט:
The best there is
The best there was
And
The best there always be

יואב 15 במרץ 2014

סדרה שמשנה תודעה וואו.

Matipool 15 במרץ 2014

וואו , מאחורי המכביסט השחצן והיהיר מסתתרת נפש רגישה , הומנית ומבחינה בדקויות ומשמעויות .. (-: למרות שעדיין לא ראיתי ( כוס אמק הוט – יס גנבו לכם את כל הסדרות השוות ) – פוסט מעולה .

טל בן יהודה 16 במרץ 2014

תודה רבה

יעל 15 במרץ 2014

* הצילום הוא הכוכב האמיתי של הסדרה אחרי מקונוהיי. מהיפים שנראו על מסך הטלוויזיה שלכם. מרגש, מעורר חרדה, מדכא, יפה, מלנכולי ועוד שלל מילות תואר רבות. איזה יופי.

* הצחקת אותי עם "וודי הרלסון משחק וודי הרלסון". זה בדיוק מה שניסיתי להגיד באיזה דיון על הסדרה. נדמה שיש חוט מקשר בין רוב הדמויות שלו, שוב ושוב. אם כי יש לומר שבניואנסים בפרק-שניים האחרונים מתגלה האיכות שלו – בהבדל בין מרטי הישן לחדש.

* הפתרון בסוף ועניין ה"סדרת משטרה" – אשתדל לעשות זאת נטול ספויילרים:
זו לא ממש סדרת בלשים או סדרת משטרה, בדיוק כפי ש-The Wire (הסדרה הטובה ever וההוכחה שאפשר לעשות סדרה של 60 פרקים מעולים בלי לפשל לקראת הסוף אם מתכננים זאת כמו שצריך מלכתחילה) היא לא ממש סדרת משטרה. היא הרבה יותר מזה.
וכאן זהו הסיפור האנושי של שני אנשים בעבר ובהווה, והשינוי שעברו עם או בלי קשר לחקירה החשובה בקריירה שלהם, וגם ציור של האווירה בדרום הרחוק והנשכח, בפינות האפלות של לואיזיאנה.
זה לא באמת משנה מיהו המלך, הסוף לא אמור להיות לגמרי סגור, זו לא עלילה בלשית של מאסטר מיינדס ורמזים שכל אחד מהם מקבל פתרון סוגר – ועדיף לא לצפות לזה מלכתחילה.

* מילה לגבי Lost – הסיום שלה אכן היה נוראי. כל העונה האחרונה. למעשה רוב העונות האחרונות. הסיום הרג אותה בטיפשותו, והפך אותה לסדרה שלא הייתם היום ממליצים לצפות בה למי שלא עשה זאת אז בזמן אמת, בתמימות שאולי כן נקבל פיתרון (הנחתי שלא מלכתחילה, אבל המשכתי).
העניין הוא שלאחרונה יצא לי לתפוס כמה מהפרקים הישנים בשידור חוזר בשעות מתות, ואני חייבת לומר שבשיאה היא כן היתה טלוויזיה מרתקת ומרגשת, עם רגעים מטלטלים, ובמיוחד עם השיח הער סביבה ברשת. אי אפשר לבטל את זה (אבל כן, עדיין לא הייתי ממליצה למי שטרם ראה לנוכח הדרדור בהמשך והיעדר התשובות).

טל בן יהודה 16 במרץ 2014

שטחתי את דעתי לגבי "זו לא סדרת משטרה" למטה בשרשור של תגובה 15.

רק אגיד לגבי LOST:
גם לי לאחרונה יוצא לזפזפ ולעצור על פרק או שתיים של לוסט, וכאן בדיוק טמונה הטרגדיה של הסדרה הזו מבחינתי.

הפרקים השרירותיים האלה טובים, ואני כל כך רוצה ליפול חזרה לידיה של הסדרה הזו, אבל אז אני נזכר שלא הייתה כאן שום מחשבה מקדימה, שום דרך, שום כיוון. הכל היה (בדיוק כמו החיים האלה, על פי ראסט) רנדומלי לגמרי.

אכן היו רגעים מטלטלים, ואכן היה שיח רשת עירני ביותר. אבל לא היה שום דבר מאחור זה. תחשבי על תפאורה מרשימה בתיאטרון… הכל קלקר, קרטון. ככה הסדרה הזו.

איני יודע אם את מכירה את הסיפור של איך זה התחיל, אבל המנהלים של ABC באו לכותבים מסוימים ואמרו להם:
אנחנו רוצים סדרת דרמה שתתבסס על הרעיון של "הישרדות" (תוכנית הריאליטי Survivor). אז הם שרבטו משהו. וכתבו עוד קצת, ועוד קצת. ולאף אחד לא היה מושג לאן הם הולכים ומה בדיוק האי הזה.

אם נסתכל על הסדרות האחרות שהופקו בעשור החארון, זו הייתה שרלטנות מדרגה ראשונה, מופע אלתורים ותו לא.

אני תמיד חוזר לסרטון הפארודי הזה. הוא אמנם קומי, אבל פוגע בול לטעמי וממחיש את החוסר מושג של הכותבים לגבי כל הסדרה הזו:
https://www.youtube.com/watch?v=j1PAB6Sgdp8

(אגב, זה היה רק בקצה המזלג… :) כפי שאת רואה, אני להוט בנושא של כמה הסדרה הזו הייתה עלבון אחד גדול כלפי צופיה)

עידוקוליס ליפשיץ 15 במרץ 2014

אשכרה אתה וגריזס גרמתם לי לשבת ולראות סדרה חדשה.
ואני בין יחידי הסגולה שראו רק את העונה הראשונה של נמלטים. תענוג.

יואב 15 במרץ 2014

גם אני(:

טל בן יהודה 15 במרץ 2014

מקנא בשניכם.

דורקה 15 במרץ 2014

יפה כתבת
אני צפיתי בסדרה בתנאים לא אידיאלים, עברתי אליה ישירות לאחר סיום "הגשר" המופתית. ככה, בלי לתת לטעם לשקוע ולהתעמעם, המעבר הרציף מהשוטים הצרים של השוודים לעדשה הרחבה של טקסס(?), מהקור הסקנדינבי לזעה של הדרום, מהרציחות והחקירה השכלתניות והמחושבות אל היצריות החייתית של "בלש" ממשחק השח מט של הרוצח ב"גשר" אל תפישת העולם החד ממדית של מפלצת הספגטי. מהאוטיזם של נורה סאגן אל הסוציופטיות של ראסט.
לגבי מקונוהי ודמותו שעשו את הסדרה. ראיתי אותו לפני שבוע במועדון הלקוחות של דאלס. נדמה שהמשבצת של שחקן האופי העולה עמדה מיותמת לא מעט שנים בהוליווד שוב תפוסה חזק. אני מדבר על שחקני אופי בסדר גודל של הופמן ולאחריו ספייסי. למקונהי יש את זה. אבל יש לו עוד משהו. יש לו את הקוליות, החספוס המאצ'ואיסטי, הוא לא רק הופמן, הוא גם איסטווד. אבל, (וזה אבל גדול) חייב לומר שהדמות של ראסט הייתה בעיני חסרה. בנקודה מסוימת, ולמרות משחק גדול, ראסט הפק לקלישאה של עצמו. יותר מי חד גוני, צפוי. בעיני וודי הרלסון ביצע (כהרגלו) דמות עגולה, עם רגעי שפל ושיא, דמות שלמה הרבה יותר.
סדרה מצוינת

פלה קוטי 15 במרץ 2014

We left something undone
לא יוצא לי מהראש
דרך אגב, יחסית לאחד שדופק שלוש פאקטים בפרק רסטי רץ מהר
שבוע הבא נפתחת סדנא לפיסול מפחיות בירה משומשות

גולן. 15 במרץ 2014

זה מתחיל עם שיר הנושא המשובח והמהפנט… ממשיך עם הצילומים והנופים של לוזיאנה, פסי הקול במהלך כל פרק שמכניסיo אותך היטב לאווירה הנכונה ומתובל עם הרבה מתיו מקונהי בתפקיד פשוט אדיר ומולו וודי בדמות הופכית ומלאת ניגודים.
בסדרה אין הרבה אקשן טהור, אבל יש מתח מתמשך ועיקבי שמשאיר אותך לחשוב גם אחרי שהפרק נגמר (במיוחד בסוף של הפרק השלישי…) כאילו אתה קורא ספר מתח ומת לדעת איך הוא מסתיים.
מחכה לעונה הבאה! מומלץ בחום!

משה אהרון 15 במרץ 2014

הדרן עלך בלש אמיתי עונה 1

da da da 15 במרץ 2014

The yellow king is Eran Zehavi

GAZA 16 במרץ 2014

אכן סדרה מעולה. מסכים עם אשתך, הייתי מעדיף שהסדרה תסתיים רבע שעה קודם כש (***זהירות ספויילר***) שניהם שוכבים על האדמה, אחד עם סכין בבטן והשני עם גרזן בחזה.

אחד 16 במרץ 2014

סדרה סתמית לחלוטין לדעתי.
מלבד מתיו מקונהוי וודיי הרלסון, באמת שהסדרה לא מצדיקה את כל ההייפ סביבה.

שי 16 במרץ 2014

אני לא נוהג להגיב, אבל אין לך מושג על מה אתה מדבר… אולי כדאי שתשקול להפסיק לצפות בסדרות…

צור שפי 16 במרץ 2014

מציע לקרוא את הפוסטים המצויינים על הסדרה בבלוג של ניב שטנדל. אני מאוד מסכים עם הקביעה שלו שזו לא סדרת משטרה על סדרה על מערכת יחסים בין שני גברים כשהדומיננטי שבהם (ראסט) פסימי והשני אופטימי ושדווקא אחרי שכל הסדרה משרתת את החזון הקודר של ראסט דווקא בפרק הסיום יש ניצחון מסויים של האופטימיות. שני השחקנים הראשיים מעולים אבל מה שמקונוהי עושה הוא רמה בפני עצמה.
שיר הפתיחה מעולה והוא מצטרף אצלי לעוד פסקולי פתיחה מדהימים כמו השיר של ״מקהלת המאמינים הצעירים״ שמלווה את ״הגשר״ והלחן המהפנט של ״בית הקלפים״.  

צור שפי 16 במרץ 2014

צריך להיות ״ אלא סדרה על מערכת יחסים בין שני גברים״.

טל בן יהודה 16 במרץ 2014

קראתי, ובניגוד לדברים אחרים שנכתבו בעברית שהיו די נבובים, מאד אהבתי את הפוסטים האלה שלו.
אבל… עדיין לא כל כך מסכים איתו.

כלומר, אם ניקח צעד אחורה, "סדרת משטרה" זה סוג של ז'אנר. "סדרה על מערכת יחסים בין שני גברים" זה יותר סוג של תיאור.
כלומר, אתה למעשה יכול לומר על חוק וסדר (או על החצי הראשון של כל תכנית) שזו "סדרה על מערכת יחסים בין שני גברים" גם כן…

הפרק האחרון הוא שחידד לי את הדברים האלה יותר מכל. המטרה של הסדרה הזו הייתה פתירה של מקרה רצח.
הם עזו זאת בצורה יוצאת דופן, ומצוינת, אבל עדיין חקירת רצח. עובדה שמחזקת את זה היא שראסט ומרטי לא ימשיכו עמנו לעונה 2… היחסים שלהם לא היו העיקר כאן.

מאד מסכים לגבי המשחק של מקונוהי.

ולגבי שיר הפתיחה, אולי תהנה מהלינק הזה כמו שאני נהנה ממנו בימים האחרונים:
https://soundcloud.com/darknessbecomesyou/true-detective-a-mixtape

צור שפי 17 במרץ 2014

תודה על הלינק. נהדר.

וולטר וויט 3 במאי 2014

שובר שורות היא לא של Showtime, היא של AMC.

Comments closed